‏הצגת רשומות עם תוויות עזה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עזה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      





יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

המלחמה היא מפלטו האחרון של העשיר


כאשר השתחררתי מתפקידי כקצין איסוף מודיעין בחיל-אוויר לפני כעשור,
חיכו לי מייד משרות פנויות ומתגמלות בתעשיות הבטחוניות הישראליות הרבות.
משכורת חודשית של 15000 ש"ח ועבודה עם אנשים צעירים - חברים מהצבא. ממש גן-עדן.
באחת מהן אפילו עבדתי, כי ראיתי בה מוסרית יחסית- עבודה בספרד עבור המשרד לאיכות הסביבה.
עבודה בלתי יעילה לחלוטין שהיוותה ניסיון יזמי חסר תוחלת להכניס טכנולוגיה מסוימת לשוק האירופי,
אבל עבורי זו היתה הזדמנות להרוויח את שכר האוניברסיטה שלי ולהנות מעבודה בחו"ל.
בהמשך היתה לי הזדמנות להמשיך לעבוד בתעשייה,
אך בעיקר בשמירה על אסדות נפט מערביות במדינות עולם שלישי
או במיקור חוץ של צה"ל בשליטה על השטחים הפלסטינים.
לשמחתי סירבתי להמשיך לעבוד בכך. העדפתי להיות מלצר, ובהמשך מאמן כדורסל.

רבים טוענים שבישראל אין כלכלה משגשגת וחברה מתוקנת משום שהיא נמצאת באיום מתמיד,
וכל העת עסוקה בבטחון ולכן אינה יכולה להעביר כספים לחינוך, בריאות ורווחה.

אני רוצה לבדוק את הטענה ההפוכה - הקבוצות החזקות והעשירות מעוניינת להשקיע בבטחון,
ולכן דואגות לשמר את הסכסוך, ללבות אותו באמצעי התקשורת, וכך לשמור את רוב הציבור בור, נבער וצמא דם. חי כל הזמן בתודעת השרדות - תודעה של מחסור ופחד, ללא קשר ישיר להון הכלכלי שברשותו.

יש בכך מהנימה האורווליאנית הקונספירטיבית, איני מתכחש לכך.
אך ככל שאני בוחן ולומד את המתרחש, אני משתכנע יותר ויותר שכך היא המציאות.

ואכן כך כותב לנו אורוול במסה המבריקה שלו מלחמה היא שלום, מתוך 1984:

"...המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה).  בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות".

אז את המלחמה מנהלים המעמדות השליטים נגד נתיניהם הם, ואין זה מפליא כאשר רואים את הקשר הבנקאי שקיים בין ממשלת ישראל לחמאס. אין זה מפליא שהשליטה הצבאית בשטחים הפלסטינית נמשכת כל-כך הרבה שנים, כאשר יש כל-כך הרבה חברות ישראליות שמרוויחות מכך.

המרוויחים הגדולים הם אלו העובדים בתעשיות הבטחוניות ותעשיות ייצור הנשק, אשר משגשגות אחרי כל מבצע צבאי בעזה. הסרט "המעבדה" שואל את השאלה - כיצד העובדה שתעשיית הנשק הישראלית מתהדרת בתווית ה"נוסה בשטח", מעלה את רווחי התעשיות האלו, ומה ההשלכות המוסריות על החברה שלנו, אם יש כאלו בכלל? גם פרויקט חמושים בוחן את מחיר התעשייה הצבאית על החברה הישראלית.





אבל יש גם מרוויחים רבים אחרים. חבר שלי התחיל לייצר לפני מספר שנים ממ"דים עבור בתים. המלחמות האחרונות, והחוק אשר מחייב לבנות כל בית חדש עם ממ"ד בתוכו, הזניקו את עסקיו, וכיום הוא אינו עומד בביקוש. גם הוא מרוויח ממה שאני קורא לו תעשיית המלחמה. וכך גם אחוז גדול מהחברה הישראלית. חלק גדול מתעשיות ההיי-טק הישראליות קשורות ישירות או בעקיפין לתעשיות הבטחוניות, וכך יוצא שחלק עצום מהחברה היהודית המשכילה בישראל עסוקה בשכלול ובפיתוח של עסקי המלחמה.

אז איך אפשר להתחיל לדבר פה על השלום, כאשר כל-כך הרבה אנשים מתעשרים ממלחמה?






המלחמה היא מקור לצמיחה בכלכלה הישראלית. תעשיות הנשק צומחות, הייצוא גדל, והכלכלה הישראלית מצליחה להימנע ממשבר דוגמת אירופה וארה"ב. אנו חבים את יציבותנו היחסית לתעשיות הבטחוניות המצליחות שלנו. אבל מה המשמעות האמיתית של תעשייה בטחונית מצליחה?

"כלי-מלחמה, אפילו אינם מושמדים בפועל ממש, יצוּרם הוא דרך נוחה להשתמש בכוח-עבודה בלי לייצר שום דבר שאפשר לצרוך אותו. מצודה שטה [או נושאת מטוסים], למשל, גלומה בה עבודה שהיתה מספקת לבניית כמה מאות אניות-משא. בסופו של דבר היא מתיישנת ונעשית גרוטאה בלי שהביאה תועלת חומרית כלשהי לשום אדם, ושוב מושקעת כמות עצומה של כוח-עבודה בהקמתה של מצודה שטה חדשה."

כמובן שלמלחמה יש מחיר כבד. מחיר על החקלאים הישראלים. מחיר לאוכלוסיה העזתית המפורקת. מחיר לילדים הפלסטינים והישראלים אשר גדלים עם טראומות נפשיות רבות. אבל המחיר הזה הוא בסך הכל מחיר שיש לשלם כדי להמשיך את שגשוג התעשיות הבטחוניות.

המלחמה היא כר לניסוי ופיתוח של אמצעי שליטה, פיקוח והרתעה. היא למעשה מה שמאפשר התפתחות של תרבות המכונה. התרבות שבאה לנצל כל משאב טבעי ואנושי ולהפוך אותו לחלק ממכונת העבודה הפלאנטרית, (כפי שמתוארת בספר בולו בולו - עמ' 28). המלחמה היא המקום שבו מתפתחת הטכנולוגיה של הניצול וההשמדה, וגם שבו מתעצבת התודעה אשר רואה בבני-אדם כהפרעה שיש לסלק בפני פיתוח הטכנולוגיה הזו:


        
                                convention from Yotam Feldman on Vimeo.


המלחמה גם מאפשרת השמדה של עודפי ייצור. עודפי ייצור יוצרים בעיה כלכלית שכן הם מביאים לירידת מחירים ולאובדן הכנסה. כך יוצא שלעיתים משמידים טונות רבות של מזון רק כדי לשמור את המחירים. לעיתים נדרש להשמיד הרבה יותר מזה, כדי לשמור את העבדים עסוקים. לעיתים צריך להשמיד עשרות אלפי בתים, כדי שיהיה במה להעסיק את האנשים. כך, ישראל השמידה עשרות אלפי בתים בעזה, וכעת תומכת בבנייתם מחדש.

"פעולתה העיקרית של מלחמה היא השמדה, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של פרי עבודת האדם. מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאילמלא כן אפשר להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם... ...המלחמה, נשים נא לב לכך, לא זו בלבד שהיא מביאה לידי ההשמדה הדרושה, אלא שהיא עושה זאת באופן נוח להתקבל מבחינה פסיכולוגית. עקרונית היה פשוט מאד לבזבז את עודף כוח-העבודה המצוי בעולם על ידי בניית מקדשים ופירמידות, על ידי חפירת מנהרות וסתימתן, או אפילו על ידי יצור כמויות עצומות של סחורות והעלאתן באש לאחר מכן. אבל בכך היה נמצא רק הבסיס הכלכלי, ולא הרגשי, לחברה הירארכית".

דמוקרטיה מלחמתית


כלכלת חוב -  תודעת מחסור

הכלכלה שלנו מבוססת מלחמה, משום שהיא מבוססת שליטה. אנו מנסים לשלוט במציאות.לכן רוב הכסף היום מיוצר כחוב, וניתן כהלוואה נושאת ריבית. כאשר אנחנו לווים כסף מהבנק בצורת משכנתא או הלוואה, הבנק יוצר כסף שלא היה קיים ומבקש מאיתנו להחזירו פלוס ריבית. את הריבית אין מאיפה להחזיר שכן אין כמות כסף מספיקה בשביל להחזיר את כל הריביות וכך עלינו לקחת עוד הלוואה וליצור עוד חוב. כך אנחנו חיים תמיד בתודעת מחסור. גם מי שיש לו בית, רכב, אוכל, חינוך, בידור, חי בפחד מתמיד שלא יהיה לו, חי במירוץ תמידי מול יוקר המחייה העולה. יוקר שחייב לעלות כל עוד שיטת ייצור הכסף היא כזו.

"בעיקרו של דבר מתוכנן תמיד המאמץ המלחמתי באופן שיבלע כל עודף העלול להישאר לאחר סיפוק הצרכים הראשונים של האוכלוסיה. צרכי האוכלוסיה לעולם הם בלתי-מוגדרים, והתוצאה היא שקיים מחסור מתמיד במחצית צרכי החיים; אבל דבר זה רואים בו יתרון. המדיניות מכוונת להחזיק אפילו את הקבוצות המועדפות סמוך לסף המצוקה, משום שמצב כללי של מחסור משווה חשיבות-יתר לעדיפויות קטנות ומחריף את ההבדלים בין קבוצה אחת לחברתה".



הסטת הכיוון - דרושה מהפכה

יש כיום מחסור בעוסקים בבריאות, ברווחה, בטיפול נפשי, בגידול מזון אורגני, באנרגיה חלופית, בחינוך. ישנו מחסור חמור בעוסקים בהידברות בין ישראלים ופלסטינים. ידוע שאין כסף בעסקי השלום. יש רק עמותות שממומנות מתרומות.
כיצד ניתן להעביר משאבים - כסף, זמן ואנרגיה מתעשיות המלחמה לתחומי השלום?

לשם כך דרושה מהפכה.
לא מהפכת מעמדות מרקסיסטית, אלא מהפכה תודעתית, מהפכה של אהבה.
מהפכה שמפסיקה לראות את עצמי כישות נפרדת שמנסה לשרוד בעולם של תחרות ומלחמה,
ובמקום זאת לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר -
משפחה אנושית, אשר מנסה להציל את חייה, לפני שנשמיד את עצמנו, במלחמת עולם שלישית.
אני מוכן למות. כולנו בסוף מתים.
אבל, חבל יהיה לי לראות את האנושות מוחקת את עצמה במלחמה.
זה לא יהיה הסוף, החיים ימשיכו גם אחרינו. אבל חבל שככה נלך. שזה מה שנשאיר אחרינו...
וזאת תשומת הלב שאני שם, לגבי מה אני עושה עם חיי ועם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי.

המוכנות האישית של כל אחד מאיתנו לוותר על סיפוק צרכים הולכים וגדלים (חלקם אמיתיים, חלקם אנוכיים, וחלקם כוזבים)  - בית, משפחה, ילדים, מכונית, תואר באוניברסיטה, פנסיה, ביטוח חיים, חופשה בחו"ל, סמארטפון, בגדים חדשים, מים מינרלים, טיפולים אלטרנטיבים, אלכוהול, סמים, מכשירי חשמל חוסכי עמל, פיליפינית, אוכל אורגני, כבלים, מנוי לחדר כושר, יציאה למסעדה ולקולנוע, תכשירי קוסמטיקה ובשמים, ועוד ועוד ועוד.

האם יש בנו מוכנות לשנות את עצמנו?
במקום להעביר את הזמן בהשרדות, בעבודה חסרת משמעות עבור תעשיות המתחזקות את המצב הקיים, או אפילו מעודדות את המשך המלחמה, להתחיל לעסוק בתעשיות המקדמות ריפוי של הנזקים ההולכים וגדלים בנפש האדם, במשאבי האדמה, וההשמדה ההמונית השעבוד והניצול של שאר היצורים החיים על הפלאנטה הזו.
כאמור, העבודה הזו תהיה בלי הרבה כסף, ותדרוש ירידה ב"רמת החיים".
אבל העבודה הזו גם אמורה להחזיר לנו את הדברים שאיבדנו לטובת הכסף - עזרה הדדית, קהילתיות, חיבור לטבע, אנושיות.

לאט לאט גם יווצרו עוד ועוד עסקים ומקורות שפע אשר מאפשרים קיום ללא התבססות על טכנולוגיות וכלכלת מלחמה.
אבל עלינו להתחיל מעצמנו.
אין למי לבוא בדרישות, אין את מי להאשים.
אם לא נלמד לקחת אחריות על מעשינו - במה אנחנו עובדים, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו צורכים, כיצד אנו חיים - אז אין לנו מה לבוא בטענות אל העשירים אשר מתעשרים עוד יותר מעוד מלחמה ועוד מלחמה.
אנחנו העשירים.
אני ואת ואתה.
לא כי יש לנו כסף,
אלא כי יש לנו שמש, ואוויר, ומים, ואדמה.
ויש לנו תבונה, והומור, ויצירתיות של הרוח האנושית.
ואנחנו יכולים לשנות את עצמנו, ולהסתגל לאורח חיים חדש,
אורח חיים של שלום במקום של מלחמה.

אני יודע, כי אני עושה זאת.
וכי אני רואה רבים מסביבי שעושים זאת.

אם נרצה....

     

יום שבת, 12 ביולי 2014

הפחדת אמת








שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.


הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)


השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

  • שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
  • העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
  • ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....


אלטרנטיבה לפחד


הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?
מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?
אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,
אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.
ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,
הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.
לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.
לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,
בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.
כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 
שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.
כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.
הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),
והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.


ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)


הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.
המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 
מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,
ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.
מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,
ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,
ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,
כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,
יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,
ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,
ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.
כל המצב הזה שקיים בחדשות,
ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,
לא באמת קיים על החוף או בכיתה,
השיגעון לא עובר את הגשר,
אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:





ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.


נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.


הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים
                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?



   




לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:


  • בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
  • בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
  • בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
  • בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
  • בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
  • בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
  • בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
  • בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
  • והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)
אם נרצה....