הפלגה חדשה נושנה אל עבר הלא נודע

האי הנעלם

"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"

לאן מתכוון להפליג האיש?

לחפש את האי הנעלם.

אבל אינם עוד איים נעלמים, משיב לו המלך.

כמובן שישנם, הם פשוט עוד לא נמצאו, אומר האיש.

ביום חמישי, ואולי קצת לפני, יצאה ספינת "האי הנעלם", מחופשת לאאודי Q5, לחפש את עצמה.

על הסיפון היו שלושה - ארני, טליה ויקיר.

הם עוד לא ידעו שהם על סיפון ספינה, וגם לא הכירו מלכים.

הם רק ידעו שהם יוצאים יחדיו למסע.

מי מכוון את הספינה? 

לפעמים מישהו מהם, לפעמים רק הרוח.

איך מכוונים ספינה שמפליגה לעבר הלא נודע?

האי הדמוקרטי הצבאי היחיד במזרח התיכון

ישראל היא מקום מיוחד.
מתקיימים בה מופעים של דמוקרטיה.
יש בה חומה של 700 ק"מ. כמעט פי 3 מאורך הקו הירוק, וכמו המרחק בין ציריך ללונדון. אומן הגרפיטי בנקסי קורא לזה - כלא גג פתוח הגדול בעולם, וגן-עדן לאמני גרפיטי. הוא כמובן טועה, זה הכלא השני בגודלו בעולם (הראשון הוא צפון קוריאה).
בתוך החומה הזו חיים אנשים.
לכאורה חיים רגילים.
בצד השני של החומה גם חיים אנשים. לכאורה חיים רגילים.
היכן יכולים האנשים משני צידי החומה להפגש ולהכיר. והאם יש טעם בכך?
ובכן האנשים שיוצרים את האי אקו-מי מאמינים שכן.

יום חמישי בערב הגיעה ספינת "האי הנעלם" והשלושה שעל סיפונה אל האי אקו-מי.

היה זה אירוע סוף עונה באי של אקו-מי ולא היה ברור האם האי ימשיך לצוף לו בשנה הבאה, או שאולי יתפרק ויחבור לאיים צפים אחרים שמנסים להביא שלום לאנשי היבשה.

למה הגענו לשם?
חשבנו שיש לנו מכנה משותף,
רצינו לשמוע מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק,
רצינו לפגוש שותפים לחזון של שלום וחופש בישראל.

מה הסיבה שבמקום כמו אקו-מי יש אפשרות לפלסטינים, ישראלים ואנשים מארצות אחרות להפגש ולדבר על הכל - על פוליטיקה, דת, יחסים, צבא, מיניות? ואיך אפשר ליצור מרחב כזה גם במקומות אחרים?

אלו חלק מהשאלות שאני הגעתי איתם לאי אקו-מי.

השאלות האלו הן שאלות של מחקר חדש-נושן שמתקיים במהלך ההפלגה. 

מחקר ששואל - מהו יריד לימודי נודד? איך החיים יכולים להפוך למשחק, קרנבל, יצירת אומנות?

לשם כך דרוש חופש.

חופש ממה?

חופש מהשרדות יומיומית. חופש תנועה. חופש למידה וחשיבה וביטוי.

באקו-מי התחדדו כמה שאלות לגבי מה זה מרחב מאפשר.

באי יש רק שלושה איסורם כתובים:

- אסור להביא ולצרוך אלכוהול או סמים אסורים בחוק.

- אסור להכניס נשק.

- אסור להכניס ולצרוך בשר.

כמו כן יש בקשה לכבד את התרבויות המסורתיות - יהדות, נצרות, אסלאם, ולשמור על צניעות לבוש ועל צניעות במגע בין גברים לנשים.

מיד עולה השאלה -

מה לגבי התרבות שלי? תרבות שבה מגע בין גברים ונשים הוא מבורך ואף חלק בלתי נפרד מהחיים?

האם עליי לכבד את התרבות של האחר על ידי ויתור על התרבות שלי כדי ליצור אי של שלום?

אני ואהובתי התחבטנו בשאלות האלו בזמן שהותנו במקום.

מתי להתחבק ומתי להתרחק?

מתי לכבד ומתי להתענג?

מתי להיות דיפלומטים של שלום, ומתי של אהבה? והאם הם יכולים להיות סותרים?

דבר נוסף שעלה הוא עניין החופש?
מה זה חופש? וחופש עבור מי?
האם בקשתו של גבר פלסטיני שדורש חופש עבור עצמו ועבור בני עמו, היא לגיטימית בזמן שהוא לא מאפשר חופש עבור אשתו וילדיו - חופש לצאת מהבית בלעדיו, חופש להגיע למקום כמו אקו-מי.

כמו שאתם רואים, הפלגה אל הלא נודע, מעלה בעיקר עוד ועוד שאלות, לא בהכרח תשובות.
התשובות שקיבלתי באו דווקא מהחלקים הפחות מילוליים -
טיול קצר שעשיתי עם חברי לסיפון לעבר המדבר השקט והעוצמתי,
וגם המטלה היומית של ריקון פחי הקקי משירותי הקומפוסט, קקי שיצא מקיבותיהם של בני לאומים, גילאים, מינים, דתות שונים. של כולם מסריח באותה מידה, ומלא בפוטנציאל להתקמפסט לדשן משובח.

טיול באי המדברי שבסביבת אקו-מי

פגשתי המון אנשים טובים ומקסימים,
איני יודע מה יקרה עם האי של אקו-מי, נראה לי שגם תושבי האי לא יודעים.
אני מאמין שנפגש שוב במהלך ההפלגה אל עבר הלא נודע.

מים ושלום
אחד הדברים שמביאים שלום בין אנשים זה מים.
כשמגיעים לחוף הים של אי, 
לא משנה אם זה אי של דמוקרטיה צבאית במזרח התיכון, או אי בקריביים,
יש תחושה חזקה יותר של שלום.
אנשים ששוחים, משחקים, משתזפים, קוראים, אוכלים.
נדיר שיש ריבים ומחלוקות. נדיר שאנשים לחוצים חסרי סבלנות וממהרים.
האם זה כי בחוף יש חוקים אחרים?
כויצד המים קשורים?

מאקו-מי המשיכה הספינה יחד עם ספינה נוספת לעבר עין-מבוע.
אי של שמורת טבע בתוך החומה, מקום למפגש של פלסטינים, מתנחלים, חיילים, עובדי רשות, ותיירים.
בכניסה לשמורה (שהכניסה אליה בחינם), יש בריכה עגולה קטנה שמתמלאת ומתרוקנת כל הזמן.
ואל הבריכה הזו קופצים ילדים מכל מיני צבעים ולאומים. וזה נראה כל-כך פשוט.
המים מזככים, מחייכים, מרככים, ומטפחים שלום בין העמים והמינים.
מחסור במים מנגד יכול להביא למלחמה, לעוני, לחולי. לכן בכל אי שספינת "האי הנעלם" עוגנת בו,
כדאי שיהיה מים, ואם אין, כדאי להביא איתנו.

Reach the Beach ים לכולם from Tamari Kadman on Vimeo. 

מוזמנים להתנדב בימי ים לילדים פלסטינים

איים בזרימה
אחרי עין-מבוע נסענו לאכול בישוב חיזמה שליד החומה הגדולה.
ארוחה מפנקת של חומוסים וסלטים ב-15 שקלים.
משם חצתה הספינה את החומה, כאילו לא היתה החומה שרטון מאיים, אלא בסך הכל גל קטן.
המשכנו לעבר השקיעה, למושב פתחיה, האי שממנו מגיע יקיר היקר.
ישבנו עם משפחתו החמודה, למדנו להכיר את האי של יקיר, האי שאותו הוא עזב לפני כמה שנים,
בחיפושו אחר האי הנעלם.
את הלילה העברנו באי יער המגינים, אי שבו מספר האנדרטאות וא כסמפר העצים,
אנדרטאות עבור נופלים שונים ומשונים, כאלו שלחמו ונהרגו,
וגם כאלה שטבעו, כי יצאו לחפש איים נעלמים ביו הכיפורים.

בבוקר ישבנו באי שלנו בלב היער.
הקראנו את הסיפור "האי הנעלם" של סאראמגו,
ולפתע הבנו היכן אנחנו נמצאים.
ברגע שהבנו שאנחנו מפליגים על סיפונה של ספינה,
יכלנו לשכב ולהרגע.
להבין שעלינו להשיל מעלינו את מה שלמדנו.
עלינו לקחת את הזמן כדי לחוות את הרגע.
לשחק פריזבי בין העצים, בלי מנצחים ובלי מפסידים,
להביט בקורי העכביש הרבים על הענפים, המנצנצים באורות זוהרים,
לדמיין סקס עם עכביש, ואת ה walk of shame ביום שלמחרת,
עם שיער מלא קורים,
להעביר יום שלם כך במשחקים, והתבוננויות, ומחשבות,
עד שמתחילים להיות רעבים, וגם המים נגמרים,
הספינה וספניה ממשיכים.

הספנים הרעבים עצרו באי של קרית מלאכי.
אי נחמד קרית מלאכי.
שקט.
לא הרבה דברים קורים.
מאיר שישב לו ב"בית קפה נעם" נהנה לפגוש אותנו המלחים.
העברנו לו כמה דקות בשיחה של החיים.
מילאנו מים, והמשכנו למרכז העיר.
ברגל.
הספינה עגנה בחנייה.
הגענו למקום של פיבי.
אכלנו ממולאים צמחוניים.
דיברנו עם קובי בן ה-13 שחזר מקנדה
וחולם להיות מנתח פלסטי וטייס כשיהיה גדול,
והקשבנו לשכנה ממול צורחת בטלפון, ומפרה את השקט שקיים באי לכאורה.

דמוקרטיה צבאית לתפארת

קרית מלאכי
אי של מטעמים

משם המשכנו לאי הבא במסע שלנו- גבעת חוליקאת.
בית אריזה בלב המטעים, מלא בפועלות פלסטיניות ופועלים תאילנדים,
שמגשימים את החלום הציוני, של עבודת האדמה, עבור יהודים.

הגענו לבקר חברים נוספים שאולי ירצו להפליג איתנו.
חברינו מיכל ורועי, הלא הם פעולה קרקסית.
שני אנשים מוכשרים ומופלאים.
הספינה שלהם היא אחת הספינות המפוארות שנראו במחוזותינו.
קוראים לה "שמחה".
צבענו לה את הגלגלים.
ודיברנו איתם על היריד.
ויצאו מכך דברים טובים.

"שמחה" הספינה הקרקסית

רועי המלח הקרקסן הרתך

יקיר עזיז ג'אן היקר,
תלמיד להוראה ומורה לתלמידנות

דיג'יי שופל

היריד מתהווה.
הלא ידוע מתגלה.
המסע ממשיך.
האיים הנעלמים מחכים לנו אי שם שנגלה אותם.
כיצד אנו יודעים שהם קיימים?
אנחנו לא יודעים.
אנחנו חוקרים.
ואנחנו נמשיך לחקור.
עד שיישאר לנו לגלות עוד ועוד ועוד דברים.
כי כל רגע שאנחנו חווים בדרך מהדהד לעולמים.

אם נרצה...

טלטלה על הסיפון

אז מה היה לנו?
עזוב הכול, בוא נעשה חשבון: תקלות הילוכים, ברקס, פנצ'רים, ניטים, רגולש. האלמנט עלינו (מחווה לגשש החיוור).

אז שני חברים כרגע עזבו את הקהילה.
זאת אומרת שנשארנו שניים - אני והדסה, בתוספת של אורחת זמנית בשם וישני שהגיעה אלינו כמו מלאכית טובה מלטביה הרחוקה.
האם זה הסוף? או שמא זו רק ההתחלה?

חזרנו לקיבוץ גבולות אחרי חודש של הסתובבויות ללא האופנים.
את החודש העברנו בדירת הוריי בתל-אביב, עם אמלי בהר בריאה ליד נווה ארז בבניית כיפה לאירוח, בכרכור בעזרה לחברות שעברו לקומונה אקולוגית זמנית וגם כדי לאפשר מנוחה לחברים שנפצעו, בהשגת פרנסה - בניית שירותי קומפוסט ועבודות לקראת החורף עבור זוג חברות במושב ליד ירושלים, ובביקור ועזרה לחברים שעברו לגור במושב לוזית.

כאשר חזרנו מהמסע הזה התברר שאי אפשר להמשיך ככה.
מקהילה על אופניים הפכנו להיות קהילה על טרמפים ואוטובוסים.
חבולים ופצועים, וגם פחות שמחים ומרוצים מהדרך הרגשנו שצריך שינוי.
החלטנו לצאת ביחד לטבע לעשות מעין ריטריט התקרבות והתגבשות. להבין יותר טוב מה  אנחנו עושים ביחד ואיך אנחנו רוצים לעשות זאת.
עוד לפני שהספקנו לצאת, החליט חבר שהוא אינו ממשיך. הדרך שבה אנחנו הולכים, הקצב, והעבודה שאנחנו עושים לא מתאימה לו, והוא מעדיף להמשיך לבד.
קיבלתי את ההודעה בערבוב של תחושות - כעס וטינה על הנטישה, מעורבבת בתחושת הקלה על כך שעכשיו הדרך תהיה  יותר תלויה בי ולא בהחלטות של מישהו אחר, וגם סקרנות לגבי המשך הדרך מהולה בחשש וחוסר הודאות.
אין ספק שהספינה שלנו שנסחפה לה עד עכשיו בזרמים די נוחים לכיוון לא נודע, פתאום קיבלה טלטלה עזה.
אולי זה קשור לכל הסופות האלה שיש בזמן האחרון, שמנסות להעיר אותנו מהתרדמה.

את הערב האחרון בחרנו להעביר בצורה לא אינטימית, בסוג של בריחה, בצפייה של סרט קלישאתי עם פסקול  מעולה על ספינת פיראטים שמשדרת מוזיקת חופש, אך שוקעת לאיטה.... כמה סימלי  :)


             


יומיים למחרת יצאנו לדרכנו, שלושת חברי הקהילה הנותרים ווישני הנהדרת, שלאור המצב המאתגר שנקלענו אליו נותרה קצת מחוץ לעניינים, אבל אני חייב לומר שהיא הביאה המון אור ושמחה, שהיינו מאוד זקוקים לו.

את היומיים שלנו בטבע ניצלנו כדי לדבר על העזיבה של חברנו, על מה שהיה, וקצת גם על מה שיהיה.
השיחות היו כבדות ולא תמיד נעימות, אבל הרגשתי שהן מאוד חשובות. שאנו חייבים לעבור אותם אם אנחנו באמת רוצים להיות חברותא. דיברנו על מה מפריע לנו, ועל מה היינו רוצים שיהיה יותר.  ניסינו לשלב בזה קצת משחקים, כדי שיהיה גם זמן לנשום ולחוות ולא רק לדבר.

בבוקר יום ראשון, אחרי ליל ירח מלא, התעוררתי לראות את שקיעת הירח וזריחת החמה.


            


היה לי זמן לצפות ולהרהר בכל מה שנאמר, ובכל מה שעובר בתוכי.
אלו היו רגעים קסומים של בהירות מחשבה וחיבור ללב.
העברתי בראשי כמה אופציות - פירוק זמני של הקהילה, המשך בדרך לא משנה מה, או זרימה בעקבות מה שבא.


שעה אחר-כך כאשר השמש כבר זרחה, בעודי עושה מתיחות, הגיע מטוס ריסוס והתחיל לעשות סיבובים מעלינו.
הסתכלתי עליו ואפילו נופפתי לו לשלום, היה נדמה לי גם שהוא מנופף לי עם כנפיו בחזרה.
כמה דקות אחר-כך הוא עבר ביעף בדיוק מעלינו, ומכיוון שהיינו קרובים לפרדס, הוא פלט עלינו את חומר הריסוס.
הייתי מכוסה ברובי בבגדי בוקר חמים, וכך הטיפות המגעילות נגעו רק בכפות ידי, אבל הייתי המום.

מטוס ריסוס במטס התעוררות

אלוהים משתין עלינו בדרכים נסתרות

זו היתה זריקת מציאות לפנים.
המקרה הזה הזכיר לי למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.
אני יצאתי למסע הזה כי יש כל-כך הרבה דברים מעוותים בדרך שבה אנחנו חיים היום.
אני יצאתי למסע הזה, בחרתי בדרך החיים הזאת, כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לאכול אוכל מהונדס גנטית ומרוסס כימית, שמטופל ונקטף על ידי עובדים מהעולם השלישי, שכמעט מחציתו אחר-כך נזרק, והשאר נמכר בתוך עטיפות פלסטיק, או מיוצא לחו"ל כאשר הוא מוקפא או לא בשל.

אז הבנתי שאת הדרך שלי אני לא רוצה לשנות.
עכשיו רק נותרה השאלה עם מי אני רוצה לעשות אותה.
אני רוצה לעשות אותו עם מי שרוצה לעשות אותה איתי.
אני רוצה לעשות אותה עם מי שהלכו איתי עד עכשיו.
אני רוצה לעשות אותה עם חבריי לקהילה על אופניים.
ואני גם רוצה לעשות אותו עם אנשים שמרגישים שהם באים לתת.
שיש להם כל מה שהם צריכים, ועכשיו זה הזמן לחלק את העודפים.
נכון, כולנו לפעמים מרגישים חוסר, ולכולנו יש צרכים. אבל אני רואה שיש כאלו שמעדיפים להתעסק בצרכים האישיים שלהם כדי שיוכלו לתת, ויש כאלו שבוחרים לתת כדרך להרגיש יותר טוב. אני מעדיף את הדרך השנייה.

זה לא אומר שמי שלא נמצא לגמרי בנתינה, אני לא רוצה שיהיה איתי בקהילה.
אני רוצה להיות במצב שבו כולנו מעצימים זה את זה, לא מבקרים או שופטים אחד את השני.
יש פרדוקס בקרב הרבה אנשים טובים - מי נותן יותר, מי טוב יותר.
עוד מימי מהפכה של אהבה, זכורים לי מקרים של מעין תחרות מי נמצא יותר בנתינה, יותר בשירות.
אני לא רוצה להיות בתחרות, אני רוצה להיות בשירות.
משרת לא נמצא בתחרות.
למרות שזה יכול להיות די משעשע לעשות תחרות מי נותן יותר שירות.


                



אז אחרי שיחות נפש, שקיעת ירח וזריחת חמה,
מתיחות בוקר ומקלחת כימית ביולוגית (כמובן שעולות קונוטציות שואה),
החלטתי לשתף את חבריי להתלבטויות והמחשבות.

שיתפתי בכנות ובבהירות את מה שהיה על ליבי.
מתוך השיחות האלו הגיע פורקן. הגיעה הבנה.
חבר נוסף החליט לעזוב.
חברה אחת נשארה.
מסתבר שגם שני אנשים עם מכנה משותף זו קהילה.
וכעת שיש לנו לנו שחקנית חיזוק מחו"ל אז בכלל אנחנו במצב לא רע.

יום למחרת חזרנו לגבולות, והחלטנו - יוצאים לבאר-שבע.
הקהילה ממשיכה.

הספקנו לחוות עוד יום עם המשפחה המקסימה שאירחה אותנו בגבולות,
דרור המלאך וקווירינה הפיה,
שהם פשוט כל כולם לב ונתינה.

את המסע לבאר שבע עשינו במשך יומיים וחצי של רכיבה בשולי הכבישים,
אני ושתי נשים על אופניים ועגלות. בסך הכל החיים טובים :)

בבאר-שבע זכינו לדירה ממכרה שטסה לחו"ל,
שהיא פעילה חברתית מדהימה.
את פנינו קיבלה חתולה מתוקה,
ותמונה שמספרת לנו שהחיים הם לא יעד, הם מסע :)

אז עכשיו אנחנו בבאר-שבע, בירת הנגב המתחדשת.
יש פה הרבה אירועים ומיזמים מאוד מעניינים, ואני שמח מאוד שהגענו לכאן.

אני מקווה שבשבועות הקרובים נגיע להרבה אוכלוסיות, ונפתח הרבה לבבות.
שיצטרפו אלינו חברים חדשים, או חדשים/ישנים,
שניצור עוד שיתופי פעולה, נרחיב ונחזק את הרשת,
שנמצא דרכים חדשות ומקוריות להביא פרנסה,
שנעשה הרבה אומנות רחוב,
שנקדם כלכלה אלטרנטיבית,
שנתקרב ונתאהב ונפתח את הלב.

זה תלוי רק בנו,
אם נרצה...


            

דרך חדשה

לפני חודשיים עזבתי את דירתי הקטנה והמקסימה ביפו, השכרתי אותה לאמריקאית נחמדה ויצאתי לי לשוטט בעיר הגדולה.
בזמן הזה ישנתי בכמה מקומות. בדירה המעוצבת של הוריי באזור בזל, דירה שהם משתמשים בה בסופי שבוע, ומשכירים אותה לתיירים לעתים. ישנתי גם ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה. ה"פלא" (שהיה פעם הפאב הידוע לשמצה ה"שוובאלה") הוא מקום מפגש ויצירה אשר אני וחבריי מבלים שם רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הבוקר, ופעמים רבות קורה שאני נשאר לישון שם. לעתים אני ישן אצל חברים. פעם אחת גם ישנתי על ספסל.

זו הרגשה מאוד משחררת, לא לדעת היכן תישן. לא לדעת איפה יסתיים היום שלך. ועם זאת לדעת שאתה בטוח. שיש מי שיארח אותך בביתו. שיש מקום עם אנשים אהובים - משפחה וחברים, ושאף פעם לא תצטרך  לישון ברחוב (אלא אם כן תבחר בכך).

במהלך החודשיים הללו קרו לי דברים נפלאים. פגשתי אנשים חדשים. חוויתי חוויות מוזרות ומפתיעות.

בבלוג הזה ברצוני לשתף מעט  מהחוויה של חיים ללא מסגרת של עבודה, משפחה, דירה, פנסיה, לימודים.
החיפוש הוא אחר משהו  חדש. צורת חיים אלטרנטיבית. לא רק עבורי, אלא כרעיון עבור כל אותם אלו שחיים תחת עול שכר הדירה, אלו שהולכים יום-יום לעבודה שאינה מרגשת אותם רק כדי לגמור את החודש. כדי לגמור את החיים.

הרגשתי שהחיים הללו עלולים לגמור עלי. שאין בהם רוח. שאין בהם לב. שבמובן מסוים איבדנו את הדרך. ולכן יצאתי לחפש דרך חדשה.

בזמני הפנוי אני פועל  למען תיקון עולם. אני פועל יחד עם חבורה מופלאה של  אנשים טובי לב שרוצים לעשות מהפכה של אהבה בעולם. ביחד אנו יוצאים לפרויקטים ברחוב, כדי להעיר אנשים, לפתוח את ליבם ובו זמנית לאתגר את עצמנו.
ארחיב על כך בפוסטים הבאים, אך רק אומר שאני מודה יום יום על ההצטרפות לחבורה המקסימה הזו  של אנשים, ועל ההזדמנות לפעול למען שינוי חיובי בעולם במסגרת כזו.

אסכם את פוסט הפתיחה הקצר הזה ואומר שהרבה זמן דיברתי על כך שאני רוצה לפתוח בלוג. והנה זה קורה. מאסטר יודה אומר : עשה או אל תעשה. אין לנסות. אז הנה אני עושה. ואני מתחייב לכתוב לפחות פעמיים בשבוע.

מקווה שנהנה ביחד מהמסע. מה שבטוח, משעמם זה לא הולך להיות :)

אם נרצה...