יום שישי, 21 בפברואר 2014

אני ואתה ומפלצת הספגטי המעופפת


ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד  נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.

אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?

מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?

אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...

(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):

      



אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.

"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.



מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.

צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.

האם  אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?

ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)

זמן לנשום...

היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.

למה זה? אני שואל אותו.

בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:


       



אני ואת/ה

איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה  שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.

מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.

מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור.
ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.


      



להרבות טוב

כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה  כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.

איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.

אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?

התשובה היא שזה כבר סיפור  אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.

אם נרצה....

     









יום חמישי, 13 בפברואר 2014

גם וגם


איזה כיף זה להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש נפתח לפנינו. סיפור שלם מלא בנקודות אור וחושך, מוזרויות ומופלאויות, השתקפויות של עצמנו, ועולמות שמעולם לא ראינו.
בדרך כלל אנחנו שוכחים זאת, או שלא מיד נפתחים לראות זאת.
אם אנחנו גרים בעיר אז אנחנו נתקלים כל יום במאות פרצופים בכל יום, וזה לא אפשרי בכלל לנסות להיפתח לכל אחד מהעולמות והסיפורים האלו.
רוב הזמן אנחנו בכלל תקועים כל-כך עמוק בסיפור שלנו שאנחנו בכלל לא מסוגלים לצאת ממנו ולנסות לראות את הסיפור החדש שניצב מולנו ואיך הוא משתלב בסיפור שלנו, שזה בעצם אותו סיפור אחד גדול.
אבל כשזה כן קורה, עונג צרוף (:

      



זה ממש קשה להיות עם המשקפיים האלה של אכפתיות כל הזמן, אפילו בלתי אפשרי.
ככה לפעמים אני מרגיש בעיר.
יש כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר, שאני פוגש על הדרך, שאני רוצה להיות בחברתם.
בו זמנית יש כל-כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, שמבקשים עזרה, שזקוקים לתשומת לב, להקשבה.
ברגע שהלב נפתח, והסביבה מרגישה את זה אז האהבה מגיעה בהמון צורות שונות, וקשה להתמודד עם זה
כמו סלבריטים שמקבלים כל-כך הרבה תשומת לב ואהבה עד שהם לא יכולים להכיל אותה יותר,
וכל מה שהם רוצים זה לברוח ולהיות קצת לבד, או במקום שאף אחד לא יודע מי הם.

אני חי במין פרדוקס כזה של גם וגם.
גם רוצה להיות בחברת אנשים וגם להיות לבד.
גם לעזור לכל מי שזקוק, וגם להבין שאי אפשר לעזור לכולם.
גם להיות חסר כל ולא לעבוד, וגם להיות בעל השפעה ולהרים פרויקטים גדולים.
גם להיות בודהה וגם זורבה.
גם ילד וגם גבר.
גם להיות ברגע, וגם לדמיין את העתיד.
גם להיות חלש ופגיע, וגם להיות משענת לאחרים.
גם להפיל חומות ולהיות פורע חוק, וגם להיות מחנך ומטפל וחבר שפשוט עוזר.
גם משחת שיניים וגם מי פה.

היופי הוא שבימינו אפשר להיות גם וגם.





גם וגם באהבה

השבוע הופיעה חברתי למהפכנות אורלי בר-לב בתוכנית בערוץ 1 ה(לא כל-כך?)מיושן ובו היא התראיינה על יחסיה הפוליאמוריים עם שני בני זוג שונים. הראיון הזה התקיים לאחר שלפני כמה שבועות היא הוציאה פוסט חושפני בנושא, וכעת היא מארחת ערב תחת הכותרת "אהבה ומערכות יחסים מהפכניות" שיתקיים בבר-קיימא.
לפני שנה וחצי קיימתי שיחה עם אורלי בנושא, ואני שמח לראות את השינוי שחל בה, ואת הפתיחות שלה למשהו שהיה אז עוד יותר חדש ומוזר ואולי קצת מפחיד.

פוליאמוריה שפירושה ריבוי אהבות או ריבוי מערכות יחסים הוא נושא שהולך וצובר הכרה בשנים האחרונות ואני שמח להיות חלק מהתנועה לשחרור ממוסדות הדיכוי המסורתיים והרעיוניים שמנסים לספר לנו איך צריך להראות קשר, עם כמה אנשים, ומה אפשרי ולא אפשרי כשמנסים להביא ביחד ילדים.

הפוליאמוריה עוסקת ביחסים ולא רק במיניות, אך לאנשים לרוב יש נטייה להתפס לצד המיני כאשר מדברים על פוליאמוריה. התהיה שהיתה לי ושיש לרוב האנשים שאני משוחח עמם על הנושא היא - האם זה בכלל אפשרי להיות בקשר אוהב ופתוח ומיני עם כמה אנשים בו זמנית?

בתור מי שמעולם לא התלהב מרעיון הבלעדיות (אני זוכר את סירוביי להצעות חברות מילדות חמודות ממש עוד בכיתה ד') עולה בי השאלה - למה כולנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו?

לדעתי האמונה שיחסים מיניים עם יותר מבן אדם אחד הם בעייתיים, ואפילו לא אפשריים כאשר רוצים להקים משפחה ו"להיות רציניים",  היא אמונה מודרנית שפומפמה לנו על ידי אלפי קומדיות הוליוודיות רומנטיות ואלפי שנים של אינקדוטרינציה דתית. בשני המקרים מדובר בסוג של דיכוי.

ב-1984 מתאר  אורוול כיצד התרבות השלטת מבצעת דיכוי מיני, כי את המין, כמו כל יצר חייתי אחר - יש לדכא אצל האדם ולרתמו לטובת השלטון. כך האקט המיני והזוגיות הופכים להיות מכשיר להולדת וגידול ילדים שימשיכו להיות נתינים וחברי מפלגה נאמנים.

אושו הרחיק לכת וכינה את מוסד הנישואין - זנות ממוסדת.
מהרבה בחינות זה כך. נשים רבות בעולם נישאות לגברים שהן אינן בוחרות בעצמן, פעמים רבות עוד כשהן קטינות, וכפויות לקיים איתם יחסי מין למשך כל חייהם, לרוב על פי רצונו הבלעדי של הבעל. לא מעטים המקרים של אונס בין בני זוג, על אף שבתרבות הפטריארכלית זה לא יכול להחשב כאונס כאשר בעל אונס את אשתו. בתרבות המסורתית הגברית, אין דבר כזה אונס בין בעל ואשה, האשה גם כך מחויבת לספק את צרכיו של הבעל.
מעבר לכך, יש לדעתי קשר בין אלימות כלפי נשים על סוגיה ומקריה הרבים מספור לבין הדיכוי המיני שאנו חווים (ישנה סבירות גבוהה שהיטלר היה הומוסקסואל בהדחקה, וכך גם חלק גדול מהפוליטיקאים בימינו). היום, יום האהבה המכונה ולנטיין דיי, יוצאות זו השנה השנייה מיליוני נשים ברחבי העולם כדי לזעוק להפסקת האלימות כלפי נשים, ולהחזרת הבעלות על גופן להן בלבד.

הדיכוי המיני חי וקיים
ברוסיה של היום, פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית מנוגדת לחוק


הדיכוי המיני בימינו הוא מתוחכם יותר מבשלטונות הדיקטטורים (לשעבר?) של ברית המועצות הסוביטית או מזה הקיים בתרבות הערבית. המערב נוקט גישה קצת אחרת לדיכוי מיני. אייזנשטיין מתאר זאת כך:
"החברה שלנו נוקטת גישה ערמומית יותר כדי לנטרל את הפוטנציאל המהפכני הנפיץ של המין על ידי נסיון לכרות ממנו את הליבה הרוחנית. הקליפה שנותרת לתיאור מין משתנה לפי הקשר למשמעויות הבאות:  עונג רגעי, פונקציה ביולוגית, בהמיות, יצר מסוכן, טאבו מפחיד. אף אחד מאלו לא נותן את הכבוד המגיע למימד המקודש של המין. קדושה אשר הטאואיסטים והטנטרים הקדומים ראו כשער להתעלות קוסמית.
המין המקודש, שיכול להיות אבן בוחן כדי להתחבר מחדש אל האחדות האמיתית הנמצאת מעבר למשחק הצרכני האינדיבידואלי שלנו, שיכול להיות חלון סודי מבעד למסך אשליית הנפרדות, המין המקודש הזה הופחת למה שרבים קוראים היום  - זיון."

מהבחינה הזו הפוליאמוריה היא מהפכנית. הפוליאמוריה הולכת יד ביד עם הגישה הרוחנית כלפי מין. עם גישות מן המזרח של אי-הצמדות, נוכחות ומדיטציה בזמן מין, המסה של האגו. יש גם רב שמאמין שהיא הולכת יד ביד עם היהדות. הרב אוהד אזרחי מלמד יהדות שהולכת יד ביד עם מיניות ועם פתיחות של יחסים, מהפכן אמיתי!!
אין ספק שפוליאמוריה - ריבוי אהבה ויחסים - שמגולם בקרב קהילה, או שבט, יכול ליצור חברה שהיא משוחררת, יציבה, ואכפתית הרבה יותר מהחברה שאנו חיים בה היום. חברה אוהבת שבה אהבה של אנשים אחרים תמיד הינו מקור לברכה ולשמחה. חברה שמקבלת כל מיני סוגים של יחסים -  מונוגמיה מתחלפת, שלישיות הומוסקסואליות או קבוצות שחוקרות יחדיו את האהבה והיחסים ביניהן. כמובן שלשם כך אנו דרושים ללמוד לתקשר בצורה הרבה יותר כנה וברורה את רצונותינו וצרכינו, דבר שגם בו החברה שלנו לוקה.

כי אין מה לעשות, לפעמים, כמו ילדים, אנחנו רוצים גם וגם.
גם תותים וגם שוקולד. גם חיבוק וגם נשיקה. גם בלונדינית וגם אפריקאית. גם גבר וגם אשה. גם וגם.
הפוליאמוריה מאפשרת זאת, אך יש לה את האתגרים שלה. יש את הדלת הזו שלעתים נותרת פרוצה, ואז נכנסות גם סופות. זה לא בית חם ובטוח, זו הרפתקה. ומי שלא בא לו הרפתקות שלא יצא לחפש אותן בשדות זרים. ומי שכן בא לה הרפתקות אך פוחדת, שתדבר את התשוקות שלה ואת הפחדים שלה דבר ראשון. מי יודע, אולי גם הצד השני מחפש הרפתקה? ולא כל הרפתקה חייבת להסתיים במין. יש לנו המון מה ללמוד על אינטימיות ומגע וקירבה שנמצאים לצד היצר המיני, ולעתים קרובות ,כפי שקורה בתרבות ה'תפוס כפי יכולתך', נשכחים בצד.

איזה כיף זה לחבק וללטף ולישון ביחד ופשוט להיות קרובים.

לכולן מגיע האפשרות לחוות קירבה בטוחה וחופשית עם עוד אדם, עם עוד גוף, עם עוד נשמה.
ויבוא היום ולכולנו תהיה האפשרות לחוות קירבה שכזו עם מי שנרצה.
אם נרצה...


       













יום שישי, 7 בפברואר 2014

לחיות את הכלום


שבוע שלם ללא קהילה, ללא עבודה, ללא מטרה עבר בהצלחה.

מה עשיתי בשבוע הזה?
נסעתי באופניים עם אבא שלי וחברי שוקו לאורך נחל אלכסנדר.
ישבתי עם שלולי וחברים לכבוד יום-הולדתה, וציירתי ציור גדול עבורה.
נסעתי לבקר חברים שילדו ילדים ולא ראיתי כבר הרבה חודשים.
הלכתי  עם חברה להקמת גינת זכרון לזכר אחותה ז"ל.
נסעתי למאהל ארלוזורוב כדי לפגוש את חברי גלסקי שלא היה שם באותו רגע, וברחתי משם למרות שביקשו ממני עזרה בכיסוי של כיפה.
ביקרתי בפלא כדי לדבר עם אמיר על כמה אירועים שאני רוצה לקיים בפלא בזמן הקרוב. אחד מהם קורה ביום שני הקרוב.
הלכתי לשוק הכרמל לעשות קצת דמפסטר דייבינג. יצאתי עם שקיות עמוסות בברוקולי, כרובית, עלים מכל מני סוגים, אפרסמונים מאוד בשלים.
הלכתי לארוחת ערב עם גלסקי וחברים אקולוגיסטים מקסימים שיצא לי להכיר בחודשים האחרונים.
ישנתי כמעט כל יום שנ"צ של שעה בשמש החורפית הנעימה.
הכרתי חברה חדשה מדהימה, שלא הפסיקה להרעיף עלי חום ואהבה.
פגשתי חברה ותיקה והשלמנו קצת פערים, ושוחחנו על המשך החיים.
הכנתי ארוחת ערב מהשאריות ותוספות והזמנתי חברים לארוחה וסרט. כן זה אחד הבילויים המועדפים עליי, אפילו שהיה סרט אלים וגרוע במיוחד, על חבורה של חיילים שנסעו לאפגניסטן לחפש אנשים רעים, והסתבכו שם ואז מתו ונפצעו המון אנשים. אבל חוץ מזה היה ערב נפלא, דיברנו על המהפכה, ועל קבלה, ועל תלמידים ומורים, ועל אנוכיות ואהבה.
הלכתי לפארק האהוב עלי במדרון יפו לעשות מתיחות בוקר ומדיטציה.
פגשתי את בת-דודתי הקיבוצניקית שבאה לעיר לסידורים ובילויים.
ניקיתי את הדירה של הוריי (אחד הדברים המאתגרים עבורי, זו אחת הסיבות שאין לי בית) ולאחר מכן השתתפתי בשיעור נוסף של פסיכולוגיה בודהיסטית עם אמי וחברותיה.
ביקרתי בעיריה כדי לעשות מנוי על תל-אופן, אחרי שהבנתי שאופניים פרטיות ותל-אביב זה לא בשבילי.
ביקרתי חבר שהתאשפז בבית-חולים.
נסעתי לסיבוב עם חבר בין כל המקומות האלטרנטיביים בדרום תל-אביב, כדי להביא עוד אנשים לערב שאני מארגן ולפלא בכלל.
אכלתי מנת שפע תמורת שפע בבר-קיימא.
עישנתי מדי פעם גנג'ה.
וחוץ מהתשלום על התל-אופן הוצאתי בכל השבוע אולי 150 שקלים.

אז זה מה שיצא מהנסיון שלי לעשות כלום.
למה לעשות כלום? מה העניין עם הכלום הזה?

אז קודם כל כלום זה לא באמת כלום,
קרו המון דברים מדהימים בשבוע הזה.
הקדשתי הרבה זמן לאנשים שלא ראיתי זמן רב, ואפילו הספקתי להכיר אנשים חדשים.
וזה המון.
לרוב האנשים אין זמן.
משפחה, זוגיות, ועבודה גומרים לנו את כל הזמן ומה שנשאר זה כמה שעות בסוף היום או יום אחד בסוף השבוע כדי להספיק לראות את מי שאוהבים.
אז לי חשוב לראות אנשים, ולשמור על קשר, ולראות את הילדים גדלים, ואותנו משתנים.

ובנוסף כי  יש לי ולרובנו איזה פחד מהכלום.
אנחנו לא באמת מסוגלים להיות באי-עשייה, ואנחנו לא באמת מסוגלים להיות עם עצמנו, ואנחנו לא ממש מסוגלים לא לחשוב. אנחנו אפילו מפחדים מזה. אנחנו כל הזמן מוצאים לנו עיסוקים וגירויים כדי להסיח את דעתנו ממה שמתחולל בתוכנו.

ומה שמתחולל בתוכי כרגע הוא מאוד עמום ועדין.
קשה לי לתפוס אותו, קשה לי לגעת בו.
ולכן אני רוצה להגביר את עוצמת הכלום שבה אני אהיה.
לצאת לטבע לכמה ימים בעצמי, ולשבת, ולנשום, ולאכול, ולשתות, ולשיר, ולדבר אל החיות והעצים, ולהקשיב.
כי כמו שאומר סוקרטס בסרט 'לחיות את הרגע'  - "בכל רגע משהו קורה, אין רגעים רגילים".
לרוב אנחנו פשוט לא מספיק קשובים ומודעים כדי לקלוט את מה שקורה וכמה מופלאים הם החיים.

"כולם רוצים להגיד לך מה טוב עבורך.
הם לא רוצים שתמצא את התשובות בעצמך,
הם רוצים שתאמין לשלהם."
 סוקרטס, לחיות את הרגע


אחד האתגרים שלקחתי על עצמי הוא להביא להקרנה של הסרט מספיק אנשים כדי להכניס לקופה של הפלא 500 ש"ח (שמגיעים מתרומות)
יש לי אתגר בשיווק. יש לי אתגר בלפרסם את עצמי ובכלל דברים.
יש הרבה אנשים שראו את הסרט ולא סבלו אותו כי הוא קלישאתי מדי או אמריקאי מדי, ולרגע הם מצליחים לפגום בבטחון העצמי שלי. אבל אני החלטתי שלא משנה לי אני אצליח להביא לפלא 30 אנשים שיראו את הסרט, ויאכלו ונשוחח ביחד על מה זה לחיות את הרגע, והאם אנחנו מורים או תלמידים, ומה זה להיות לוחמים. לוחמים של שלום.

משפט נוסף שמהדהד בי מהצפייה שלי בסרט הוא ש"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב. הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה." וזה עוד דבר שאני מנסה לעשות, למצוא את האהבה בקידום הנושאים שחשובים לי כמו זכויות בעלי-חיים, וחיים משותפים וברי-קיימא עבור כל האנשים שחיים בארץ המשוגעת הזו, וללמוד מה זו אהבה חופשית ויחסים פתוחים, וחופש ואחריות, וצניעות, ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לארגן הקרנות של סרטים, והרצאות על נוודות, וחוגי בית על כלכלה אלטרנטיבית.
אבל רגע,
דיברנו על לא לעשות כלום...
איך עושים את זה?
והאם זה בסדר לא לעשות כלום?
הרי מישהו צריך לעשות כל מיני דברים, ולמה לי יש זכו לעשות כלום?
האם אני לא אהפוך לכלום בעצמי מרוב עשייה של כלום?

      


נראה לי שבקרוב יקרו הרבה דברים משוגעים,
נראה לי שבתוכי מתחילים להירקם רעיונות גדולים לעתיד,
ושאני עדיין צריך לעבד את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים,
כדי שאוכל לשבת ולתכנן בסבלנות לא אופיינית את מהלכי הבאים.

ובינתיים לזכור שכל רגע הוא מיוחד, ולהנות מהכלום,
לכולנו יש את היכולת הזו, להיות ברגע, ולהיות באי-עשייה.
אם נרצה...



כלום שמום בום בלבום
שקט רוטט, רעש עמום
מה מתחולל שם בפנים קשה לשמוע
לשבת בשקט כל היום? לא יודע
נשמע לי משעמם ומעייף
זה בכלל לא כיף
אבל רגע אולי יש פה סוד
משהו שמתחבא מאחורי הפרגוד
ואם רק תעצום עיניים ותקשיב
תגלה שאתה נמצא בתוך ביב
של מחשבות ורגשות ותחושות
שאותך מערבבות ובוחשות
עד שתצא ממך עיסה מאוסה
עד שתאבד דעתך ותזרוק את הקופסא
ואז תצא במחול עם ג'ירפה וסוסה
ותגלה שאתה עדיין במסע
ושהיית פה לפני ותחזור לפה שוב
כי אתה בסך הכל גלגול של זבוב
וכל מי שמסביבך הם שיקופים שלך
מציאויות שיצרת בעזרת תודעתך
ואז תחזור לבסיס ותצלול לעומקים
ותגלה שלא נשארו שם דגים
את כולם כבר דגו או חנקו בפלסטיק
רק אתה נשארת עם עטיפה  של ארטיק
ונותר לך לשחות לבד במרחב הכחול
לעבר האינסוף עד שתפגוש דג גדול
שיבלע אותך ותהיו לאחד
ואז תחזור אלינו שמח ומעודד
ותקבל נשיקה מנסיכה בדמות קרפד








יום שבת, 1 בפברואר 2014

הרפתקה שהגיעה לפרקה


השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...


יום שבת, 18 בינואר 2014

הפעם עברנו את הגבול


רביעי בבוקר, ארבעה חברים מגיעים לגבול בטאבה.
שני ישראלים, גרמני ואיטלקיה.
שמחים אך גם חוששים.
הסיבה לנסיעה לסיני - הרצון להאריך את הויזה של חברת הקהילה אלסנדרה האיטלקיה שנתקלה בהמון קשיים מצד הרשויות להאריך את שהותה בישראל עד לטיסתה בתחילת מרץ.
אחרי שהגענו לגבול, שילמנו את האגרה, הגיעה אלסנדרה לביקורת הדרכונים, ושם התחילו להסתכל עליה בחשדנות.
למה את נוסעת? לכמה זמן?
אלסנדרה בתמימותה סיפרה להם שהיא נוסעת לשבוע וחוזרת אחר כך עד לטיסתה חזרה לארצה.
טעות.
מיד התחילו טלפונים, אלסנדרה נלקחה לחדר צדדי לחקירה, ושם נאמר לה שהיא לא יכולה לחזור לישראל.
הסיבה - רצונה להיות בישראל.
היום היה היום האחרון לויזה שלה, והאפשרות היחידה היתה להגיע למשרד הפנים ולנסות לקבל הארכה נוספת.
אני ואלסנדרה נסענו בזמן ששלולי וחברנו הגרמני יואכים חיכו בגבול עם התיקים שלנו.
אחרי כמה שעות של המתנה במשרד הפנים נכנסנו יחד עם עשרות הישראלים המפוחדים והלחוצים למשרד.
הצלחנו להתיישב מול האחראית על ויזות לזרים.
הסברנו לה את המצב ושאלנו אותה מה אפשר לעשות
היא ביקשה דרכון ומיד התחילה להסביר שאלסנדרה עוברת על החוק, שהיא אינה יכולה לצאת ולחזור לסיני כדי לחדש את הויזה.
מה זאת אומרת עוברת על החוק? זה מקובל בכל העולם, לצאת מהמדינה ולחזור.
היא אמרה לנו לא להתווכח, והחליטה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר.
אז מה עושים שאלנו אותה?
היא לא יכולה לחזור.
אף פעם?
אין תשובה.
נסענו חזרה לגבול בידיעה שזה הולך להיות השבוע האחרון שלנו עם אלסנדרה.
הגענו בדיוק אחרי שהשומרים גירשו את שלולי ויואכים לצד המצרי כדי שיוכלו לעשות החלפת משמרת.

הגענו לסיני.
הארץ שכולם מפחדים לנסוע אליה כי היא שורצת בטרוריסטים.
נסענו לחוף MOON ISLAND בראס השטן.
חברתי נילי עבדה בחוף ליד ב RAS SINAI במשך חצי שנה, וחברתנו לקהילה וישני נמצאת שם מזה חודש משום שגם היא לא יכולה לחזור לישראל. וכך, לאט לאט, אנו מקימים מאחז של פליטות קהילה על אופנים בסיני...




בראס השטן תמיד יש אנשים גם כשכל שאר החופים נטושים.
הרבה מצרים מגיעים מקהיר.
רובם חברה צעירים, סטודנטים סטלנים או היפסטרים שנהנים לבוא לחוף לשתות ולעשן.
הבדווים המקומיים - סלים מנהל החוף, מחמוד הטבח, מג'ד, סולימן - קיבלו אותנו בחום.



ביום השני שלנו התחילה סערה.
עננים החלו לכסות את השמיים וכולם התכוננו לגשם. מחזה נדיר בסיני.
סלים נתן לנו לעבור מהחושה בחוף ל"וילה" בחלק האחורי שהיתה יותר מוגנת מפני גשם.
הסערה נמשכה כמה שעות.
רעמים וברקים האירו את קו ההרים הסעודי שמעבר למפרץ והגשם ירד וירד במשך שעות רבות.
זה היה מחזה מרהיב.
הסערה עשתה בלן בחוף כמו שסערות יודעות לעשות.
השטיחים והשולחנו היו כולם בערמות במשך ימים אחר-כך,
וגם אנחנו ושאר תושבי החוף היינו בבלגן פנימי.




כך התחילה השהות שלנו בסיני.
השהות בסיני היתה שונה מכל הפעמים קודמותשהייתי.
מכיוון שלא בדיוק באנו לנפוש, למרות שכמובן באנו להנות.
היתה אווירה מעורבת של עצב עקב הפרידה הקרובה, ושמחה על המקום הקסום שאני נמצא בו.

דבר נוסף שהיה שונה היה העניין הכספי.
השהות בסיני דרשה שנשלם על לינה ואוכל, דבר שאנו לא רגילים אליו, לפחות לא בסכומים ששילמנו.
ללכת לישון בהרים באוהל היה נראה לי לא בטיחותי ומיותר באופן כללי, והאופציה הכי טובה היתה להתארח בחוף ולשלם.
לילה עלה 40 לירות מצריות (22 ש"ח), וכל ארוחה עלתה בין 20-40 לירות. עבורנו זה היה סכום יחסית גבוה,
ובמיוחד עבור אלסנדרה שהצליחה לחיות בישראל מ-7 ש"ח ליום בממוצע!!
המחשבה שהיא תצטרך להישאר בסיני ואולי להמשיך ולשלם את הסכומים האלו כל יום גם הדאיגה אותה.
כדי לחסוך בהוצאות קנינו אוכל בחנות שלצד הדרך הראשית ובעלי המקום אפילו הרשו לנו להשתמש במטבח כדי לבשל.
בדווים אמיתיים :)

בנוסף ניסינו לעזור לאלסנדרה למצוא עבודה במקום.
לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יש בסביבה, איזה פרויקטים יש שזקוקים למתנדבים. מצאנו חווה אחת - חוות חביבה בנואיבה. לא הגענו לחווה אבל פגשנו את המתנדבת שמפעילה אותה.
כרגע החווה בצעדיה הראשונים ומתקשה לקיים את עצמה, ותשמח לכל עזרה ממי שרוצה לבוא ולעבוד קצת.
נכון לכתיבת שורות אלה אלסנדרה תישאר בראס ותלמד אנגלית את הבנים של בעלי המקום עייאש הבדווי שנשוי לסיגל הישראלית. חוויה מעניינת בפני עצמה.
ומי יודע אולי יום יבוא והיא תחזור אלינו לקהילה...

עבורי השהות היתה מאתגרת. התקשיתי להתמודד עם הפרידה.
הרגשתי שעישון הגראס המקומי מקהה את חושיי, ולא מאפשר לי להתחבר באמת לרגשותיי.
וכך מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר של העישון, בנוסף לשאר הדברים - עצב ודכאון שהגיעו לעתים למי מאיתנו,
הרצון לעשות דברים ביחד כקהילה, בזמן שאנו פועלים בקצב מאוד שונה, רעבים בשעות שונות ורוצים להיות ביחד או לבד בזמנים שונים.
לא פשוט לעשות ביחד דברים. אנחנו כאלו אינדיבידואלים ייחודיים.





אתגר נוסף היה הים.
הים היפה, הים שאני כל-כך אוהב ובו זמנית כל-כך מפחד ממנו.
כל הזמן הייתי במאבק פנימי האם לצאת ולשחות מעבר לריף או לחכות להזדמנות אחרת.
פעם אחת, כשהיה חמים מספיק, לקחתי מסיכה והתחלתי לשחות לאורך הריף לבדי.
לשמחתי הייתי יחסית רגוע. ראיתי עשרות דגים שונים ולא חשבתי יותר מדי על מפלצות מהמעמקים.
לא התרחקתי יותר מדי, גם בגלל הקור וגם כי לא הרגשתי מוכן. יש לי עוד עבודה לעשות שם.




הזמן בסיני עבר מהר בלי לעשות כלום,
כזהו הזמן, משתנה בהתאם לסביבה בהתאם למצב התודעה.
להתבונן בספינות החולפות לאור השקיעה,
לעשות מדיטציה,
להמתין לארוחה,
לרכל על שאר אורחי החוף,
לשוחח ולהכיר אנשים נחמדים ומוזרים כמונו,
לשחק איזה משחק של שש-בש,
ולקרוא את הטיוטה של ספרו השני והמקסים של אמיר חרש.










חזרנו בערב,
לאור ירח מלא.
איני רגיל לנסוע בערב, אבל החלטנו שלא נכון להמשיך את הפרידה  הארוכה הזו יותר מדי.
נפרדנו מאלסנדרה אהובתנו והגענו לגבול.
שם ציפינו לראות מה יקרה עם יואכים.
אחרי שאלות נוקבות והתייעצות עם מנהלת התחנה הוחלט לתת לו שלושה חודשי ויזה.
אנחת רווחה :)

הגענו לאילת לחוף המגדלור, היכן שנוודים כמונו משתכנים בקראוונים ובאוהלים,
תחנת  מעבר מצוינת בדרך למציאות הישראלית האינטנסיבית.
כעת אני יושב בסניף של ארומה (שומו שמיים) כדי לכתוב את הפוסט הזה.
יש פה מחשב עם אינטרנט בחינם, אפילו הזמנתי אמריקנו וקוראסון שקדים.

יש לנו הרבה תוכניות והרבה קהילות לבקר בהם,
בישראל, בפלסטין, ואפילו במצרים ובירדן,
מי יודע לאן יקחו אותנו הדרכים.

ההמשך לא ידוע כמו תמיד,
כי כאלה הם חיי הנוודות, חסרי ודאות,
אך מלאי בטחון - בחברים, באנשים, באלוהים.

אם נרצה...

              

יום חמישי, 2 בינואר 2014

ריפוי ותקווה ביריחו והסביבה


היום עזבתי את מרכז אקו-מי אחרי שבועיים של שהייה במקום,
בתחושה קלה של עצבות, אבל בלב שלם.
נותרתי לבדי במקום אחרי ששאר המקומיים - שלומי, רותם, שרון ונואה הגרמני - יצאו לעיסוקיהם.
התיישבתי לרגע במקדש המשולש, זה שעשוי בעיקר מאדמת מדבר חשופה, ושבכל אחת מפינותיו נטוע עץ מקומי, אחד מהם הוא דקל שבור ששמתי לו תמיכה בתקווה שהוא יתאושש. עצמתי לכמה רגעים את עיניי ונזכרתי בכל השבועיים שעברו עלי, באנשים שפגשתי, בחוויות שחוויתי, והתפללתי שהשלום שאני מרגיש באותו הרגע בלבי יnשיך איתי הלאה, וגם יחלחל לכל מי שיגיע למקום הזה.

מדובר במקום מאוד מיוחד, שאין רבים כמוהו בארצנו. הפעם הראשונה שהייתי בו היתה לפני שנה כאשר הגעתי להתנדב בסדנת תקשורת לא אלימה בת 10 ימים, של ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם. הנה מה שכתבתי על כך לפני ואחרי.

הפעם חזרתי למקום עם שתי חברותי אלסנדרה ושלולי.  הרגשתי שהשהות באקו-מי הצמיחה בתוכי ריפוי גדול, והתחזקות, ואני מודה לכל האנשים הטובים במקום, ובעיקר לשלולי ואלסנדרה על השותפות לדרך.

אני רוצה לשתף מעט על אורח החיים במקום, שמנסה ליישם עקרונות של קיימות, עבודה חיצונית ופנימית, וגיוון.

בכל יום מתעוררים בשעה שש וחצי ועושים יחדיו תרגול רוחני - יוגה, מתיחות, מדיטציה.
התרגול הוא עצמאי, והבחירה להשתתף בו היא גם עצמאית, אבל משתדלים לעשות זאת ביחד במקדש שסיפרתי עליו.
בהמשך עוברים להכנת ארוחת הבוקר. אני ניצלתי זאת כדי לפתח את כישורי בישול הדייסה שלי, בדרך להגשמת החזון להקמת רשת דוכנים עולמית שתיקרא "מק-דייסה", ותהווה אלטרנטיבה למזון המהיר מן החי.
לאחר מכן יושבים לאכול יחדיו ארוחה מפנקת ומזינה. אחרי ארוחת הבוקר מתפנים לשטיפת הכלים בעזרת גיגיות שטיפה (כדי לחסוך במים), להשקיית הצמחים, ולנקיון השירותים.

דו- קקיום

נקיון השירותים זו המשימה המגעילה ווהמועילה מכולם. מדובר בריקון של פח גדול מלא בצואה, שתן, נייר טואלט ונסורת לתוך מיכל גדול שבו הקקי הישראלי, והפלסטיני יתערבב ויתקמפסט ויצמיח לנו ירקות, כפי שכבר הוא עושה בערוגות. אין ספק ששירותי קומפוסט הם דוגמא מעולה לשיתוף הפעולה האפשרי בין ישראלים לפלסטינים, ולמכנה המשותף של כולנו - היותנו בני-אדם,  ולחיבור שלנו לאדמה -  שממנה אנו מקבלים את מזוננו ואליה אנו משיבים את צואתנו.

ממש דו-קקיום :)

זו גם דוגמא ליציאה שלנו מאיזור הנוחות, לכך שאנו אחראים לחרא שאנחנו יוצרים, ושזה שאנחנו מורידים את זה בלחיצת כפתור בשירותים לא אומר שזה נעלם...

אחרי משימות הבוקר מתיישבים למעגל שיתוף, שבו כל אחד מספר על מצב הרוח, על החלומות מהלילה הקודם (והיו הרבה כאלה, וחזקים), ועל תוכניותיו להמשך היום. מעגל השיתוף הזה הוא מה שמאפשר למקום להתנהל בצורה מאוחדת למרות שישנם הרבה מתנדבים שמגיעים והולכים. זה יוצר סנכרון בין המשתתפים, מאפשר לדעת מה שלום כולם, וגם שכולם ידעו מה צריך להיעשות ולא יחכו להוראות.

בהמשך מתחלקים למשימות השונות של בנייה, בישול, נקיון, ושאר הדברים שהמקום זקוק להם. הדגש הוא תמיד על עבודה פיזית כחלק מעבודת השלום. הבחירה עם מי לעשות את העבודה, איזה עבודה לעשות ואיך היחסים ביניכם בזמן שהעבודה נעשית יש חשיבות לא פחות מאשר האם העבודה נעשתה. אפשר לבחור את העבודה הנוחה עם החברים המוכרים ואפשר לבחור עבודה יותר מאתגרת עם אנשים שמאתגרים. זו הדרך להתפתחות רוחנית בעיניי.

אחרי ארוחת הצהריים ממשיכים לעוד כמה משימות לפני שהשמש שוקעת, ואחרי שקיעת החמה מתפנים לעניינים אישיים, לקריאה, שיחה, והתכרבלות בשמיכות כדי להתמודד עם הקור של החורף המדברי.

במהלך השבוע יש למקומיים מעגל שיתוף, וגם שיעור בתקשורת לא-אלימה עם מנחה מבחוץ.
פעם בשבוע עושים ערב של לימוד משותף, סביב טקסט שקשור לאהבה.
בסך הכל מדובר בשילוב מאוד נכון לדעתי של לימוד, דיבור, שיתוף בהקשר הפנימי והרוחני, לבין עבודה ועשייה פיזית ומנהלתית. גיליתי גם הרבה פתיחות של שלומי ורותם שמנהיגים ומחזיקים את המקום, שמאפשרים לאנשים אחרים לקחת אחריות, וגם יודעים מתי לשים גבולות, ועושים הכל בנעימות ובחן. אנשי שלום אמיתיים...

זה המודל הכי בר-קיימא שמצאתי עבור קהילה במסע שלנו עד כה, ואני מקווה שאנשים שמעוניינים לחיות בקהילה יקחו מזה רעיונות, וממליץ בחום להגיע להתנדבות במקום כדי להתנסות בכך באופן אישי, ולמי שאין זמן לבוא ולהתנדב שיעצור רגע ויקשיב למילים:

             


סיבה נוספת להגיע למקום היא האנשים שפוגשים שם.
לא רבים מאיתנו מגיעים למקום שבו אפשר להפגש ולדבר עם פלסטיני כבן-אדם ולשמוע את הסיפורים.
חבר אמריקאי יהודי בשם ג'וני שהגיע לארץ כדי לקדם יוזמת עולם חדש מופלאה, היה מופתע לגלות כל-כך הרבה דברים שהוא לא ידע, למרות שהוא עשה סיור של תגלית בארץ.
למשל שפלסטינים צריכים לעבור כמה מחסומים כדי להגיע ממקום למקום שם הם עומדים כמה שעות. שחלקם חיים מעבר לחומה שמצידה השני נמצא השטח שלהם שישראל סיפחה.
במהלך טיול קצר במדבר שמסביב לאקו-מי, שהוא יצא אליו עם כמה חברים פלסטינים, הוא שמע את הסיפור האישי שלהם ואת הרצון שלהם לנסוע ללמוד בחו"ל אבל בלי יכולת לקבל אישור לצאת לירדן כדי לטוס, ועל כך שחלקם בילו בכלא 6 (!!) שנים מחייהם משום שקרובי המשפחה שלהם הואשמו במאבק המזוין נגד ישראל (מה שמכונה בעגה העיתונאית טרוריסטים). אני שב ומדייק - לא הם - אלא קרובי משפחה שלהם הואשמו בהשתתפות בפעילות עוינת, ועל כך הם ישבו 6 שנים בכלא. בזמן שמשחררים אסירים עם דם על הידיים כדי לרצות את האימפריה הצפון אמריקאית, ממשיכים לכלוא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ללא משפט (או משפט קפקאי צבאי), צעירים פלסטינים במאות.

הוא גם גילה שלמרות המציאות הקשה ולמרות הסבל שהם חוו מהרשויות בישראל, הם לא מאשימים ישראלים, אלא להפך, מחפשים למצוא פתרונות ותקווה. אחת הפלסטיניות שפגשתי עשתה לאחרונה קורס פרמקלצ'ר ועכשיו היא מחפשת דרכים לחשוף עוד פלסטינים לעקרונות המנחים של השיטה, שיכולה לדעתי לשחרר רבים מהם, בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר כל הסכם פוליטי כזה או אחר. אין ספק שמדובר בהתקדמות לעבר שלום בר-קיימא.


                     


יריחו תחילה

ביריחו הייתי פעמיים. פעם ראשונה היתה כדי לעשות קניות של ירקות ופירות. פעם שנייה היתה כדי לבקר חברים.
עץ חג המולד בכיכר המרכזית ביריחו
ליריחו אסור לי להגיע. אני לא אגיד מי החברים שהכרתי שם כדי שהם לא יסתבכו, אבל רק אומר שהם אנשים חמים ונהדרים (הם התעקשו לשלם עלינו על כל האטרקציות והקניות שעשינו בעיר, כולל המונית שלקחה אותנו חזרה לצומת אלמוג), שעובדים עם ישראלים, וגם יחסית חופשיים לנוע, משום שיריחו נמצאת באיזור נוח מבחינה פוליטית בלי הרבה התנחלויות מסביב. 

בפעם הזו הגעתי עם אלסנדרה ושלולי וקיבלנו סיור תיירותי מלכותי. הלכנו לראות את העץ של זקאאוס, גובה המיסים אשר ישו ציווה עליו לארח אותו בביתו. עץ השיקמה שנראה באמת עתיק וייתכן בהחלט שהיה קיים לפני 2000 שנה, מגודר כעת על ידי מוזיאון רוסי שגובה חמש שקל כדי לבוא ולראות את העץ מעבר לגדר. מעניין מה ישו היה אומר...

אחר כך שכרנו אופניים ויצאנו להסתובב בעיר. נסענו לעיר העתיקה שיש האומרים שהיא העיר העתיקה ביותר בעולם, כ-10,000 שנה. בזמן שהסתובבנו שם, השארנו את האופניים מחוץ למתחם ולא נעולות. ראינו את הרכבלים של "הר הפיתוי" עוברים מעלינו עם מעט התיירים האירופאים שבאו לראות את המקום שבו ישו צם 40 ימים.

אחר-כך הלכנו לראות את המעיינות שמהם יריחו מקבלת את מימיה, ובזכותם זו עיר כל-כך ירוקה בלב המדבר. ראינו את תעלות ההשקייה שעברו בכל העיר, אשר מאז שהיפנים הביאו מערכת צינורות לפני כמה שנים, הן רובן  יובשו או נסתמו.

בדרכנו חזרה למרכז העיר פגשנו גמל מתוסכל שעמד מתחת לפנס רחוב. ניסינו לתקשר איתו וללטף אותו אך הוא רק ניסה לנשוך אותנו בתגובה. אחרי כמה דקות התייאשנו והנחנו לו לנפשו.

סיימנו בקניות של עוד קצת ירקות ופירות עבור אקו-מי, ואכילה של פלאפל מאורך שיש בו אפונה, יאמי.

2014 בפתח

כידוע בישראל אין הרבה מסיבות טובות בסילבסטר. בתל-אביב יש בעיקר אנשים שעומדים בתורים למועדונים, מוניות מלאות, ואנשים שמגיעים עם הנג-אובר לעבודה. לא מי יודע מה.

אנחנו לעומת זאת קיבלנו הזמנה למסיבת שנה חדשה באחת המסעדות שליד צומת אלמוג. קיבלנו את ההזמנה מאחד מעובדי המקום שמגיע לעתים לאקו-מי. מכיוון שזו היתה הזמנה אישית ראינו לנכון להגיע ולכבד.

אני שלומי ואלסנדרה הלכנו יחדיו. הגענו למסעדה בשעה מוקדמת יחסית, כך שהמקום עוד היה די ריק וקיבלנו מושב של כבוד, על ספות העור, ליד אחד משני הזמרים שהגיעו במיוחד באותו הערב. הוא היה חיכני למדי. כל-כך חייכני שהיה נראה שבעזרת ג'ל השיער הוא גם עשה תספורת מדליקה של זמר חתונות משנות החמישים וגם מרח לעצמו חיוך על הפנים שלא נמחק כל הערב.

אלסנדרה ושלומי ישבו בשוק. אלסנדרה היתה מזועזעת מעיצוב הפנים של המקום - הרצפות השחורות-אדומות, מנורות הניאון, וילונות הפלסטיק - ובכלל מהכיעור הכללי כפי שהיא תיארה זו. שלומי סתם היה עייף.
אחרי הכרות קצרה עם הזמר, הוא החליט לתת לנו כבוד וקרא בשמותינו אחת לכמה זמן.
שלומי שרוב הזמן התעפץ, התעורר כל פעם מקריאת שמו, חייך במתיקות כפי שהוא עושה לרוב, וחזר לנקר.
אני בעיקר ישבתי והשתעשעתי מהסיטואציה, וניסיתי לא לסבול מהמוזיקה מחרישת האוזניים.

שלומי ואלסנדרה עייפים אך מבסוטים


אחרי כשעה באו להזיז אותנו לשלוחן כדי לפנות את הספות לכמה אנשי עסקים שהזמינו את המקום מראש.
אנחנו החלטנו שהיינו נימוסיים וסבלניים מספיק וחזרנו לאקו-מי כדי לספר לשלולי על חוויותינו מהערב.


את הבוקר של 2014 בחרתי לעשות במדבר. לקחתי את האופניים של אקו-מי ויצאתי לרכיבה קצרה. עליתי כמה עליות מסובכות,  עד שהגעתי לנקודה נחמדה להביט בזריחה של השנה החדשה.

זריחתה של שנה חדשה

אחרי מתיחות בוקר ומדיטציה קלה ירדתי עם האופניים במהירות, בתקווה לא לפתוח את השנה בנפילה, ואכן הכל עבר בשלום, והגעתי שמח חזרה לאקו-מי, להמשיך ולהתאמן בהכנת דייסה :)

אז מה אאחל לשנה הקרבה הבאה עלינו לטובה?

שנלמד לאהוב, אהבה אמיתית.
כמו שאומר אריך פרום באומנות האהבה - אהבה אמיתית אינה דבר שקורה לנו משום שאנו מוצאים מישהו שמוצא חן בעינינו, אלא ביכולתנו לבחור לאהוב, ולהשקיע השקעה אמפתית ויצירתית כדי לענות על הצרכים של האחר.

מאחל לנו ולאחינו הפלסטינים שנצעד עוד צעד לעבר חופש אמיתי, חופש שמגיע מקיימות, משיתוף פעולה, מהושטת יד אל האחר. כי עד שלא כולם חופשים אף אחד לא באמת חופשי.

מאחל לנו שעד שתגיע הקריסה הכלכלית הבלתי נמנעת, אנחנו נייצר עוד ועוד אלטרנטיבות למערכת הקיימת.

מאחל לעצמי לצחוק יותר.
כמו שאמרו הגששים - אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.

ולבכות
לבכות הרבה. ולגרום לעוד אנשים לבכות.
בכי משחרר, בכי מרפא.
בכי כזה טוב שמוציא את כל העצבות והשמחה והופך אותם למים מלוחים

ואם נרצה אפילו מק-דייסה נעשה...


             











יום שישי, 27 בדצמבר 2013

שלום (כאן) עכשיו

בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.

אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.

מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.

כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...


          

אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.

כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.

יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:

החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים

אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה  LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.

אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.

עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.

ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן  בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.

אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.




       


אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
 לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.

נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.

ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.

וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.

אז איך מביאים את השלום  במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?

1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו. 

2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.

3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.

4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום


    

5. הכי חשוב זה להאמין :)

אם נרצה ...