המהפכה היצירתית

לפני שבועיים החלטתי לעשות הפסקת עישון לשנה.

בלי סיגריות בלי ג'וינטים.

רק אוויר נקי, 

וקצת עישון פסיבי של עשן מכוניות לפעמים....

הרומן שלי עם סיגריות ועישון התחיל אי-שם בתיכון,

שאכטה פה, סיגריה שם, במסיבות של השכבה.

אחר-כך ביוון, לפני הצבא, אני זוכר שישבתי לי על המרפסת בשקיעה,

ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לבד.

וכך המשכתי לעשן בחו"ל - סיני, ואז לונדון עם הפאקט הראשון.

ולצבא כבר הגעתי מוכן.

מכור מן המניין.

12 שנה לקח לי להחליט להפסיק.

הלכתי לקבוצת תמיכה של קופת חולים,

לקחתי כדורים,

וגם התחלתי מין שיטת טיפול/העצמה שנקראת יעוץ הדדי.

בעקבות הפסקת העישון, והשינויים שעשיתי בחיי,

התחיל להשתחרר בתוכי משהו עמוק ורדום.

הרגשתי שהייתי כבוי במשך המון שנים,

והרבה רגשות ודמעות שהיו עצורים בתוכי,

קיבלו מקום לצאת החוצה.

מאז עברתי הרבה תהפוכות בחיי,

הצטרפתי למהפכה של אהבה,

יצאתי לחיי נדודים, 

והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרומן שלי עם העישון לא פסק.

המשכתי לעשן ג'וינטים,

וכתוצאה מכך גם המשכתי להשתוקק לטבק.

ההתמכרות לא נעלמה, היא רק פחתה והתמתנה.

ומאז זה מין משחק שכזה.

שבועות ללא עישון, ושבועות של עישון יומיומי.

פעם אחת, קיבלתי הזמנה לעבור ריפוי עם מרחיבי תודעה.

על היכולת של מרחיבי תודעה מן הטבע לרפא,

אני לא יודע הרבה, אבל מהקצת שקראתי והתנסיתי,

היכולות מופלאות והפוטנציאל מדהים.

ועם הכח הגדול הטמון יש גם להתנסות בזהירות ובאחריות.

השאלה ששאלתי את המדיצינה, שבמקרה הזה היתה פטריה,

היתה - למה אני מעשן?

התשובה שהגיעה במהלך המסע היתה

כי אתה לא יוצר....

       

פרעה הפנימי שלנו

הרבה פרשנויות שמעתי על סיפור יציאת מצרים,

ואחת מהן שאליה אני מתחבר היא שפרעה הוא בתוכנו.

מצליף בנו בכל פעם שאנו מנסים להרים את הראש ולפרוץ את הגבולות שלנו.

הוא מופיע בצורה של פחד וחרדה, דכאון ואדישות.

הוא מופיע בצורה של התמכרות - לעישון, אלכוהול, פורנו או פייסבוק.

ואנו נדרשים להאבק בו.

בכל פעם אנחנו חושבים שהבסנו אותו,

והוא רק מתחזק.

מתחזק כדי שנבין ש - "אני יהוה".

אני, כל אחד מאיתנו, הוא חלקיק אלוהי, שיכול ליצור עולמות, ולברוא ישויות.

בדמיוננו, 

ואם נרצה גם במעשינו, במו ידינו, בעולם הזה, הגשמי.

לשם כך אנחנו נדרשים להביס את פרעה שוב ושוב.

ככל שאנו מתחזקים ומתגברים, כך גם פרעה,

מהווה עזר כנגדנו,

עד שנצא לחופשי, למדבר, אל הלא נודע.

הלא נודע של היצירה.

הלא נודע שנמצא מעבר לגבולות המוכרים שלנו, מעבר לאזור הנוחות.

פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.

אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.

אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות

המהפכה היצירתית

לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.

אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.

אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.

כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.

לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.

בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.

בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.

לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.

בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.

גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים

הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.

גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.

לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...

אם נרצה....



        

הנוחות שבעבדות

חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.

האמנם?

לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.
איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.

 והשיחה המשיכה....

 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.

חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.

הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?

היה האיש הזה

התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.

 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?
האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               
     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?

של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.
של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.
אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.
הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:

"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.

לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.

בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.

לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."

כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.

מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.

יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו

רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.

לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל: "זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).

הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת. 

העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.

       

זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.
אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...



        
     

מחלות וסרטים צרכים ואיחולים

בשבוע שעבר התמודדתי עם מחלה מעיקה.
היתה לי דלקת גרון, או שמא אומר תקף אותי חיידק סטרפטוקוקוס בטא, עצבני וחודרני.
התמודדתי איתו בעוז ובגבורה, ושבוע לא יצאתי מהבית.
בעיקר כאב לי בבליעה וממש כאב לי לשתות או לאכול.
שתיתי הרבה כי זה חשוב לניקוי של המערכות הפנימיות, אבל אוכל בקושי הצלחתי לאכול.

המחלה היא הזדמנות לחוות ולהיזכר ולהודות על כמה דברים -
שיש משפחה והורים שדואגים, ומחזיקים דירה שבה אני יכול להתחפר בשמיכות ולהחלים,
ותודה שיש חברים טובים, שמביאים תרופות, ועוזרים,
ותודה שאני הבוס של עצמי, ולמרות שהיה לי שבוע עמוס בעבודה, ופגישות ועניינים, ביטלתי הכל כדי שאוכל באמת להבריא, כי לא סתם אומרים - העיקר הבריאות. בלי זה, קשה להנות מהחיים.
ותודה שיש רפואה סינית שנותנת יחס חם, ועצות שימושיות, ואלטרנטיבה,
ותודה שיש רפואה מערבית שיודעת ביעילות רבה להעלים סימפטומים, חיידקים וכאבים.
ותודה על הזמן שאפשר לשבת בבית, ולראות סרטים.

הנה המלצתי לסרטים בעקבות השבועיים החולפים:
המרכיב הסודי - כשהחיידק עוד היה קטן ולא עצבני, הספקתי ללכת עם משפחתי לסרט בסינמטק לכבוד יומולדתי.
סרט של חברים - אורי ונטע, בעלי המסעדה 24 רופי - שנסעו להודו למין מסע רוחני, כמו שבהודו עושים. יצא סרט חושפני ונוגע ללב, צחקתי ובכיתי מלא, כדאי גם לכם. מידע על ההקרנות בדף הפייסבוק.
וואג'דה - נערה סעודית שחולמת לקנות ולרכב על אופניים. הסרט הראשון שנעשה בסעודיה, מהנה ומסקרן.
הלורקס - על פי ספרו של דוקטור סוס. משל סביבתי מהנה ומזמר, על חמדנות קפיטליסטית שגורמת לכריתת יערות ואנשים שחיים בפלסטיק וקונים אוויר נקי בבקבוקים. נהדר לילדים ולמבוגרים כאחד.
קלרה הקדושה - סיפור פנטסטי, גרוטסקי, פוסט-אפוקליפטי על ילדות אבודה בעיירת פיתוח הזויה. טקסטים מעולים ודמויות חזקות בסרט הישן הזה שמשחקים בו בני גילי כשהם היו בני 13.


       


ואם כבר סרטים, אז אי אפשר בלי הזמנה להקרנה של הסרט המרהיב OCCUPY LOVE שתרגמתי יחד עם חברים, וביום שני ה-31.3 תהיה הקרנה שלו בפלא. מוזמנים.




יומולדת פושר

ביום ראשון היתה לי יומולדת.
בכלל רציתי ביומולדתי להיות בלב חגיגות פורים
 ולא לזכור מה ימין ומה הוא שמאל והאם נולדתי לפני אלפי שנים או בכלל אתמול.
אבל המחלה הזו שבאה עלי הביאה אותי לפורים במצב פיזי חלש, תחת השפעת אנטיביוטיקה וללא אפשרות באמת לשתות, ועם מצברוח קצת ירוד, וחוסר רצון לראות אנשים באופן כללי.

גם בצד האקטיביסטי חוויתי סוג של משבר. משבר אמון, אובדן מוטיבציה, כעס, אכזבה. כל מיני רגשות שמרחיקים אותי מאנשים, לפעמים בכלל בלי קשר לאנשים עצמם, ולפעמים עם. הרגשתי גם חוסר יכולת להתמודד עם זה, ורק רצון להתרחק ולא להתמודד עם אנשים. כל הסיפור הזה גרם לי להרגיש די קטן, וחלש, ומבולבל.

וכך יצא שביומולדת שלי לא עשיתי שום דבר מיוחד.
עבדתי קצת, וישבתי עם חברים שלא ראיתי מזה זמן, שדיברו על ענייני ביטקוין,
וקיבלתי הרבה איחולים טלפוניים ופייסבוקיים.
וזהו.

יום למחרת היה סנט פטריקס דיי, אז החלטתי שלמרות שאני לא שותה, אני כן מזמין חברים להרמת כוסית, בכל זאת, חשוב לבלות עם חברים, ומצווה להיות שמח, במיוחד ביום שהוא קדוש לאירים.
אז קבענו בתשע בבר השכונתי,
הגעתי באיחור אופנתי של חצי שעה ועדיין לא היה אף אחד בבר.
אז נשארתי לשבת על הספסל בחוץ עם חברי פו הדב שמצאתי בדרך.
נכנסתי למוד 'הקיץ של אביה', עד שהגיע אבו יוסוף וישב עמי על הספסל כמו בימים הטובים,
ואז הגיעה שנטל כפרה עליה עם פרחים וברכה וחיוכים, והזכירה לי מלא דברים,
ולאט לאט התקבצו חברים, וישבנו ושתינו (אני רק לגימה), והתעדכנו על החיים.
ומצב הרוח מעט התרומם, אך עדיין נותר פושר,
וחזרתי הביתה ותהיתי מה זה אומר?

אני שנטי ופו על הספסל
צילום לוואטסאפ: אבו-יוסוף

חברות חדשה ותאווה ישנה

אחד הדברים שמשאירים אותי מחייך בסך הכל, ואופטימי
זה קשר עם חברה חדשה שכיף לנו יחדיו כמה זה נפלא.
מעניין לי, וחופשי לי, ונעים לי איתה.
אנחנו משוחחים רבות על נושאים מובחרים,
כמו יחסים, ופרדיגמות ומשפחה ויצרים.
וזה נפלא שיש מישהו לחלוק עימו נושאי עניין משותפים,
ולהכין ארוחה יחדיו, ולהתענג על החיים.

היומולדת הפושר הזכיר לי שאני לא מספיק מתענג על החיים.
שיש כל-כך הרבה דברים מופלאים שאני אוהב ורוצה לעשות,
ואני מתעצל, בוהה, מתמכר, סוג של אוננות נוחה במקום להגיע למקומות הרגישים.
קשה להיות חשוף, עם אגו מתדלדל ולא בהכרח זקוף, עם קצת עייפות וקושי,
ועדיין להיות נוכח בסיטואציה עם עוד אנשים, ולא לברוח לסיפוקים המיידים (פייסבוק, חדשות, פורנו, מתוק, סמים).

התאווה הזו לסיפוקים באה לידי ביטוי בכל מיני צורות,
אצל אחת זה בא לידי ביטוי בקניית בגדים בולמית.
חבר אחד תיאר את ההתמכרות לפורנו, לרדיפה אחרי בחורות שלא יודעת שובע.
אצלי הצורך בא לידי ביטוי בעיקר בצבירת מידע וחדשות על מלא נושאים.
מה זה הצורך הזה? בעוד בגדים, בעוד כיבושים מיניים, בעוד ידע מיידי, ובכלל בעוד ועוד סיפוקים?

צ'רלס אייזנשטיין מורנו ורבנו כותב על התאווה בספרו החדש "העולם היפה יותר שליבינו יודעים שהוא אפשרי":

"כמה סרטי הרפתקה נצטרך לראות כדי לפצות על החוסר בהרפתקה? בכמה סרטי גיבורי-על אדם יכול לצפות כדי לפצות על הביטוי הגידם של גדולתו שלו? כמה פורנוגרפיה דרושה כדי לענות על הצורך באינטימיות? וכמה בידור ילדים יכולים לצרוך כדי ליצור תחליף למשחק שכבר הפסיקו לשחק? התשובה היא כמות אינסופית. וזה אמנם חדשות טובות לצמיחה הכלכלית אבל זה חדשות לא כל-כך טובות לכוכב שלנו. למזלנו הכוכב שלנו לא מרשה לנו עוד הרבה מזה, וכך גם החברה המתפוררת שלנו".

מקור התאווה הוא בפיצוי על אינטימיות, אחווה, ומשחק שאבדו
מתוך הבלוג: sustainable man

צרכים כוזבים צרכים אמיתיים

איך אנחנו מזהים את הדפוסים האלו של סיפוק צרכים כוזבים כדי למלא את החלל שנוצר עקב מחסור בדברים היפים האמיתיים. ומה זה יופי אמיתי?

אני רואה צרכים כוזבים כמשהו שנותן לנו סיפוק מיידי אך משאיר אותנו עם רצון לעוד,
משהו שלא באמת הופך את החיים שלנו ליותר שמחים או מרגשים, אלא יותר מנומנמים,
צרכים שמישהו מרוויח מהם, ומישהו אחר מנוצל או משועבד בשבילם,
וזה תמיד קצת מעורבב הצרכים הכוזבים עם הצרכים האמיתיים.

אבל יש יופי שהוא אמיתי שהוא עושה משהו בלב שאי אפשר לקבל מצרכים כוזבים.
יופי של פשטות, וחיבור, ושלווה,
יופי שאפשר לראות ברגעים האלה שאנו קוראים להם "משעממים".

היום ראיתי המון יופי כשצפיתי בחברה החדשה עובדת לה בגינה.
אני חווה יופי ונחת כאשר אני נמצא פנים אל פנים באינטראקציה עם חברים.
אני שומע יופי במעגל השירה שמתרחש כרגע בבניין לידי.
אני רואה יופי בקושי לגדול, ברצון להשאר קטנים,
אני טועם יופי כאשר אמי מכינה לי קציצות סלק ממתכון שהיא קרעה בעיתון מספרה,
אני רואה יופי ביכולת שלי להתמיד בדברים, כמו כתיבת הבלוג הזה ולעשות מתיחות בבקרים.

אגב כתיבה, גם לכתוב לא הייתי מסוגל בשבוע שעבר,
חסר השראה ומוטיבציה ויתרתי על הכתיבה השבועית.
וכעת אני חוזר בגדול!!!
בינתיים החלטתי לקחת הכל בקלילות, ולהעזר ברוח שטות.
כמו הילד ההוא שהשוטר שאל אותו מה הוא עושה,
אז הילד אמר: "אני שותה מיץ תות", אז השוטר עצר אותו על שוטטות.

אז בינתיים אני עובד במשלוחים על אופניים,
מפנטז על השלב הבא של הקהילה הנודדת,
ומתמודד עם אתגרים מקצועיים ואישיים.

וכעת לאיחולים

לשנתי ה-34 בגלגול הנוכחי,
 אאחל לעצמי שאמצא לי חבורה חדשה/ישנה להתפתח איתה ודרכה,
ודברים מסקרנים וחדשים לכתוב עליהם בבלוג הזה,
לצחוק ולבכות הרבה, ולהיות בריא
להרבות ביצירה וללמוד את אומנות האהבה
לגלות כל יום מחדש את פלא הבריאה.

תודה לאנשים האוהבים שמסביבי,
שגורמים לי להאמין שהכל אפשרי
אם נרצה...

יום שוויון ותחילת אביב שמח לכולם



        

מכורים לשליטה

חלק מהמסע הרוחני שאני עובר קשור לשחרור מהתמכרויות.
ישנם כל מיני סוגי התמכרויות: עישון, שתיית אלכוהול, מתוקים, פייסבוק, טראש טלוויזיוני, ספורט, פורנו, קפה ועוד ועוד.
ההתמכרות הקשה והנפוצה מכולם בעולם של היום היא כמובן ההתמכרות לסוכר לבן.
ילדים ומבוגרים, כולנו מכורים ללבן המתוק הזה.

אז אני כאמור מנסה להשתחרר מההתמכרויות האלה.
אחת ההתמכרויות החזקות שכבר ציינתי שיש לי זה ההתמכרות לעישון.
בעת כתיבת פוסט זה אני נקי מעשן, אפור או ירוק, מזה תשעה עשר יום. וזו הרגשה טובה :)
כאשר אני לא מעשן מתחילים להתחזק אצלי צרכים אחרים.
 כזה הוא האגו, העצמי הנפרד, ברגע שכורתים לו ראש אחד, מיד צצים וצומחים ראשים חדשים  - הצורך במתוק, בקפאין, בסיפוק מיני, בגירוי אינטלקטואלי.
אני מנסה להפנות את תשומת הלב שלי לכיוון האחרון (האינטלקטואלי), משום שאני מרגיש שהוא היחיד שמקדם אותי לאנשהו, בעוד השאר רק מחזירים אותי למצבי האגואיסטי ההתמכרותי.


           


את הצרכים הבלתי מסופקים אני מנסה לנתב לכיוון של פעילות גופנית, כתיבה, מדיטציה, ונתינה.
כל פעם שבא סיגריה - לעשות מדיטציה,
בא לי קפה - לעשות שכיבות שמיכה,
בא לי סקס - לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר.
עד שאגיע למצב שבו לא בא לי, שהצרכים והדחפים שלי לא מנהלים אותי, ומאפשרים לי להיות בחיבור כמה שיותר מלא לבריאה כולה, ומשם יכול לעלות הרצון האמיתי - הרצון ליצירה, להרמוניה, לאהבה.


לשחרר שליטה

אחת ההתמכרויות שהעצמי הנפרד שלנו הכי מטפח, זו ההתמכרות לשליטה.
אני השליט של חיי, אני זה שצריך לדאוג שהכל יהיה בדיוק כפי שאני רוצה.
ובסך הכל אני די טוב בזה.
סידרתי לי חיים שבהם אני חופשי ונודד, עם עוד חבורה של אנשים כמוני.
צרכיי מסופקים, אני אוכל טוב, ישן טוב, ונהנה מהחיים.
כל מה שעלי לעשות הוא להמשיך ולדאוג שהכל מתנהל כשורה.

ואז,
נתפס לי הגב....

בשנייה עולמי חרב עלי - איני יכול לעבוד, איני יכול לתפקד, אני נתון לחסדי חברי, המציאות כבר אינה בשליטתי.
באותו רגע שבו הרגשתי את ההתכווצות ואת הכאב החד שפילח את הגב,  נשכבתי על הרצפה, ובכיתי.
גם מכאב, אבל בעיקר על מר גורלי, על כך שבתקופה הקרובה, שאין לדעת כמה זמן היא תקח,
יתכן יום-יומיים, ויתכן שבוע-שבועיים, אני עלול להיות מרותק למיטה, או לפחות לא אוכל לרכב על אופניים, ולהיות חבר יצרני ומועיל בקהילה שלי. מי יודע, אולי לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי.
מתוכי עלתה זעקת שבר.

את המשך היום לקחתי כדי לנוח, בעידוד ובתמיכה של חבריי.
ואז קרה דבר מפתיע.
בניגוד לפעמים קודמות שבהם נתפס לי הגב ושיתק אותי, הכאב לאט לאט חלף לו.
כעבור שעתיים כבר הרגשתי כאב עמום, וכמה שעות אחרי כבר כמעט שכחתי שכאב לי הגב.

איני יודע מה גרם לנס הזה, אבל אני מאמין שחלק מהעניין זה שחרור השליטה.
במקום לנסות ולקום ולהמשיך לעבוד או לשפר את המצב, פשוט בחרתי להכנע לו,
לשכב או לשבת במקום אחד, לנשום הרבה, לשלוח ריפוי למקום לקבל את המצב ולקוות לטוב.
וזה עבד.
השרירים המכווצים לאט לאט נרגעו, והכאב התפוגג לו.

כל זאת קרה אתמול, ונדמה שחלפה לה שנה....
כרגע אני יושב וכותב ומצבי הרבה יותר טוב, היום אפילו עבדתי מעט, מקווה שזה יישאר כך.

הטכנולוגיה בשירות השליטה

עוד התמכרות שיש לי היא ההתמכרות לטכנולוגיה.
יש לי מכשיר סמארטפון שאיתו אני מסתובב ומצלם צילומים יפים, שומע מוזיקה ומתקשר עם המון אנשים.
כל כמה שעות אני גם נכנס לפייסבוק ולחדשות כדי להתעדכן מה קורה.
זה נורא חשוב לדעת  מה קורה, כי אם אני לא אדע מה קורה, אז ארגיש מנותק מכל מה שקורה.
אכן התמכרות קשה.
וגם אותה אני רוצה לשחרר.

התרבות שלנו כולה נמצאת במצב של התמכרות לטכנולוגיה ושליטה.
רבים מאמינים כי הטכנולוגיה תשחרר אותנו מהרבה מבעיות הקיום שאנו חווים היום.
התקדמות הטכנולוגיה הרפואית וההנדסה הגנטית ישחררו אותנו מהזקנה והמוות.
המחשבים והמכונות ישחררו אותנו מהצורך לעשות עבודות שחוזרות על עצמן.
גידול המזון יהפוך למשהו מכני ונגיש עבור כולם.

אבל מאז המהפכה התעשייתית והתפתחותה המואצת של הטכנולוגיה ניתן לראות כי לא זה המצב.
על אף שמכונות עושות הרבה מהעבודות שפעם אנחנו היינו עושים, עדיין ישנם סווטשופים בסין,
שבהם מפעילים עבדים מודרנים את אותן המכונות.
המחשב, במקום להיות כלי שמשחרר אותנו מעבודה משרדית הפך לכלי שעלינו להזין בנתונים כל הזמן.
הרפואה, על אף שהיא מאפשרת הצלתם של ילדים והארכת החיים של זקנים, עדיין מתעסקת בעיקר בריפוי של סימפטומים, והופכת אותנו למכורים לשירותים רפואיים אבל לא בהכרח לבריאים יותר.
גידול המזון התעשייתי אמנם מאפשר להאכיל כמות הולכת וגדלה של אנשים, ועם זאת, רעב הוא תופעה נפוצה מאוד בעולם השלישי. תופעות הלוואי ארוכות הטווח של השימוש במדבירים ודשנים כימיים והשפעתם על האדמה, מציע כי יתכן ובקרוב תופעת הרעב לא תהיה רק נחלתן של אוכלוסיות העולם השלישי.

אנו ממשיכים לעבוד בשירות הטכנולוגיה, בעבודות משרדיות, בחברות הייטק, בשוק ההון והפיננסים, מתוך האמונה שאנו יוצרים קידמה.
קידמה לאן?
לעתיד טוב יותר עבור כולנו (או לפחות עבור המשפחה שלנו).

אבל הקידמה הזו לא באמת מקדמת אותנו לשום מקום. אנו תמיד עובדים עבור עתיד תוך הקרבה של העכשיו.
אנו סובלים עכשיו בלימודים כדי שיהיה לנו עבודה טובה יותר אחר כך.
אנו סובלים עכשיו בעבודה, כדי שנוכל לטוס בקיץ לתאילנד.
אנו הורסים את כדור הארץ כרגע, אבל בעתיד לילדים שלנו יהיה פה יותר טוב.
כבר כתבתי על המלחמה המתמדת בין ההווה לעתיד. בינתיים העתיד מנצח.



בעוד הטכנולוגיה לא שיפרה את מצב הבריאות ואיכות החיים האנושית,
היא כן שיפרה מאוד את יכולת המלחמה ההשמדה והניטור.
ההיגיון, הסדר, והארגון שהיוו את הבסיס למהפכה התעשייתית, הם אלו שאפשרו ליצור צבאות מאורגנים עצומים ובניית כלי השמדה מפלצתיים.
אותה הטכנולוגיה שהייתה אמורה להביא את האנושות לרמה גבוהה יותר של קיום, היא הטכנולוגיה שאפשרה את ההשמדות ההמוניות של סטאלין, היטלר ודומיהם.


        


הטכנולוגיה כיום היא אמצעי לשליטה או לפחות לאשליה של שליטה.
הממשלות והתאגידים עוקבות אחרי כל צעד שאנחנו עושים, אחרי כל אי-מייל שאנחנו שולחים.
הי אח גדול, מה דעתך על הבלוג הזה?

הטכנולוגיה מאפשרת לצבאות המתקדמים של ישראל וארצות הברית להפעיל מזל"טים
כדי לעקוב ולהפציץ טרוריסטים מבלי לסכן חיי חיילים. כדי לשמור על אסדות נפט במדינות אפריקאיות נחשלות.
המאגר הביומטרי שמשרד הפנים עושה לו פרסום מסיבי כרגע בסרטוני יוטיוב, אמור להפוך כל אחד מאיתנו לישות נעקבת.
אם אנחנו לא שם, אנחנו כנראה חסרי זכויות.
אם אנחנו כן שם, טווח התנועה שלנו מאוד מוגבל. רק על הקווים, העיקר שנוכל לעבור מהר בבדיקת הדרכונים.
המציאות שלנו הופכת להיות יותר מנוטרת, יותר רשומה, יותר נשלטת.
אדוארד סנודן, שהתריע על המעקב שהשב"כ האמריקאי עושה אחר האזרחים של ארצות הברית,
נרדף כעת בכל העולם, וצפוי למאסר ארוך שנים על הפקרת בטחון המדינה.
המכורים לשליטה ממשיכים לעקוב, לחקור, לאיים ולהרוג את מי שמערערים על ההתמכרות שלהם.
ממש מכורים קשים.



מגדל בבל

בראשית יא
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.


החיים שלנו כיום תלויים בטכנולוגיה.
התלות הזו היא תלות של מכורים.  בטווח הקצר זה עובד. המכונית מביאה אותנו מהר יותר למקום שאליו אנו רוצים להגיע. מכונת הקפה עושה לנו קפה טעים יותר. המחשב מאפשר לנו לתקשר אם קרובי משפחה בחו"ל.
אבל בטווח הארוך אנחנו רק מחמירים את המצב.
המכונית גוזלת לנו זמן רב בפקקים ובחנייה, מכונת הקפה גורמת לנו לשתות יותר כוסות קפה ביום שגומרות לנו את בלוטת האדרנלין, ותקשורת המחשבים גורמת לנו להיות עם הפנים שלנו בתוך המסך ולא להיות מסוגלים לתקשר עם האנשים שמולנו.

הטכנולוגיה המורכבת שיצרנו, יחד עם מערכות השליטה המורכבות שיצרנו - מערכות של חוקים, של בירוקרטיה, של התמחות בעבודה ספציפית - הופכות את החברה שלנו לחברת בבל מודרנית.
כל אחד דובר שפה אחרת, מתמחה בנושא מסוים, רואה את הצד שלו, וכל המגדל הזה, רועע.

כך היה באימפריות של שומר ושל רומא,
כך קורה באימפריה האמריקאית שכולנו חלק ממנה.
החברה קורסת תחת העול של עצמה.
תחילה משבר אחד, אחר כך משברים נוספים - כלכליים (משבר החובות של 2008), סביבתיים, מלחמות על משאבים (נפט), שחיתות של ההנהגה, עד שלבסוף מגיעה הקריסה.

הסיפור על מגדל בבל מזכיר לנו שכאשר אנו מנסים להגיע אל האינסופי - אינסוף צמיחה כלכלית , אינסוף קידמה טכנולוגית , בטחון צבאי מוחלט, שליטה בטבע - באמצעות הכלים המוגבלים שעומדים לרשותנו, אנו נביא את הסוף על עצמנו ונקרוס. ככל שנשקיע יותר ויותר זמן בתחזוק של החיים הנוכחיים, בלשים פלסטרים על הבעיות הגדולות שטמונות בחברה שלנו, ובתפיסה הבסיסית שלנו לגבי עצמנו, אנחנו נקרוס.

זה הכיוון שהאנושות צועדת אליו כרגע.
זה הכיוון שכל אחד מאיתנו כיחיד צועד אליו, אלא אם כן הוא בוחר אחרת.

אבל אין סיבה לפחד או לדאוג.
כפי שתיארתי במקרה הגב התפוס, כל שעלינו להסכים הוא לשחרר שליטה.
מתוך הייאוש עולה כניעה ומתוך הכניעה עולה פתיחות לאמונות חדשות.
אמונות שרואות את עצמנו כחלק מהעולם ומהטבע, ולא כאדונים שלו.
אמונות שמנסות ליצור טכנולוגיה שאינה מתוכננת לשלוט ולחפצן את הטבע,
אלא שמנסות להשתלב איתו.
אמונות שאינן רואות את המציאות כקרב השרדות שבו עלינו לשלוט באחרים כדי לשרוד,
אלא כמעין בית-ספר, או מגרש משחקים שבו אנו לומדים לחיות 'ואהבת לרעך כמוך',
והטכנולוגיה היא בסך הכל גם סוג של משחק.

אני מאמין שמתוך הקריסה הזו שצפויה להגיע בזמן הלא רחוק,
תגיע תפיסה חדשה שלנו לגבי עצמנו,
תפיסה שאינה רואה אותנו כנפרדים זה מזה,
תפיסה שאינה מסכימה להקריב  את ההווה עבור העתיד,
תפיסה שאינה מעוניינת להרוג ולשעבד ולשלוט זה בזה ובעולם כולו.

הגיע הזמן להשתחרר מההתמכרות לשליטה,
כדי שנוכל לחיות באחדות ובאהבה.

אם נרצה...


חלק גדול מהפוסט הזה הוא תרגום של הספר "עליית האנושות" של צ'ארלס איזנשטיין (מרצה כאן בסרטון)
מומלץ בחום