‏הצגת רשומות עם תוויות 1984. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות 1984. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

המלחמה היא מפלטו האחרון של העשיר


כאשר השתחררתי מתפקידי כקצין איסוף מודיעין בחיל-אוויר לפני כעשור,
חיכו לי מייד משרות פנויות ומתגמלות בתעשיות הבטחוניות הישראליות הרבות.
משכורת חודשית של 15000 ש"ח ועבודה עם אנשים צעירים - חברים מהצבא. ממש גן-עדן.
באחת מהן אפילו עבדתי, כי ראיתי בה מוסרית יחסית- עבודה בספרד עבור המשרד לאיכות הסביבה.
עבודה בלתי יעילה לחלוטין שהיוותה ניסיון יזמי חסר תוחלת להכניס טכנולוגיה מסוימת לשוק האירופי,
אבל עבורי זו היתה הזדמנות להרוויח את שכר האוניברסיטה שלי ולהנות מעבודה בחו"ל.
בהמשך היתה לי הזדמנות להמשיך לעבוד בתעשייה,
אך בעיקר בשמירה על אסדות נפט מערביות במדינות עולם שלישי
או במיקור חוץ של צה"ל בשליטה על השטחים הפלסטינים.
לשמחתי סירבתי להמשיך לעבוד בכך. העדפתי להיות מלצר, ובהמשך מאמן כדורסל.

רבים טוענים שבישראל אין כלכלה משגשגת וחברה מתוקנת משום שהיא נמצאת באיום מתמיד,
וכל העת עסוקה בבטחון ולכן אינה יכולה להעביר כספים לחינוך, בריאות ורווחה.

אני רוצה לבדוק את הטענה ההפוכה - הקבוצות החזקות והעשירות מעוניינת להשקיע בבטחון,
ולכן דואגות לשמר את הסכסוך, ללבות אותו באמצעי התקשורת, וכך לשמור את רוב הציבור בור, נבער וצמא דם. חי כל הזמן בתודעת השרדות - תודעה של מחסור ופחד, ללא קשר ישיר להון הכלכלי שברשותו.

יש בכך מהנימה האורווליאנית הקונספירטיבית, איני מתכחש לכך.
אך ככל שאני בוחן ולומד את המתרחש, אני משתכנע יותר ויותר שכך היא המציאות.

ואכן כך כותב לנו אורוול במסה המבריקה שלו מלחמה היא שלום, מתוך 1984:

"...המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה).  בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות".

אז את המלחמה מנהלים המעמדות השליטים נגד נתיניהם הם, ואין זה מפליא כאשר רואים את הקשר הבנקאי שקיים בין ממשלת ישראל לחמאס. אין זה מפליא שהשליטה הצבאית בשטחים הפלסטינית נמשכת כל-כך הרבה שנים, כאשר יש כל-כך הרבה חברות ישראליות שמרוויחות מכך.

המרוויחים הגדולים הם אלו העובדים בתעשיות הבטחוניות ותעשיות ייצור הנשק, אשר משגשגות אחרי כל מבצע צבאי בעזה. הסרט "המעבדה" שואל את השאלה - כיצד העובדה שתעשיית הנשק הישראלית מתהדרת בתווית ה"נוסה בשטח", מעלה את רווחי התעשיות האלו, ומה ההשלכות המוסריות על החברה שלנו, אם יש כאלו בכלל? גם פרויקט חמושים בוחן את מחיר התעשייה הצבאית על החברה הישראלית.





אבל יש גם מרוויחים רבים אחרים. חבר שלי התחיל לייצר לפני מספר שנים ממ"דים עבור בתים. המלחמות האחרונות, והחוק אשר מחייב לבנות כל בית חדש עם ממ"ד בתוכו, הזניקו את עסקיו, וכיום הוא אינו עומד בביקוש. גם הוא מרוויח ממה שאני קורא לו תעשיית המלחמה. וכך גם אחוז גדול מהחברה הישראלית. חלק גדול מתעשיות ההיי-טק הישראליות קשורות ישירות או בעקיפין לתעשיות הבטחוניות, וכך יוצא שחלק עצום מהחברה היהודית המשכילה בישראל עסוקה בשכלול ובפיתוח של עסקי המלחמה.

אז איך אפשר להתחיל לדבר פה על השלום, כאשר כל-כך הרבה אנשים מתעשרים ממלחמה?






המלחמה היא מקור לצמיחה בכלכלה הישראלית. תעשיות הנשק צומחות, הייצוא גדל, והכלכלה הישראלית מצליחה להימנע ממשבר דוגמת אירופה וארה"ב. אנו חבים את יציבותנו היחסית לתעשיות הבטחוניות המצליחות שלנו. אבל מה המשמעות האמיתית של תעשייה בטחונית מצליחה?

"כלי-מלחמה, אפילו אינם מושמדים בפועל ממש, יצוּרם הוא דרך נוחה להשתמש בכוח-עבודה בלי לייצר שום דבר שאפשר לצרוך אותו. מצודה שטה [או נושאת מטוסים], למשל, גלומה בה עבודה שהיתה מספקת לבניית כמה מאות אניות-משא. בסופו של דבר היא מתיישנת ונעשית גרוטאה בלי שהביאה תועלת חומרית כלשהי לשום אדם, ושוב מושקעת כמות עצומה של כוח-עבודה בהקמתה של מצודה שטה חדשה."

כמובן שלמלחמה יש מחיר כבד. מחיר על החקלאים הישראלים. מחיר לאוכלוסיה העזתית המפורקת. מחיר לילדים הפלסטינים והישראלים אשר גדלים עם טראומות נפשיות רבות. אבל המחיר הזה הוא בסך הכל מחיר שיש לשלם כדי להמשיך את שגשוג התעשיות הבטחוניות.

המלחמה היא כר לניסוי ופיתוח של אמצעי שליטה, פיקוח והרתעה. היא למעשה מה שמאפשר התפתחות של תרבות המכונה. התרבות שבאה לנצל כל משאב טבעי ואנושי ולהפוך אותו לחלק ממכונת העבודה הפלאנטרית, (כפי שמתוארת בספר בולו בולו - עמ' 28). המלחמה היא המקום שבו מתפתחת הטכנולוגיה של הניצול וההשמדה, וגם שבו מתעצבת התודעה אשר רואה בבני-אדם כהפרעה שיש לסלק בפני פיתוח הטכנולוגיה הזו:


        
                                convention from Yotam Feldman on Vimeo.


המלחמה גם מאפשרת השמדה של עודפי ייצור. עודפי ייצור יוצרים בעיה כלכלית שכן הם מביאים לירידת מחירים ולאובדן הכנסה. כך יוצא שלעיתים משמידים טונות רבות של מזון רק כדי לשמור את המחירים. לעיתים נדרש להשמיד הרבה יותר מזה, כדי לשמור את העבדים עסוקים. לעיתים צריך להשמיד עשרות אלפי בתים, כדי שיהיה במה להעסיק את האנשים. כך, ישראל השמידה עשרות אלפי בתים בעזה, וכעת תומכת בבנייתם מחדש.

"פעולתה העיקרית של מלחמה היא השמדה, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של פרי עבודת האדם. מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאילמלא כן אפשר להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם... ...המלחמה, נשים נא לב לכך, לא זו בלבד שהיא מביאה לידי ההשמדה הדרושה, אלא שהיא עושה זאת באופן נוח להתקבל מבחינה פסיכולוגית. עקרונית היה פשוט מאד לבזבז את עודף כוח-העבודה המצוי בעולם על ידי בניית מקדשים ופירמידות, על ידי חפירת מנהרות וסתימתן, או אפילו על ידי יצור כמויות עצומות של סחורות והעלאתן באש לאחר מכן. אבל בכך היה נמצא רק הבסיס הכלכלי, ולא הרגשי, לחברה הירארכית".

דמוקרטיה מלחמתית


כלכלת חוב -  תודעת מחסור

הכלכלה שלנו מבוססת מלחמה, משום שהיא מבוססת שליטה. אנו מנסים לשלוט במציאות.לכן רוב הכסף היום מיוצר כחוב, וניתן כהלוואה נושאת ריבית. כאשר אנחנו לווים כסף מהבנק בצורת משכנתא או הלוואה, הבנק יוצר כסף שלא היה קיים ומבקש מאיתנו להחזירו פלוס ריבית. את הריבית אין מאיפה להחזיר שכן אין כמות כסף מספיקה בשביל להחזיר את כל הריביות וכך עלינו לקחת עוד הלוואה וליצור עוד חוב. כך אנחנו חיים תמיד בתודעת מחסור. גם מי שיש לו בית, רכב, אוכל, חינוך, בידור, חי בפחד מתמיד שלא יהיה לו, חי במירוץ תמידי מול יוקר המחייה העולה. יוקר שחייב לעלות כל עוד שיטת ייצור הכסף היא כזו.

"בעיקרו של דבר מתוכנן תמיד המאמץ המלחמתי באופן שיבלע כל עודף העלול להישאר לאחר סיפוק הצרכים הראשונים של האוכלוסיה. צרכי האוכלוסיה לעולם הם בלתי-מוגדרים, והתוצאה היא שקיים מחסור מתמיד במחצית צרכי החיים; אבל דבר זה רואים בו יתרון. המדיניות מכוונת להחזיק אפילו את הקבוצות המועדפות סמוך לסף המצוקה, משום שמצב כללי של מחסור משווה חשיבות-יתר לעדיפויות קטנות ומחריף את ההבדלים בין קבוצה אחת לחברתה".



הסטת הכיוון - דרושה מהפכה

יש כיום מחסור בעוסקים בבריאות, ברווחה, בטיפול נפשי, בגידול מזון אורגני, באנרגיה חלופית, בחינוך. ישנו מחסור חמור בעוסקים בהידברות בין ישראלים ופלסטינים. ידוע שאין כסף בעסקי השלום. יש רק עמותות שממומנות מתרומות.
כיצד ניתן להעביר משאבים - כסף, זמן ואנרגיה מתעשיות המלחמה לתחומי השלום?

לשם כך דרושה מהפכה.
לא מהפכת מעמדות מרקסיסטית, אלא מהפכה תודעתית, מהפכה של אהבה.
מהפכה שמפסיקה לראות את עצמי כישות נפרדת שמנסה לשרוד בעולם של תחרות ומלחמה,
ובמקום זאת לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר -
משפחה אנושית, אשר מנסה להציל את חייה, לפני שנשמיד את עצמנו, במלחמת עולם שלישית.
אני מוכן למות. כולנו בסוף מתים.
אבל, חבל יהיה לי לראות את האנושות מוחקת את עצמה במלחמה.
זה לא יהיה הסוף, החיים ימשיכו גם אחרינו. אבל חבל שככה נלך. שזה מה שנשאיר אחרינו...
וזאת תשומת הלב שאני שם, לגבי מה אני עושה עם חיי ועם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי.

המוכנות האישית של כל אחד מאיתנו לוותר על סיפוק צרכים הולכים וגדלים (חלקם אמיתיים, חלקם אנוכיים, וחלקם כוזבים)  - בית, משפחה, ילדים, מכונית, תואר באוניברסיטה, פנסיה, ביטוח חיים, חופשה בחו"ל, סמארטפון, בגדים חדשים, מים מינרלים, טיפולים אלטרנטיבים, אלכוהול, סמים, מכשירי חשמל חוסכי עמל, פיליפינית, אוכל אורגני, כבלים, מנוי לחדר כושר, יציאה למסעדה ולקולנוע, תכשירי קוסמטיקה ובשמים, ועוד ועוד ועוד.

האם יש בנו מוכנות לשנות את עצמנו?
במקום להעביר את הזמן בהשרדות, בעבודה חסרת משמעות עבור תעשיות המתחזקות את המצב הקיים, או אפילו מעודדות את המשך המלחמה, להתחיל לעסוק בתעשיות המקדמות ריפוי של הנזקים ההולכים וגדלים בנפש האדם, במשאבי האדמה, וההשמדה ההמונית השעבוד והניצול של שאר היצורים החיים על הפלאנטה הזו.
כאמור, העבודה הזו תהיה בלי הרבה כסף, ותדרוש ירידה ב"רמת החיים".
אבל העבודה הזו גם אמורה להחזיר לנו את הדברים שאיבדנו לטובת הכסף - עזרה הדדית, קהילתיות, חיבור לטבע, אנושיות.

לאט לאט גם יווצרו עוד ועוד עסקים ומקורות שפע אשר מאפשרים קיום ללא התבססות על טכנולוגיות וכלכלת מלחמה.
אבל עלינו להתחיל מעצמנו.
אין למי לבוא בדרישות, אין את מי להאשים.
אם לא נלמד לקחת אחריות על מעשינו - במה אנחנו עובדים, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו צורכים, כיצד אנו חיים - אז אין לנו מה לבוא בטענות אל העשירים אשר מתעשרים עוד יותר מעוד מלחמה ועוד מלחמה.
אנחנו העשירים.
אני ואת ואתה.
לא כי יש לנו כסף,
אלא כי יש לנו שמש, ואוויר, ומים, ואדמה.
ויש לנו תבונה, והומור, ויצירתיות של הרוח האנושית.
ואנחנו יכולים לשנות את עצמנו, ולהסתגל לאורח חיים חדש,
אורח חיים של שלום במקום של מלחמה.

אני יודע, כי אני עושה זאת.
וכי אני רואה רבים מסביבי שעושים זאת.

אם נרצה....

     

יום שבת, 2 במרץ 2013

המלחמה בין ההווה והעתיד


אחד הדברים שהבנתי במהלך שהותי במרכז השלום והקיימות 'אקו-מי',
הוא שיש בתוכי קונפליקט פנימי בין מה שקורה עכשיו לבין מה שעתיד לקרות.
לעתים הדיסוננס הוא כה חזק, ואז זה מתפרץ החוצה בצורה של זעם או תסכול.
וזה מאוד מזכיר את מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו מלחמה.


אנסה להבהיר את עצמי.


picture by Young Wolf



המאבק שבפנים

הרבה מהפוסטים שלי, כפי שאולי שמתם לב מדברים על מה "לא בסדר" בעולם שלנו. על עוולות שקורות יום-יום מסביבנו בזמן שאנחנו ממשיכים כרגיל. העוולות האלה זועקות אלי וקוראות לי לצאת ולפעול.
להעיר אנשים, להתפלל לאלוהים, לעצור את החיים, עד שהכל יסתדר.

מנגד, אני מאמין גדול באדם וביכולת שלנו להשתנות. והשינוי לוקח זמן.
יצירת מודלים חדשים, ומבנים חברתיים חדשים, זה משהו שלוקח לו זמן להתהוות.
הרבה פעמים אי-אפשר לדעת כמה זמן, ולכן דרושה הרבה סבלנות יחד עם אמונה ותקווה שמה שאתה עושה, באמת ייצור את השינוי המיוחל, עבור הדורות הבאים אחרינו.

השאלה היא איך משלבים בין שני הניגודים האלו.
בין המהפכה לבין האהבה.
בין הכאן ועכשיו לבין המחשבה על העתיד.
בין הרצון לעצור הכל ולנער את כולם (כולל את עצמי), לבין לקחת את הזמן ולבנות את העולם החדש.

אני חווה פעמים רבות שאני נע ונד בין שתי הגישות הללו ולעיתים מתקשה למצוא את האיזון ביניהן.


המלחמה שבחוץ

ג'ורג' אורוול (מתוך 1984): "אפילו האזרח [חבר המפלגה] האחרון בשורה מצפים ממנו שיהיה בן-סמך, חרוץ ואפילו נבון בגבולות מצומצמים, אך גם שיהיה קנאי, נוח להאמין ונבער, שקשת רגשותיו נעה בין פחד, שנאה, סגידה ושיכרות-נצחון. לשון אחר, מן הצורך שעולמו הנפשי יהי עולם-נפש המתאים למצב-מלחמה. ולא חשוב אם אכן מתרחשת המלחמה בפועל ממש;

...כיוון שנצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה נצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב-המלחמה יהיה קיים.

פיצול-התבונה שתובעת החברה מאזרחיה [המפלגה מחבריה], שנקל יותר להשיגו באווירה של מלחמה, הוא כללי כמעט, אבל ככל שמגביהים לעלות בסולם-הדרגות, הוא נעשה מובהק יותר. דווקא בחוג הפנימי בולטות ביותר ההיסטוריה המלחמתית ושנאת האויב. בתוקף סמכותו כמנהל, שומה על חבר החוג הפנימי [גנרל, מנהל תאגיד, חבר ממשלה וכו'] לדעת לעיתים קרובות כי פרט זה או אחר בחדשות המלחמה הוא כוזב, ולפעמים לא נעלם ממנו כי המלחמה כולה כוזבת או שאינה מתחוללת כלל או שהמטרות שלשמן היא מתנהלת שונות לגמרי מן המטרות המוצהרות; ... בינתיים אין חבר החוג הפנימי מפקפק אף רגע באמונתו המיסטית כי המלחמה אמיתית, וכי סופה להסתיים בנצחון, ומעצמתו  עתידה לצאת ממנה שליטה גמורה על תבל ומלואה....

 המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה) בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות."

אז מה אומר לנו ג'ורג' אורוול?

  • המלחמה המודרנית מטרתה אינה נצחון, אלא שמירת המצב התודעתי הקיים (פיצול התבונה כפי שהוא קורא לזה).
  • בני-אדם נתונים לשליטה ביתר קלות כאשר הם נתונים במצב של פחד, כלומר בתודעת מלחמה.
  • הנמצאים בשלטון נאלצים לעתים לשקר לנו כדי לשמר את המצב התודעתי של מלחמה.
  • המלחמה האמיתית אם כן, היא אינה בין המעמדות השליטים של המדינות השונות, אלא בין המעמדות השליטים לנתינים.
זה ניתוח מבריק בעיניי למה שמתחולל היום בעולם.
המחאות של תנועת OCCUPY ושל האביב הערבי המחישו זאת היטב - שהעם אינו מאמין יותר לשקרים של הממשל, להפחדות ולדיכוי ולכפייה.

ועדיין היה אפשר לראות איך בישראל היה חשש גדול לקשר את נושאי הצדק החברתי, עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תודעת המלחמה היא זו שעזרה לחסל את המחאה ולשמר את המצב הקיים. המלחמה עושה את שלה.

אחד הכלים שבו משתמש המעמד השליט ב-1984 זה 'מינסטריון האמת'. משרד ממשלתי שתפקידו לשכתב את ההסטוריה כדי שהנתינים יאמינו שמלחמה היא הכרחית, ולא יתמרדו נגד מצבם העלוב.
גם אצלנו עושים כל הזמן שכתוב של ההסטוריה. אצלנו קוראים לזה משרד החינוך.
אנו רגילים לראות את ההסטוריה כרצף של מלחמות עקובות מדם. תמיד היו מלחמות ותמיד יהיו. זו התודעה השלטת. זה הסיפור שאנו בוחרים להאמין לו. אך ההסטוריה היא לא באמת כזו. ההסטוריה היא שונה לגמרי ממה שלמדנו בבית-הספר.

ב"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ההסטוריה מתוארת כסיפורם של מלחמות בין אימפריות ומלכים, בזמן שלמעשה, ברוב התקופה ההסטורית, רוב בני האדם עסקו בייצור מזון.
 בימינו רוב בני האדם אינם עוסקים בייצור מזון. רוב המזון מיוצר על ידי אחוז קטן של האוכלוסיה, בעזרת מכונות. יתרה מכך, הרבה מהמזון שמיוצר נזרק לפני שהוא נאכל. מזון רב גם מושקע בהאכלת חיות שבתורן הופכות למזון עבור בני אדם. כלומר המחסור במזון נובע, אם בכלל, מחלוקה לא הוגנת של המשאבים, מבזבוז ומתאווה לבשר.

זו דוגמא מובהקת למצב התודעתי ההשרדותי שבו אנו נמצאים כקולקטיב.
אנו במצב תודעתי של מלחמה בכל רבדי החיים:
אנו מרעיבים את העזתים, ואז  יוצאים למלחמה כאשר הם יורים עלינו טילים.
אנו צורכים מזון מעובד ומרוסס, מים מופלרים, ואוויר מזוהם, ואז תורמים לאגודה למלחמה בסרטן.
אנו מקללים וצועקים אחד על השני על הכביש, וסופרים בכל שנה את המתים, במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים.

בין מלחמה לשלום


המלחמה נוכחת.
גם כאשר אין אזעקות בשדרות והפגזות בעזה. החומות עדיין עומדות, הילדים עדיין מחוילים, ההתחמשות נמשכת, ההוצאות הבטחוניות הולכות וגדלות, והעתיד הולך ונהיה פחות ופחות ברור.

האם השלום גם נוכח?
היכן הוא?

דיטר דום, ממקימי הכפר לחקר השלום בתמרה שבפורטוגל ביטא זאת כך:
"שלום הוא עמדה בלתי מתפשרת עבור כל יצור חי".
אני מאוד מתחבר לאמירה הזו. חשוב להבהיר, אין זה אומר שאני לא מוכן להתפשר על גבולות של מדינה, או על פחות עושר תזונתי, להפך, זה אומר שאני מוכן להתפשר על כל הדברים האלו מתוך העמדה הבלתי מתפשרת שלי, שכל היצורים החיים יזכו לתנאים מאפשרים כדי לחיות ולשגשג.

מה זה אומר בפועל? מה אני יכול לעשות היום כדי להנכיח את השלום?

ראשית זה להכנס למצב תודעתי של שלום.
הבה נדמיין שיש שלום עכשיו.
אף אויב לא מאיים עלי, אף בנק לא דורש ממני לשלם חובות, אף שליט לא מאיים עלי בכליאה ובקנסות.
חיי הינם יפים כפי שהם.
נשמע פשוט מדי?

ובכן, לא כל אחד יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
דרושה רווחה כלכלית מסוימת, נסיון עבר מסוים, ורצון חופשי חזק כדי להפסיק את ההאשמות, את הפחד והשנאה.
אבל בפוטנציאל, כל אחד מאיתנו יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
לעתים עוזר להתפלל, למדוט, לעשות יוגה, ליצור  אומנות או מוזיקה כדי להגיע למצב הזה.
אך כולנו יכולים להגיע אליו. כל מה שצריך זה לדמיין...


          


לאחר שהבאנו את עצמנו למצב התודעתי הרצוי,  עלינו ליצור מחויבות לשלום.
 כמו שדיטר דום אמר -  מחויבות לשלום זה קודם כל להתחייב שלא להרוג בעל-חיים אחר. פרה או שממית, בן-אנוש או דג, ברווז או עץ. אני לא אהרוג במודע, ואעשה כל שביכולתי כדי להפחית את ההרג שלהם שנובע מפעולותיי. איני יכול למנוע את המוות - המוות הוא חלק מהחיים, אבל אני יכול להיות בכוונה שהם יחיו חיים מלאים חופשיים ושמחים, ולא ייפגעו מפעולותי.

כעת עלי לנסות להבין מה אני עושה שמשפיע על בני האנוש ובעלי החיים האחרים שאני רוצה לשמור עליהם - מה אני אוכל ומה אני צורך, למי אני משלם, ולמי אני מציית, על מה אני חושב, ומה אני אומר. 

לאחר שהבנתי את הדברים האלו - וזו המשימה הכי קשה -  אני צריך להגשים. להיות השינוי. להיות בורא של מציאות שבה פעולותיי מעודדות חיים יותר מאשר הורסות אותם.

בין הווה לעתיד

להיות בעכשיו, עכשיו (מתוך שגעון בחלל הגאוני של מל ברוקס):


                  


חלק מהפעולות שאני עושה היום הינן מזיקות בהווה אך עשויות להשפיע לטובה על העתיד.
אם ברצוני להוציא לאור ספר, אני מבין שעץ נכרת בשביל הדפים של אותו ספר.
אך יתכן גם שהספר שלי יביא לכך שבעתיד פחות עצים יכרתו.

ישנו קונפליקט מתמיד בין העכשיו לבין העתיד.
קונפליקט שנוכח, ועד שלא ייפתר, גם הקונפליקט החיצוני לא ייפתר.

כדי להבין אותו יותר טוב, אני שואל את עצמי שאלות:

אם העולם היה נגמר היום, מה הייתי עושה?
הייתי מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.
הייתי רוצה להתחבק עם כל מי שאני מכיר ואוהב.
הייתי עושה אהבה.
הייתי זועק ומתפלל מילות הודיה.
הייתי פוצח בריקוד ובשירה.

אם הייתי יודע שאמשיך לחיות עוד אלף שנה, מה הייתי עושה?
הייתי לוקח את הזמן.
הייתי מנסה לדמיין את העתיד.
הייתי לומד דרכים להשקיט את המוח שלי כדי שאני לא אשתעמם או אהיה חסר סבלנות מהדרך הארוכה שלפני.
הייתי מוצא חברים לדרך שידמיינו איתי איך יראו האלף שנים הבאות.
הייתי קורא הרבה ספרות מדע בדיוני כדי לקבל רעיונות.
הייתי לומד לנגן ולטפס על קירות ולעשות קולנוע ולדבר מלא שפות.
הייתי מתמלא פליאה למול כל מה שקורה "טוב" או "רע", כי הייתי מבין שזה הסיפור שאנו יוצרים שמוביל אותנו לעבר העתיד, והוא ייחודי ומופלא.

איך משלבים בין השניים?
אני לא יודע.
אבל אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון הנכון.
בין עשייה לבין הוויה.
בין הנאה לבין עבודה.
בין חשיבה לבין חווייה.
בין למידה ובין יצירה.
בין דיבור ובין הקשבה.


כל אחד מאיתנו יכול לנסות למצוא את האיזון בתוכו. ככל שנאזן את עצמנו יותר, כך נאפשר לאחרים לאזן את עצמם.
כך נגיע למצב שפוי יותר של העולם, שנמצא כרגע בשגעון.
אני מאמין שאנו יכולים להגיע למצב הזה, למצב מאוזן, מצב של שלום.
אם נצליח, נוכל גם לסיים את המלחמות בינינו.
נוכל לכתוב את ההסטוריה של המין האנושי כפי שאנו מדמיינים אותה.
אם נרצה...