למתוח את השמרלינג

שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום....


לפני יומיים יצאתי מנתיב הל"ה שליד בית-שמש, עם חברי למסע גלסקי - רתומים לעגלות, ועם מטענים בלב - לעבר ירושלים. זה היה חלקו האחרון של מבצע עלייה לירושלים יומרני וחסר פשר, שהייתי מאוד שמח עליו :)


לפני שנה ושבוע, כתבתי את הפוסט הראשון שלי על יציאה לדרך חדשה, ללא בית, ועם חלום גדול. אפילו אוטופי.
הייתי אז עמוק בתוך חבורת מהפכה של אהבה. זה היה זמן שבו התחלתי להשיל מעליי את המסגרות הקיימות כדי למצוא את דרכי בתוך אינסוף האפשרויות אשר החיים האלה נותנים לנו במתנה. כעת אני בירושלים עם חבורת אומנים מתגלגלים לעבר הלא-נודע. הדרך עודנה נגלית לפני. עם כל סיבוב פדל. עם כל מפגש מלב אל לב. עם כל כשלון צורב.


לקרוע את המתח עם סכין

ביומיים-שלושה הראשונים של המסע, שיצא מנועם שליד קרית-גת, היינו שבעה חברים. ששת הקבועים שעשו עד כה את הנסיעות ביחד, והצטרפה אלינו עדי סגל, הרוכבת הצלמת הנועזת החוקרת. היציאה לדרך לוותה בקשיים כרגיל. בכל פעם שרוצים לצאת, כולנו חשים במפלס המתח עולה. השיתוף פעולה שדרוש בזמן אריזת ציוד ותחילת תנועה, גורם לנו כנראה לוויברציות חזקות, וכל מכה שחוטפים, או אבן שזורקים אחד על השני, יוצרת גלים חזקים. וככה אנחנו יוצאים שמחים אך גם מתוחים ועצבניים, בשעה קרובה לחשיכה. אני מנסה לנשום, לזרז, לעזור ולהרגע בו-זמנית. זה עובד לפעמים, ולפעמים יוצא משליטה.


המשכנו לרכב באותו ערב של צאת ט"ו באב, לאור הירח. הנסיעה הקסומה והשקטה בשעת לילה, לוותה ברחשי הטבע שמגרים את הדמיון, ובקריאות ואנחות של חשש, בנסיון שלנו להחליט היכן עוצרים. אחרי שעצרנו לבסוף, רציתי להמשיך ולחוות את אור הירח, והמשכתי לרכב עד לחירבה ישנה שהיתה כנראה גם היא איזה כפר פלסטיני נטוש שנמחק מספרי הלימוד בבתי הספר. לידה היתה תאנה, גדולה ומוארת ורקובה. ישבתי לידה, ניסיתי למצוא שלווה. מצאתי בעיקר פליאה על עוצמתה של הלבנה.


חזרתי למחנה שבו כולם כבר היו במצב שינה. הלכתי לישון גם. קמתי למחרת נמרץ וקוצני. מוכן לדהור ולנווט לעבר בית גוברין. כדי להעביר את זמן ההמתנה לשאר חבריי הצביים המתעוררים לאיטם, יצאתי לסייר ולבדוק דרך מתאימה. התחלנו לרכב בשעה שהשמש כבר להטה. גם כבישי האספלט להטו, וכאשר נפגשנו עם כביש אחד, התחלנו גם אנחנו ללהוט. השאלה האם לנסוע לאורך קטע קצר על הכביש, מיד הציתה ויכוח וחוסר הסכמה. התפצלנו למשך כמה דקות, עד שהגענו לדרך ללא מוצא. אפשר היה לקרוע את המתח עם סכין.


מה עושים כשיש מתחים? מתעגלים...
התיישבנו בחורשה ליד פארק האקשן שלילדים, וניסינו להבין מה הלך פה הרגע ולמה אנחנו כל-כך מתוחים ממשהו שאמור להיות חוויתי ומהנה? הסכמנו על כך שכדאי לנו להתרחק מכבישים. להיות יותר קשובים, ולקבל את זה שחלקנו לפעמים קצת מתוחים או עצבניים זה חלק ממה שלקחנו על עצמנו -  לעלות לירושלים, שבעה אנשים עם חמש עגלות, לאירוע שמתקיים עוד שבוע. ואם כבר לקחנו על עצמנו משימה שגדולה עלינו, בואו לפחות נהנה ממנה.

נסיעה על הכביש, לא כל-כך נעים...

רגעים מכוננים

לאחר ישיבת הפתע, הלכתי למצוא לנו נקודת מעבר להמשך הדרך, אשר נחל יבש ועמוק  הפריד בינינו. עובדי הפארק הראו לי מעבר קשוח אבל עביר, והתחלנו לגלגל ציודנו מהגדה האחת לשנייה, תוך שיתוף פעולה. וכך לפתע, עברנו מכשול פיזי, אבל גם מכשול סמלי. עברנו שלב...


הנוף השתנה. פתאום היינו בדרך עפר ישרה ונוחה, בצידינו כרמים שופעי ענבים, ומעליהן גבעות עם חורש טבעי. בדרכינו קטפנו וליקטנו ענבים (קצת ממש מהכרמים עצמם, את הרוב מהריצפה או מגפנים שגדלו בצידי הדרכים), תאנים חרובים וסברסים קוצניים. תחושה של גן-עדן אמיתי, האפשרות להושיט ידך ולקטוף פרי מתוק ועסיסי.


בעצירת הצהריים, הצטופפנו כולנו בצל חרוב, וכך היינו בלית ברירה קרובים. הקירבה הזו הכריחה אותנו להוציא את שאר המשקעים שעוד נותרו מהמתח של הבוקר, ולהמשיך בדרך מעט יותר נקיים. זה היה החלק הכי יפה של המסע עד כה בעיניי. הרכיבה בין הגבעות, בקצב יחסית אחיד ומהיר, מזג אוויר נעים ונופים מרהיבים, שבעה רוכבים נועזים ויפים.


לפנות ערב הגענו לקיבוץ בית גוברין, ובהחלטה של רגע, והתגלגלות, מצאנו את עצמנו בבית הילדים של בית גוברין. מותשים ועייפים, התגלגלנו כל אחד למיטתו, כשאיתנו חולקים את המבנה  בני 16 נמרצים שהגיעו לקורס למדריכים צעירים. בבוקר קמנו, ולא כל-כך ידענו איך ממשיכים. היו לנו שני אנשים שעוזבים, ומסלולים שנראה שייקחו לנו ימים רבים במידה ונעשה אותם עם כל הציוד ודרך הגבעות וההרים. ישבנו וחשבנו שעה ושעתיים. אחד רצה כבר לצאת מהקיבוץ, אחת התלבטה אם לתפוס את האוטובוס הקרוב. באותו רגע קרה שוב שינוי, עוד מעבר שלב. נכנסתי לרגע לבית הילדים והתחלתי לצחוק עם טולה על הציורים שעל הקיר. לכאורה אני אמור להיות מרוכז וטרוד לגבי המשך המסע שלנו שנראה כרגע תלוש לגמרי, אבל במקום זאת העברתי את הזמן בהתלוצצות.


מאותו רגע ידעתי שאפשר להיות רגוע. אנחנו נהיה בסדר. הפתרון יגיע. טיפסתי על העץ מעלינו והתחלתי לקטוף תותים. אלו היו תותי פוסט-עונה נדירים, ורציתי לנצל את הזמן ולקטוף כמה שיותר עבורינו ועבור הפעוטון שלידו היינו. ברקע שמעתי את חבריי עושים טלפונים ומתייעצים. שואלים אותי לדעתי, ואני צועק מלמעלה שאני סומך עליהם, אם יהיה לי רעיון אני אשתף. אחרי חצי שעה יצרנו קשר עם חבר ממושב לא רחוק שאמר שיגיע עם טנדר לקחת עבורנו עגלות וציוד. הסכמנו על נסיעה על הכביש, ועל כך שמי שלא רוצה לנסוע על הכביש יסע בטרמפים. יצרנו קשר עם להקת ורטיגו מנתיב הל"ה, ותוך חמש שעות ישבנו בצל הלולים המדהימים שלהם שהפכו לסטודיו לריקוד ולבית אירוח אקולוגי מהמגזינים. מדהים.

עדי ואודי במנוחת צהריים בצל הגפנים

עדי נותנת שמרלינג בעלייה לבית גוברין

ציור על קיר בית הילדים בבית גוברין.
 כולנו משוגעים

אמיר הגיע לנתיב הל"ה להביא פנימיות ולעשות חיקוי של מנורת לולים.

הכשלון בכסלון

המתיחות והאתגרים לא נגמרו. נותרה לנו העלייה הרצינית לירושלים. בסופו של דבר, נותרנו שלושה שרוצים להגיע יחדיו לירושלים. כל השאר, כל אחד מסיבותיו ואילוציו, ויתר על העלייה עצמה. ייתכן שתהיה הצטרפות בהמשך, אבל אין לדעת. האתגר שלקחנו ערער מעט את היסודות שלנו כקבוצה להרגשתי, ונאלצתי לקבל את זה, להודות בכשלון. כשלון שלי, כמי שמאמין בדרך חיים משותפת, ליצור משהו שייעשה לגמרי במשותף. מצד שני אני חושב שזה חשוב מדי פעם להכשל.


בכיתת הגברים של יעוץ הדדי שלקחתי בה חלק כמה פעמים, היינו עושים תרגיל כשלון. היינו למשל מנסים לבנות פירמידה אנושית ומתרסקים. המטרה היא להתגבר על הדיכוי שלנו בתור גברים מערביים, שמחנך אותנו שעלינו להיות מצליחים. בעסקים, במיטה, עם הילדים. אבל כדי להיות טובים לא צריך להיות מצליחים כל הזמן. צריך גם להיות מסוגלים להכשל כדי ללמוד לפעם הבאה. לכן אני גם מודה על הכשלון הזה, שהוא לא באמת כשלון, תלוי איך מסתכלים...


אם כן, יצאנו לעלות את החלק האחרון של הדרך בסך הכל שני חברים. שלולי חברתנו עלתה עם אופניים באוטובוס. באותו היום הצטרף אלינו במפתיע חבר נוסף, יוני, שבא גם הוא לתת שמרלינג, כדי שיהיה פחות מתוח. אחרי נסיעה מאומצת לאורך כל היום בנסיונות למצוא את העלייה המתאימה, הגענו לבסוף לעלייה לכסלון. אם כבר כשלון, אז שיהיה בכסלון. עלינו את העלייה התלולה והמפרכת, עד שהחושך הקיף אותנו מכל עבר. התלבטנו מה לעשות, ולבסוף החלטנו לקרוא לגדי חברי היקר שגר בכסלון שיבוא לתת לנו טרמפ. גדי הגיע כהרף עין עם אוטו רנו קנגו. באורח פלא, ביעילות של מקגייוור תלת ראשי, הכנסנו שתי עגלות עם הציוד לאוטו, שתי אופניים קשרנו על הגג על מזרון, ואני ויוני נדחסנו באוטו ליד גדי בזמן שגלסקי תופס בחלון האוטו ונמשך על גבי האופניים, במעלה העליות במהירות שלושים קמ"ש.
וכתתו ידיהם לשמרלינג.


הגענו אל גדי, אכלנו והתקלחנו, והלכנו לישון לקראת היום האחרון במסע שלנו. הנסיעה ביום האחרון היתה מדהימה. אוויר הרים, וריח אורנים, אכילת סברס על הכביש. ירידות מפותלות, ועליות ממריצות. הגענו לעין-כרם למנוחת צהריים בלב בוסתן צעיר. אחר הצהרים המשכנו והגענו לתוך העיר, על עגלותינו, כמו צליינים משיחיים והיפיים. הגענו היישר לגן הסוס, לאירוע אמנותי מתגלגל של קבוצת בית ריק שבו ניקח חלק השבוע, אבל על כך אספר בפרק הבא של אם נרצה, הישארו מתוחים ואל תעזבו את השמרלינג...

סברסים בצד הדרך

מנוחת צהרים בעין-כרם בצל התאנה

הגעה לירושלים, איזו גאווה!!!

לא נכשלים רק אם לא מנסים...
לא מגשימים אם לא רוצים...

                

לצאת למסע פנימה

לפני שבוע ישבתי וכתבתי פה באדמאמא,
על הסבלנות שאני מפתח.
סבלנות לקראת יציאה למסע גדול.

חברים באים ושואלים אותי - נו יצאתם כבר?
צילמתם מלא תמונות עשיתם אירוע השקה, פתחתם דף פייסבוק
(דף מגניב ביותר - קהילה על אופנים)
וכל זה לפני שנסענו קילומטר אחד...

אז שבוע עבר, ואני עדיין באדמאמא מפתח סבלנות,
אבל ממקום אחר לגמרי.
אני מפתח את זה ביחד עם עוד אנשים, חבריי לקהילה על אופנים.

מבחינתי יצאנו למסע,
המסע התחיל, רק שהוא לא בהכרח אמור להגיע לאנשהו,
הוא קשור לחיפוש
 הוא דרך אל המון מקומות  שאני רוצה להגיע אליהם,
והם לא נמצאים בקהילה כזו או אחרת.
הם נמצאים בתוכנו,
הם נמצאים בקהילה שאנו יוצרים, הם נמצאים בינינו...

קהילה של שטותניקים

הקהילה שאנו מנסים ליצור מורכבת מחמישה כרגע:
גל המכונה גלסקי
מיכל המכונה מיכלי
טולה המכונה הקמע
הדסה המכונה שלולי
ואני המכונה ארני

כולנו אנשים פתוחים ואוהבים, אכפתיים ושטותניקים.
כחלק מהשטותנקיות המשותפת שלנו,
ייחסנו לעצמנו את הכוחות של חבורת קפטן פלאנט -
גל הוא אדמה, מיכל היא אש, הדסה היא רוח, ארני הוא מים, וטולה היא הלב.
זה מתאים גם ליסודות של המזלות שלנו (אני וטולה שנינו דגים, אבל לטולה יש לב כל-כך גדול, שלי ברור שהיא הלב).

למי שלא זוכר מי זה קפטן פלאנט,
אז הוא גיבור שבא לשמור על אמא אדמה שנמצאת בסכנה,
בגלל תאגידים שמזהמים אותה והורגים בעלי חיים ויערות,
וכל אחד מהחברים מקבל טבעת עם כוח ייחודי,
וביחד הם יוצרים אחד שהוא בעל יכולות גדולות יותר משל כל אחד מאיתנו בנפרד.

כך זה היה נראה כשהיינו ילדים:

                      

שלם הגדול מסך חלקיו

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים,

מנסים ליצור שלם שהוא גדול מסך חלקיו.

להביא את עצמנו, את החוזקות שלנו והמיומנויות שלנו - גינון, בישול, צילום, רכיבה על אופניים, ריתוך, הקראת סיפורים, כתיבת בלוגים, יצירת קשרים, תקשורת מקרבת, סריגה, הקשבה.

להביא את החולשות שלנו  - התמכרויות, פחדים, דפוסים, עצבים, ביקורתיות, דעתנות.

ובעזרת אלו וגם אלו ליצור שלם, שמקבל ומכיל, שנעזר ונתמך, שמרפא ומתרפא.

זה בעיקר מה שעשינו להרגשתי בשבוע האחרון.

למדנו זה את זה. גילינו דברים על עצמנו ועל אחרים. וזה תענוג גדול. זכות אדירה.

להיות חלק מחבורה כזו.

חברי קהילה על אופניים הנועזים

   

מישהי שמאוד עזרה לנו להתגבש כקהילה ולראות את היופי של מה שאנחנו עושים זו עדי,

חברה, רוכבת נועזת בנשמה, שהיא גם צלמת.

היא תיעדה אותנו בימים הראשונים של ההכנות למסע, והיתה מעין עין מתבוננת מבחוץ,

שגרמה לנו לפתוח את הלב, ולהכיר יותר טוב אחד את השני ואת עצמנו.

כעת אני מרגיש שעדי היא חלק מאיתנו, וכך אני מקווה שנרגיש עם עוד אנשים שנפגוש במהלך הדרך.

אחד הדברים המדהימים שעדי עשתה, זה להתעניין לגבי הציוד שכל אחד מאיתנו החליט לקחת למסע,

לשמוע את הסיפור שיש מאחורי כל חפץ כזה ולהפוך את זה למעין פסיפס אישי שלנו.

הנה הפסיפס האישי שלי:

צילום: עדי סגל.
פריזבי, פנס אוזן, משרוקיות, סט כלים קטן, תהילים, מטען, מצית, דיסק און קי, רמקולים, מאפרה ניידת, פלאפון, ערכה לניקוי מסך המחשב, ניירות גלגול, כרטיס ביקור "ארנון שומר-אקטיביסט", חולצה לרכיבה על אופניים (מהתקופה שעשה משלוחים בבודהא בורגר), כובע טמבל, מגבת שהיא גם שאל, "מומו" / מיכאל אנדה, ספר ללימוד ערבית, סקצ'בוק, קלמר ג'ינס עם צבעים, סמל של "רשת האהבה מתאחדת" לתלייה על הקיר (מתכנן להעניק במתנה במהלך המסע)

עלייה משותפת לרגל

כולנו עוברים בחיים האלה תחנות, מעין מסע עלייה לרגל משותף, לעבר בית מקדש שנמצא בתוכנו.

הדרך שבה אנו בחרנו לעשות זאת היא באמצעות התניידות על אופניים עם עגלות,

שזו צורת תחבורה חסכונית מבחינת אנרגיה,

שבה אתה זה שמייצר עבור עצמך את האנרגיה הדרושה לך 

ולא מסתמך על דלקים שנחצבו במדינות רחוקות, שנלחמו עליהן מלחמות אכזריות ומלוכלכות.

לשם כך בנינו עגלות וציידנו אותן בהמון ציוד: תיקים אישיים, ציליה עם עמודים, כלי בישול, כלי תיקון אופניים, פאנל סולארי להטענת מחשב וטלפונים, חבית מלאה במזון, שני ג'ריקנים של מים, מעדר ומגרפה.

נסיעת מבחן לעגלות. צילום אוהב: עדי סגל

                          

ביום שלישי יצאנו לסיבוב ראשון ביער עם כל הציוד עלינו.

בגלל התנהלות איטית ומפוזרת יצאנו קצת אחרי השקיעה.

זו אמנם היתה נסיעה מאוד קצרה, אבל נסיעה ראשונה בחושך היא דבר די מטופש...

יצאנו מהחווה והגענו לשער של המושב ניר-משה.

בעקבות בעיה בשער, החלטנו לנסות לעקוף אותו.

גלסקי שהיה עם העגלה הכי גדולה עלה על המדרכה שעוקפת את השער,

ובירידה מן המדרכה העגלה התהפכה.

בנסיון להפוך את העגלה, התעקם הגלגל שלה.

תקלה ראשונה....

גלסקי חזר מיד לחווה כדי להביא גלגל חלופי, 

אנחנו בינתיים פרקנו את הציוד מן העגלה, ואחרי רבע שעה והחלפת גלגל היינו מוכנים לתזוזה מחודשת.

כעבור כמה מאות מטרים נוספים של רכיבה כמעט בחשיכה,

שמענו פתאום צעקה מקדימה.

שוב גלסקי, הפעם הוא נתקל בגדר בקר חשמלית...

המתח בגדר מאוד נמוך, אך הנסיעה הישירה לתוך הגדר גרמו לכך שהוא קיבל זץ בחזה ונפל מאופניו.

2:0 ליקום מול גלסקי... אך לא תקלות פעוטות כמו עיקום וחישמול יעצרו את איש האדמה.

שלולי וטולה החליטו לבדוק עד כמה הגדר מחשמלת.

מסתבר שלגעת בגדר בצורה מודעת, יותר מדגדג מאשר כואב.

וכך מצאנו את עצמנו עומדים חמשתנו ואוחזים ידיים, כאשר שני הקיצוניים נוגעים בגדר,

ובודקים האם אנו מסוגלים להתחשמל כולנו יחדיו.

קהילה של שטותניקים כבר אמרנו...

ולמי שתהה, את הזרם הרגשנו עד האדם השלישי.

אנחנו מוליכים בינוניים.

אחרי חווית החישמול הקבוצתית,

המשכנו עוד כמה מאות מטרים עד לחלקת היער הקרובה

ומצאנו לנו פינה נחמדה למדורה ולשינה.

פרסנו את המחצלת ואת הציוד, הדלקנו תאורת לדים בעזרת המצבר שברשותנו ,

הקמנו מטבח שטח קטן ועשינו תה כדי להרגע.

עבר עלינו לילה מלא בצחוקים וסיפורים מופלאים ומוזרים.

התחברנו לטבע, לאמא אדמה, לעצים, לארנבות ולתנים.

העברנו יום בחום, במרדף אחר הצל והקור,

בבדיקה של הציוד שלנו ואיך אנחנו מתנהלים איתו.

לפנות ערב חזרנו לחוות אדמאמא.

לכאורה, כאילו לא התקדמנו לשומקום,

אבל למעשה למדנו המון מהטיול הקטן.

להגשים את הרוח בחומר

כאמור, כמו שכבר ידעו אבותינו החלוצים,

לא מספיק לדבר ערכים ולהתחבר לרוח,

עלינו להגשים אותה בחומר.

לכן בחרנו לעבור בין חוות וקהילות ולעזור ולבנות.

כשחזרנו מהטיולון שלנו,

הבנו שהתחנה הראשונה שלנו צריכה להיות המקום שאירח אותנו עד כה בהכנות למסע -חוות אדמאמא.

אז חוץ מהמשימות הייעודיות שלנו לנסיעה - תיקון גלגלים והשלמת ציוד, ייבוש פירות, 

החלטנו לסייע בשיפוץ של אחד מבתי הבוץ בחווה.

התחלנו באיסוף החומרים הדרושים - חול, אדמת פודרה, וזבל סוסים.

כעת אנו נמצאים באמצע תהליך טיוח של בית הבוץ המכונה "מלונת המתנדבים".

אני וטולה מטייחים בבוץ את מלונת המתנדבים

נותרו לנו עוד יומיים-שלושה עד שנסיים את העבודה על בית הבוץ,

אני מאמין שעד אז נתגבש עוד בינינו,

נפתח עוד קצת סבלנות,

כי בתכלס, אין לנו שומקום להגיע אליו,

חוץ מאשר פנימה אל עצמנו...

אם נרצה...