‏הצגת רשומות עם תוויות מים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 12 באפריל 2015

To be like water

 Last week was the holiday of Pesach (passover) here in Israel.
This is the most celebrated holiday in Israel. people clean their houses very thoroughly, take away the bread and prepare to eat Matza all week, and also prepare for the traffic jams on the roads and long lines in the airport as everyone goes on vacation.

For Palestinians it means a closure in the checkpoint, no-one goes out of the wall for work. both because the work is stopped for the holidays, and both for security excuses.

I decided to spend the holiday in my new home -  Eco-ME, which is located on Jericho junction, in area C of the west bank. I thought this is an opportunity for Israeli families to come and visit the place, and for us it is an opportunity to have children in our place:








It is good to cry

and so, I came Sunday morning on the packed buses from Tel-Aviv to Jerusalem, and then to Eco-ME. As one of the holders of the space I felt both lucky to have the honor to invite and host people, and both frustrated for  not being able to cooperate with the rest of the members of the community to maintain the place in a more balanced way.

I felt like I had all the work on my shoulders. Both taking care of the cooking and cleaning and the rest of the maintenance of the place, and both host the visitors who are coming. I felt that beside my beloved partner Talya, I am not synchronized with the rest of the community members.

I have to explain that Eco-ME center is a very special place, because when you come there in the first time, you can never be sure who is a living member of the place, who is a short term volunteer and who is a guest. This is because this place invites everyone to feel at home and take part in taking care of the place - washing the dishes and even clearing the compost toilets. But this also creates confusion as for the responsibility of each one of us, and might bring disorder and frustration, as it did for me. It was even harder because of the leaving of our beloved friend Aline, who left us to Germany, after half a year of giving herself fully to this project, and was a core part in our community.

I find it very amusing that the last weeks I am more and more acting as the father or the "big brother" telling everyone to clean after themselves. As the youngest child in my family, I used to be very spoiled and messy, and until today I have this image of myself in my head. And here I am, telling all the spoiled brothers in my community to take care of the stuff and help "mom" Talya in cleaning the dishes.... 

At some moments I also broke down. One time it came in a morning talk in which I accused everyone of being lazy and irresponsible, and  then Talya asked me how I feel. Immediately I started to cry.

 The ability and the feeling of security to cry in front of many people is such a great gift. So many times all we need is just to cry for what is difficult or sad for us, and because we are taught not to cry (especially men), we take it out aggressively. 

I feel my tears are my power, the power of water, the power of feeling, the power of life, flowing through me, cleaning my inside, renewing it, like the cleaning of Pesach.



          



Water for all

This area of the middle east is not rich of fresh water. Many deserts areas require that we use our water wisely and responsibly. But instead of sharing our water with each other and to make the region more green and life supporting, we prevent water from each other.

My  Palestinian friend Ismail told us how in the summer he gets water to his house once in 18 days, and the rest of the time he has to buy water from a water truck coming to his village. He also told us about hoe the IDF destroyed many wells around his village.

For Israelis it is shocking and sometime unbelievable to hear this. So ignored we are from what our military is doing, with our tax money, and our children, that we learned to look away and deny the facts - that we are killing our neighbors. If not physically then mentally and spiritually we are imposing them a life of fear and misery. 

I do not think we are doing it because we are bad. It is a combination of misinformation. and fear to face the naked truth. We can never underestimate the power of looking away.



infographics by michal vexler

  
Our misuse of water affects not only the Palestinians. Our rivers are all contaminated and not drinkable. People buy today water in plastic bottles. And by this, while we continue to contaminate our world with linear thinking products such as plastic bottles, we also support the conversion of our natural resources into money. We let private people take over water wells and we support it by buying their products. This is so wrong.

The Dead Sea, which I see every morning when I get up, one of the our most special and beautiful natural resource, is rapidly vanishing due to over-consumption. 

Last night I heard the rain falling all night. It is very rare in this time of the year in this area. I thought it is climate change happening while we close our eyes. I felt it is mother earth crying.

This week was amazing and meaningful for me. I met many beautiful people, amazing families. They told me how much they enjoyed the place, and how it gave them new questions to think about.

As for me, I wish to think less, and be more. to act according to my heart's will. to flow through the days, and bring my gifts to everyone and everything around me. To be like water.

If we want ...



        

יום שני, 26 במאי 2014

הפלגה חדשה נושנה אל עבר הלא נודע


האי הנעלם

"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"

לאן מתכוון להפליג האיש?
לחפש את האי הנעלם.
אבל אינם עוד איים נעלמים, משיב לו המלך.
כמובן שישנם, הם פשוט עוד לא נמצאו, אומר האיש.


ביום חמישי, ואולי קצת לפני, יצאה ספינת "האי הנעלם", מחופשת לאאודי Q5, לחפש את עצמה.
על הסיפון היו שלושה - ארני, טליה ויקיר.
הם עוד לא ידעו שהם על סיפון ספינה, וגם לא הכירו מלכים.
הם רק ידעו שהם יוצאים יחדיו למסע.
מי מכוון את הספינה? 
לפעמים מישהו מהם, לפעמים רק הרוח.

איך מכוונים ספינה שמפליגה לעבר הלא נודע?


האי הדמוקרטי הצבאי היחיד במזרח התיכון

ישראל היא מקום מיוחד.
מתקיימים בה מופעים של דמוקרטיה.
יש בה חומה של 700 ק"מ. כמעט פי 3 מאורך הקו הירוק, וכמו המרחק בין ציריך ללונדון. אומן הגרפיטי בנקסי קורא לזה - כלא גג פתוח הגדול בעולם, וגן-עדן לאמני גרפיטי. הוא כמובן טועה, זה הכלא השני בגודלו בעולם (הראשון הוא צפון קוריאה).
בתוך החומה הזו חיים אנשים.
לכאורה חיים רגילים.
בצד השני של החומה גם חיים אנשים. לכאורה חיים רגילים.
היכן יכולים האנשים משני צידי החומה להפגש ולהכיר. והאם יש טעם בכך?
ובכן האנשים שיוצרים את האי אקו-מי מאמינים שכן.

יום חמישי בערב הגיעה ספינת "האי הנעלם" והשלושה שעל סיפונה אל האי אקו-מי.
היה זה אירוע סוף עונה באי של אקו-מי ולא היה ברור האם האי ימשיך לצוף לו בשנה הבאה, או שאולי יתפרק ויחבור לאיים צפים אחרים שמנסים להביא שלום לאנשי היבשה.
למה הגענו לשם?
חשבנו שיש לנו מכנה משותף,
רצינו לשמוע מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק,
רצינו לפגוש שותפים לחזון של שלום וחופש בישראל.

מה הסיבה שבמקום כמו אקו-מי יש אפשרות לפלסטינים, ישראלים ואנשים מארצות אחרות להפגש ולדבר על הכל - על פוליטיקה, דת, יחסים, צבא, מיניות? ואיך אפשר ליצור מרחב כזה גם במקומות אחרים?

אלו חלק מהשאלות שאני הגעתי איתם לאי אקו-מי.
השאלות האלו הן שאלות של מחקר חדש-נושן שמתקיים במהלך ההפלגה. 
מחקר ששואל - מהו יריד לימודי נודד? איך החיים יכולים להפוך למשחק, קרנבל, יצירת אומנות?
לשם כך דרוש חופש.
חופש ממה?
חופש מהשרדות יומיומית. חופש תנועה. חופש למידה וחשיבה וביטוי.

באקו-מי התחדדו כמה שאלות לגבי מה זה מרחב מאפשר.
באי יש רק שלושה איסורם כתובים:
- אסור להביא ולצרוך אלכוהול או סמים אסורים בחוק.
- אסור להכניס נשק.
- אסור להכניס ולצרוך בשר.

כמו כן יש בקשה לכבד את התרבויות המסורתיות - יהדות, נצרות, אסלאם, ולשמור על צניעות לבוש ועל צניעות במגע בין גברים לנשים.

מיד עולה השאלה -
מה לגבי התרבות שלי? תרבות שבה מגע בין גברים ונשים הוא מבורך ואף חלק בלתי נפרד מהחיים?
האם עליי לכבד את התרבות של האחר על ידי ויתור על התרבות שלי כדי ליצור אי של שלום?

אני ואהובתי התחבטנו בשאלות האלו בזמן שהותנו במקום.
מתי להתחבק ומתי להתרחק?
מתי לכבד ומתי להתענג?
מתי להיות דיפלומטים של שלום, ומתי של אהבה? והאם הם יכולים להיות סותרים?

דבר נוסף שעלה הוא עניין החופש?
מה זה חופש? וחופש עבור מי?
האם בקשתו של גבר פלסטיני שדורש חופש עבור עצמו ועבור בני עמוהיא לגיטימית בזמן שהוא לא מאפשר חופש עבור אשתו וילדיו - חופש לצאת מהבית בלעדיו, חופש להגיע למקום כמו אקו-מי.

כמו שאתם רואים, הפלגה אל הלא נודע, מעלה בעיקר עוד ועוד שאלות, לא בהכרח תשובות.
התשובות שקיבלתי באו דווקא מהחלקים הפחות מילוליים -
טיול קצר שעשיתי עם חברי לסיפון לעבר המדבר השקט והעוצמתי,
וגם המטלה היומית של ריקון פחי הקקי משירותי הקומפוסט, קקי שיצא מקיבותיהם של בני לאומים, גילאים, מינים, דתות שונים. של כולם מסריח באותה מידה, ומלא בפוטנציאל להתקמפסט לדשן משובח.

טיול באי המדברי שבסביבת אקו-מי


פגשתי המון אנשים טובים ומקסימים,
איני יודע מה יקרה עם האי של אקו-מי, נראה לי שגם תושבי האי לא יודעים.
אני מאמין שנפגש שוב במהלך ההפלגה אל עבר הלא נודע.




מים ושלום
אחד הדברים שמביאים שלום בין אנשים זה מים.
כשמגיעים לחוף הים של אי, 
לא משנה אם זה אי של דמוקרטיה צבאית במזרח התיכון, או אי בקריביים,
יש תחושה חזקה יותר של שלום.
אנשים ששוחים, משחקים, משתזפים, קוראים, אוכלים.
נדיר שיש ריבים ומחלוקות. נדיר שאנשים לחוצים חסרי סבלנות וממהרים.
האם זה כי בחוף יש חוקים אחרים?
כויצד המים קשורים?

מאקו-מי המשיכה הספינה יחד עם ספינה נוספת לעבר עין-מבוע.
אי של שמורת טבע בתוך החומה, מקום למפגש של פלסטינים, מתנחלים, חיילים, עובדי רשות, ותיירים.
בכניסה לשמורה (שהכניסה אליה בחינם), יש בריכה עגולה קטנה שמתמלאת ומתרוקנת כל הזמן.
ואל הבריכה הזו קופצים ילדים מכל מיני צבעים ולאומים. וזה נראה כל-כך פשוט.
המים מזככים, מחייכים, מרככים, ומטפחים שלום בין העמים והמינים.
מחסור במים מנגד יכול להביא למלחמה, לעוני, לחולי. לכן בכל אי שספינת "האי הנעלם" עוגנת בו,
כדאי שיהיה מים, ואם אין, כדאי להביא איתנו.




איים בזרימה
אחרי עין-מבוע נסענו לאכול בישוב חיזמה שליד החומה הגדולה.
ארוחה מפנקת של חומוסים וסלטים ב-15 שקלים.
משם חצתה הספינה את החומה, כאילו לא היתה החומה שרטון מאיים, אלא בסך הכל גל קטן.
המשכנו לעבר השקיעה, למושב פתחיה, האי שממנו מגיע יקיר היקר.
ישבנו עם משפחתו החמודה, למדנו להכיר את האי של יקיר, האי שאותו הוא עזב לפני כמה שנים,
בחיפושו אחר האי הנעלם.
את הלילה העברנו באי יער המגינים, אי שבו מספר האנדרטאות וא כסמפר העצים,
אנדרטאות עבור נופלים שונים ומשונים, כאלו שלחמו ונהרגו,
וגם כאלה שטבעו, כי יצאו לחפש איים נעלמים ביו הכיפורים.

בבוקר ישבנו באי שלנו בלב היער.
הקראנו את הסיפור "האי הנעלם" של סאראמגו,
ולפתע הבנו היכן אנחנו נמצאים.
ברגע שהבנו שאנחנו מפליגים על סיפונה של ספינה,
יכלנו לשכב ולהרגע.
להבין שעלינו להשיל מעלינו את מה שלמדנו.
עלינו לקחת את הזמן כדי לחוות את הרגע.
לשחק פריזבי בין העצים, בלי מנצחים ובלי מפסידים,
להביט בקורי העכביש הרבים על הענפים, המנצנצים באורות זוהרים,
לדמיין סקס עם עכביש, ואת ה walk of shame ביום שלמחרת,
עם שיער מלא קורים,
להעביר יום שלם כך במשחקים, והתבוננויות, ומחשבות,
עד שמתחילים להיות רעבים, וגם המים נגמרים,
הספינה וספניה ממשיכים.

הספנים הרעבים עצרו באי של קרית מלאכי.
אי נחמד קרית מלאכי.
שקט.
לא הרבה דברים קורים.
מאיר שישב לו ב"בית קפה נעם" נהנה לפגוש אותנו המלחים.
העברנו לו כמה דקות בשיחה של החיים.
מילאנו מים, והמשכנו למרכז העיר.
ברגל.
הספינה עגנה בחנייה.
הגענו למקום של פיבי.
אכלנו ממולאים צמחוניים.
דיברנו עם קובי בן ה-13 שחזר מקנדה
וחולם להיות מנתח פלסטי וטייס כשיהיה גדול,
והקשבנו לשכנה ממול צורחת בטלפון, ומפרה את השקט שקיים באי לכאורה.

דמוקרטיה צבאית לתפארת

קרית מלאכי
אי של מטעמים


משם המשכנו לאי הבא במסע שלנו- גבעת חוליקאת.
בית אריזה בלב המטעים, מלא בפועלות פלסטיניות ופועלים תאילנדים,
שמגשימים את החלום הציוני, של עבודת האדמה, עבור יהודים.

הגענו לבקר חברים נוספים שאולי ירצו להפליג איתנו.
חברינו מיכל ורועי, הלא הם פעולה קרקסית.
שני אנשים מוכשרים ומופלאים.
הספינה שלהם היא אחת הספינות המפוארות שנראו במחוזותינו.
קוראים לה "שמחה".
צבענו לה את הגלגלים.
ודיברנו איתם על היריד.
ויצאו מכך דברים טובים.



"שמחה" הספינה הקרקסית

רועי המלח הקרקסן הרתך

יקיר עזיז ג'אן היקר,
תלמיד להוראה ומורה לתלמידנות

דיג'יי שופל


היריד מתהווה.
הלא ידוע מתגלה.
המסע ממשיך.
האיים הנעלמים מחכים לנו אי שם שנגלה אותם.
כיצד אנו יודעים שהם קיימים?
אנחנו לא יודעים.
אנחנו חוקרים.
ואנחנו נמשיך לחקור.
עד שיישאר לנו לגלות עוד ועוד ועוד דברים.
כי כל רגע שאנחנו חווים בדרך מהדהד לעולמים.

אם נרצה...




יום שני, 12 במאי 2014

פוסט היפי



שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.


כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל


לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?


מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה



מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.





פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)
ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים




בית לנוודים




אמנות עצים










שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?





מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית



חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.
בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל
בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,
שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.
כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות
 שיש איתו היפים טרמפיסטים,
ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,
למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.
הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,
הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,
ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים
ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,
ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.
ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",
ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,
אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?
הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,
ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.
איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?
לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.
אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,
של שליחויות על אופנים.
אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,
וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.
אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,
דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 
מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,
עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,
שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.
מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,
בין הפסטיבל לבין החיים,
וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,
ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,
ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...