ברכה לחג מחבר מעבר לגדר

לכל האחים והחברים שלי שחוגגים את חג החירות!
אני מאחל לכם חג שמח ושכל שנותיכם יהיו טובות
שהלבבות של כולנו ימלאו באהבה ובטוב
שכל יום וכל רגע תהיו חופשיים בנפשכם, במילותיכם וברוחכם
חופשיים בתוכנו מכל הכבלים שכובלים אותנו מונעים אותנו מלהפגש
חופשיים מהפחד ששולט על המחשבות ועל הלבבות שלנו
שכל שנה נהיה קרובים יותר זה לזה
קרובים בדרך שתביא אותנו לחיות זה עם זה באהבה ובאחווה
שנשתול באדמה הזו אהבה שתצמיח קשר של שותפות, גדילה ובניה למען הטוב לעתיד הילדים שלנו והדורות הבאים.

חברים שלי, הדרך היחידה שמקרבת בינינו היא אהבה, סליחה, שותפות וקבלה.
זה אפשרי שכולנו נחיה ביחד על האדמה הזאת ונזרע בה פרחים.
הלואי והייתי יכול לחגוג איתכם ולהשתתף בשמחה שלכם
אבל
מפרידות בינינו שתי גדרות
גדר אחת עשויה בטון ותיל
אבל הגדר הגדולה והקשה יותר היא הגדר החבויה בתוך ליבנו ובראשנו - גדר הפחד, השיפוטים והדיעות הקדומות שיש לנו אחד על השני לפני שנפגשנו.
חשוב שנסתכל למציאות בעיניים ונראה אותה כפי שהיא, את הדברים שמונעים אותנו מלהפגש וזורעים בינינו שנאה והפרדה.

שכל שנה תהיו חופשיים
אני מאחל לכם חיים מלאי טוב תקווה וצמיחה למען הטוב שלכם ושל כל האנושות
חג שמח לכם
שכל רגע בכל יום נהיה אוהבים ואחים
חבר שלכם שאוהב תמיד
איסמעיל

הנוחות שבעבדות

חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.

האמנם?

לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.
איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.

 והשיחה המשיכה....

 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.

חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.

הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?

היה האיש הזה

התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.

 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?
האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               
     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?

של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.
של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.
אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.
הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:

"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.

לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.

בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.

לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."

כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.

מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.

יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו

רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.

לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל: "זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).

הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת. 

העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.

       

זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.
אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...



        
     

עוד חוזר הסיפור

                   


בכל שנה אנחנו חוזרים ומספרים את אותו הסיפור,

כי מצווה גדולה היא להגיד לבניך ובנותיך את אשר עברו אבותינו ואמותינו במצרים

למען נזכור את היותנו חופשיים.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו

והויה היא שמצילתנו מידם

צ'רלס אייזנשטיין בספרו הנפלא - ' The Ascent Of Humanity ' -  מתאר את כוחה של השפה ככלי הטכנולוגי רב העוצמה ביותר שבידינו.

לפני כל כלי אחר שברשותנו -פייסבוק, אייפון, חץ 3 וכיפת ברזל, ביטקוין והנדסה גנטית, יש לנו את השפה.

באמצעות השפה אנו מבקשים בקשות, משתפים רעיונות, כותבים חוקים, מזהירים אזהרות, כותבים בלוגים מדווחים חדשות, ומניעים לפעולה.

השפה מאפשרת לנו לנהל מערכות מורכבות כמו שדות תעופה, לוויני חלל, ותחנות כח,  שם פרטים רבים צריכים להיות מתואמים בין אלפים רבים של אנשים בו זמנית.

ללא השפה לא היה ביכולתנו ליצור את כל אלו.

אך השפה, והטכנולוגיה שהיא יצרה, הביאה אותנו גם ליכולת להשמיד את עצמנו כמין.
הגענו במאה האחרונה למצב שברירי שבו הטכנולוגיה האדירה שיצרנו עלולה לכלותנו.
הטכנולוגיה יצרה מערכות שליטה ותמרון דעת קהל מתוחכמות, מערכות של נפרדות הולכת וגדלה.

אין זה אומר שעלינו לנטוש את השפה ואת הטכנולוגיה ולחזור לימי קדמון או לתקופת האיכרים .
הטכנולוגיה אינה הפרעה שלנו.
הטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו ליצור מציאות אחרת, מציאות שבה פסולת של מישהו אחד היא מזון עבור מישהו אחר, שהמעגליות והמחזוריות של הטבע היא טבעית במלוא מובן המילה. 

בעולם שבו הטכנולוגיה משרתת איחוד במקום פירוד, כך גם השפה.
השפה היא כלי שמאפשר לנו לשחק משחק רב משתתפים עם היקום :)

משחק רב משתתפים עם היקום

תודעת "מספר סיפורים"

פעמים רבות, המילים שאנחנו משתמשים בהן, במקום ליצור תקשורת מקרבת בינינו,  באות לבטא שליטה - אל תעשה ככה, זה שלי, הטלת אשמה וכיוצא בזה.

פעמים רבות גם אני השתמשתי ועודני משתמש במילים כדי להגן על מבצרי, לאשר ולחזק את שליטתי במצב, להסתיר את רגשותי.

כל משפט שכזה הוא למעשה שקר, אם לא במובן המוחשי שלו אז לפחות בכוונה הלא מודעת שלו.

המטרה של שקר היא בסופו של דבר לתמרן ולשלוט.

התכלית של שפה אינה לספר שקרים על מנת לשלוט. התכלית של שפה היא לספר סיפורים.

הסיפורים מאפשרים לנו לנוע על פני הזמן והמרחב, ללבוש צורות וגופים שונים, לחזור לימי הפרעונים, לחצות ימים ולשאוף פסגות הרים.

בהקשר הזה, לסיפורים המשותפים שלנו, ההגדה ומיתוסים נוספים אחרים יש כח רב מאוד ביצירת המציאות שלנו.
הסיפור של העם היהודי הביא לכך שיש היום מדינה.
הסיפורים הדתיים מביא לכך שמיליארדי אנשים מתפללים, צמים, חוגגים וסועדים בדיוק באותם ימים.

סיפורים מפחידים 
מדוע המציאות שאנו יוצרים היא לעיתים כל-כך נוראה ומפחידה?

הזוועות האנושיות שידענו בעבר ועדיין מתרחשים- רצח עם, הכחדת מינים, עבדות, הרס התרבות - הן תוצר של סיפורים שאנו מספרים על פי תפיסת מציאות ותקשורת מסוג מסוים - תקשורת של נפרדות.

תחשבו על כך - לאף אדם בודד אין את היכולת לכרות חלקים עצומים באמזונס, או לשעבד עם שלם לעבדות. רק באמצעות שפה ותקשורת של שליטה אפשר ליצור מנגנונים הרסניים שכאלה.

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו - סיפורים על כסף, על קידמה, על אלוהים,  יוצרים מציאות בעולם החומרי שסביבנו.

הסיפורים הללו מסופרים לרוב בשפה  שמפרידה אותנו מעצמנו. הכסף, אלוהים, הן ישויות נפרדות מאיתנו. השפה שלנו מתעלמת מהעובדה שאנו יוצרים את המושגים הללו באמצעות האמונה שלנו בהם.


המדע, המשפט, החדשות, הכלכלה - במקום לראותם כעובדות שמנסות להציג את האמת, אפשר לראותן  כסיפור שמבוסס על הנחות מסוימות, על הגות רבת שנים, תצפיות אישיות על העולם  ומיתוסים משותפים.
כיום רוב המוסדות האלו מבוססים על הנחת נפרדות בסיסית שבה המציאות החיצונית לנו היא נפרדת מהמציאות הפנימית שלנו. ולכן נוצרת נפרדות הולכת וגדלה בינינו. זה נובע בחלקו הגדול מהשימוש שלנו בשפה. מבחירת המילים שלנו.


השפה שלנו מפרידה בין מה שאנחנו מדברים עליו - המציאות -  לבין היותנו חלק מאותה מציאות.
כאילו שקיימת מציאות שהיא חיצונית ואובייקטיבית שאינה קשורה אלינו.

'הם לא ישתנו', 'בני אדם הם כאלה', 'העולם הוא כזה', יוצרים מציאות שהיא נפרדת מאיתנו וכעת עלינו לנסות לשלוט במציאות הזו - באחרים, בבני האדם, בעולם.

תודעת נפרדות יוצרת מציאות

תקשורת מחברת

אך השפה היא  גם הכלי שיכול לחבר בינינו, לרפא אותנו, לשחרר אותנו.

באמצעות תודעת מספר סיפורים, אנו מבינים שבמקום לתאר מציאות אוביקטיבית שהיא חיצונית לנו, אנו למעשה, באמצעות המילים שלנו, בוראים מציאות שקשורה לפנימיות שלנו, דרך הסיפור שאנו מספרים.

יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות.
ככל שנהיה יותר ויותר מודעים למילים שלנו, להשתמש בהן בהתאם לרצונות האמיתיים והיצירתיים שלנו,
ככל שנלמד פחות ופחות להשתמש בקללות, רכלנות, קורבנות, פטפוטי סרק ועוד צורות שמבטאות דיבור לא-מודע, ונעבור לדיבור מודע - דיבור שיוצר מציאות, אשר מתהווה מתוך מחויבות שלנו למילים ולשפה שלנו.
 אנו יוצרים את הסיפור שלנו.

תודעת מספר סיפורים אינה מחפשת אמת אבסולוטית אוביקטיבית שבעזרתה נוכל להיות בשליטה מלאה על מה שקורה.
תודעת מספר סיפורים, לוקחת בחשבון שהכל זה סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולכן יש לנו את האפשרות לבחור איזה סיפור אנו מספרים.
לחיות בתודעה הזו יכול להביא  אותנו למציאות שבה אנו חיים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור שקיים דורות על גבי דורות וכולל משפחות, שבטים, עמים, מינים וישויות שאנו חלק בלתי נפרד מהם. החיים הופכים להיות משחק בתוך משחק בתוך משחק, יצירת אומן משותפת שלנו עם היקום.

מספרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור

פרעה שלנו

בכל חג פסח אנו חוזרים בכל העולם היהודי על אותו סיפור. מדור לדור. הסיפור מסופר שוב ושוב, אך לעתים נראה שמרוב שאנו מספרים אותו לעצמנו שכחנו להקשיב לו.

אנחנו פרעה שלנו.
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. המציאות הקולקטיבית שלנו.
אין פרעה שעומד לכולתנו.
נכון, ישנם האיראנים והמוסלמים. יש את הבטחוניסטים והאילומנטי.
אבל מדוע עומדים הם לכלותנו? מה האינטרס שלהם?
הסיפור שלנו על כך -  הוא שיוצר את המציאות הזו. הוא שמכניס בנו פחד. הוא שגורם לנו להתגונן ולהתחמש וליצור נשק להשמדה המונית. הוא הפרעה שלנו.

הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
לנסות לדמיין איך יכול להיות אחרת. איך יהיה אחרי שנשלים עם הפלסטינים והאיראנים.
איך יהיה כאשר נפסיק לשעבד ולתמרן ולשלוט זה בזה.
איך יהיה אחרי שנפסיק להשתמש במשאבי הטבע לצרכינו ללא התחשבות בחוקים הטבעיים של מעגליות ומחזוריות.
איך יהיה אחרי שנפסיק להפריד את עצמנו מכל מה שסביבנו.

הגיע הזמן לתת מודעות למילים שלנו, לביטוי שלנו, לכוונות שלנו.

הגיע הזמן לשחרר את עצמנו לחופשי. לאחד את עצמנו עם המציאות שמסביבנו. כי לא משנה מה קורה,
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

אם נרצה...

שיהיה חג קשוב ומשחרר לכולנו :)