כי מצווה גדולה היא להגיד לבניך ובנותיך את אשר עברו אבותינו ואמותינו במצרים
למען נזכור את היותנו חופשיים.
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
והויה היא שמצילתנו מידם
צ'רלס אייזנשטיין בספרו הנפלא - ' The Ascent Of Humanity ' - מתאר את כוחה של השפה ככלי הטכנולוגי רב העוצמה ביותר שבידינו.
לפני כל כלי אחר שברשותנו -פייסבוק, אייפון, חץ 3 וכיפת ברזל, ביטקוין והנדסה גנטית, יש לנו את השפה.
באמצעות השפה אנו מבקשים בקשות, משתפים רעיונות, כותבים חוקים, מזהירים אזהרות, כותבים בלוגים מדווחים חדשות, ומניעים לפעולה.
השפה מאפשרת לנו לנהל מערכות מורכבות כמו שדות תעופה, לוויני חלל, ותחנות כח, שם פרטים רבים צריכים להיות מתואמים בין אלפים רבים של אנשים בו זמנית.
ללא השפה לא היה ביכולתנו ליצור את כל אלו.
אך השפה, והטכנולוגיה שהיא יצרה, הביאה אותנו גם ליכולת להשמיד את עצמנו כמין.
הגענו במאה האחרונה למצב שברירי שבו הטכנולוגיה האדירה שיצרנו עלולה לכלותנו.
הטכנולוגיה יצרה מערכות שליטה ותמרון דעת קהל מתוחכמות, מערכות של נפרדות הולכת וגדלה.
אין זה אומר שעלינו לנטוש את השפה ואת הטכנולוגיה ולחזור לימי קדמון או לתקופת האיכרים .
הטכנולוגיה אינה הפרעה שלנו.
הטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו ליצור מציאות אחרת, מציאות שבה פסולת של מישהו אחד היא מזון עבור מישהו אחר, שהמעגליות והמחזוריות של הטבע היא טבעית במלוא מובן המילה.
בעולם שבו הטכנולוגיה משרתת איחוד במקום פירוד, כך גם השפה.
השפה היא כלי שמאפשר לנו לשחק משחק רב משתתפים עם היקום :)
משחק רב משתתפים עם היקום
תודעת "מספר סיפורים"
פעמים רבות, המילים שאנחנו משתמשים בהן, במקום ליצור תקשורת מקרבת בינינו, באות לבטא שליטה - אל תעשה ככה, זה שלי, הטלת אשמה וכיוצא בזה.
פעמים רבות גם אני השתמשתי ועודני משתמש במילים כדי להגן על מבצרי, לאשר ולחזק את שליטתי במצב, להסתיר את רגשותי.
כל משפט שכזה הוא למעשה שקר, אם לא במובן המוחשי שלו אז לפחות בכוונה הלא מודעת שלו.
המטרה של שקר היא בסופו של דבר לתמרן ולשלוט.
התכלית של שפה אינה לספר שקרים על מנת לשלוט. התכלית של שפה היא לספר סיפורים.
הסיפורים מאפשרים לנו לנוע על פני הזמן והמרחב, ללבוש צורות וגופים שונים, לחזור לימי הפרעונים, לחצות ימים ולשאוף פסגות הרים.
בהקשר הזה, לסיפורים המשותפים שלנו, ההגדה ומיתוסים נוספים אחרים יש כח רב מאוד ביצירת המציאות שלנו.
הסיפור של העם היהודי הביא לכך שיש היום מדינה.
הסיפורים הדתיים מביא לכך שמיליארדי אנשים מתפללים, צמים, חוגגים וסועדים בדיוק באותם ימים.
סיפורים מפחידים
מדוע המציאות שאנו יוצרים היא לעיתים כל-כך נוראה ומפחידה?
הזוועות האנושיות שידענו בעבר ועדיין מתרחשים- רצח עם, הכחדת מינים, עבדות, הרס התרבות - הן תוצר של סיפורים שאנו מספרים על פי תפיסת מציאות ותקשורת מסוג מסוים - תקשורת של נפרדות.
תחשבו על כך - לאף אדם בודד אין את היכולת לכרות חלקים עצומים באמזונס, או לשעבד עם שלם לעבדות. רק באמצעות שפה ותקשורת של שליטה אפשר ליצור מנגנונים הרסניים שכאלה.
הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו - סיפורים על כסף, על קידמה, על אלוהים, יוצרים מציאות בעולם החומרי שסביבנו.
הסיפורים הללו מסופרים לרוב בשפה שמפרידה אותנו מעצמנו. הכסף, אלוהים, הן ישויות נפרדות מאיתנו. השפה שלנו מתעלמת מהעובדה שאנו יוצרים את המושגים הללו באמצעות האמונה שלנו בהם.
המדע, המשפט, החדשות, הכלכלה - במקום לראותם כעובדות שמנסות להציג את האמת, אפשר לראותן כסיפור שמבוסס על הנחות מסוימות, על הגות רבת שנים, תצפיות אישיות על העולם ומיתוסים משותפים.
כיום רוב המוסדות האלו מבוססים על הנחת נפרדות בסיסית שבה המציאות החיצונית לנו היא נפרדת מהמציאות הפנימית שלנו. ולכן נוצרת נפרדות הולכת וגדלה בינינו. זה נובע בחלקו הגדול מהשימוש שלנו בשפה. מבחירת המילים שלנו.
השפה שלנו מפרידה בין מה שאנחנו מדברים עליו - המציאות - לבין היותנו חלק מאותה מציאות.
כאילו שקיימת מציאות שהיא חיצונית ואובייקטיבית שאינה קשורה אלינו.
'הם לא ישתנו', 'בני אדם הם כאלה', 'העולם הוא כזה', יוצרים מציאות שהיא נפרדת מאיתנו וכעת עלינו לנסות לשלוט במציאות הזו - באחרים, בבני האדם, בעולם.
תודעת נפרדות יוצרת מציאות
תקשורת מחברת
אך השפה היא גם הכלי שיכול לחבר בינינו, לרפא אותנו, לשחרר אותנו.
באמצעות תודעת מספר סיפורים, אנו מבינים שבמקום לתאר מציאות אוביקטיבית שהיא חיצונית לנו, אנו למעשה, באמצעות המילים שלנו, בוראים מציאות שקשורה לפנימיות שלנו, דרך הסיפור שאנו מספרים.
יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות. ככל שנהיה יותר ויותר מודעים למילים שלנו, להשתמש בהן בהתאם לרצונות האמיתיים והיצירתיים שלנו,
ככל שנלמד פחות ופחות להשתמש בקללות, רכלנות, קורבנות, פטפוטי סרק ועוד צורות שמבטאות דיבור לא-מודע, ונעבור לדיבור מודע - דיבור שיוצר מציאות, אשר מתהווה מתוך מחויבות שלנו למילים ולשפה שלנו.
אנו יוצרים את הסיפור שלנו.
תודעת מספר סיפורים אינה מחפשת אמת אבסולוטית אוביקטיבית שבעזרתה נוכל להיות בשליטה מלאה על מה שקורה.
תודעת מספר סיפורים, לוקחת בחשבון שהכל זה סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולכן יש לנו את האפשרות לבחור איזה סיפור אנו מספרים.
לחיות בתודעה הזו יכול להביא אותנו למציאות שבה אנו חיים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור שקיים דורות על גבי דורות וכולל משפחות, שבטים, עמים, מינים וישויות שאנו חלק בלתי נפרד מהם. החיים הופכים להיות משחק בתוך משחק בתוך משחק, יצירת אומן משותפת שלנו עם היקום.
מספרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור
פרעה שלנו
בכל חג פסח אנו חוזרים בכל העולם היהודי על אותו סיפור. מדור לדור. הסיפור מסופר שוב ושוב, אך לעתים נראה שמרוב שאנו מספרים אותו לעצמנו שכחנו להקשיב לו.
אנחנו פרעה שלנו.
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. המציאות הקולקטיבית שלנו.
אין פרעה שעומד לכולתנו.
נכון, ישנם האיראנים והמוסלמים. יש את הבטחוניסטים והאילומנטי.
אבל מדוע עומדים הם לכלותנו? מה האינטרס שלהם?
הסיפור שלנו על כך - הוא שיוצר את המציאות הזו. הוא שמכניס בנו פחד. הוא שגורם לנו להתגונן ולהתחמש וליצור נשק להשמדה המונית. הוא הפרעה שלנו.
הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
לנסות לדמיין איך יכול להיות אחרת. איך יהיה אחרי שנשלים עם הפלסטינים והאיראנים.
איך יהיה כאשר נפסיק לשעבד ולתמרן ולשלוט זה בזה.
איך יהיה אחרי שנפסיק להשתמש במשאבי הטבע לצרכינו ללא התחשבות בחוקים הטבעיים של מעגליות ומחזוריות.
איך יהיה אחרי שנפסיק להפריד את עצמנו מכל מה שסביבנו.
הגיע הזמן לתת מודעות למילים שלנו, לביטוי שלנו, לכוונות שלנו.
הגיע הזמן לשחרר את עצמנו לחופשי. לאחד את עצמנו עם המציאות שמסביבנו. כי לא משנה מה קורה,
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
הכותרת לקוחה מתוך הבלוג המעניין של אישתון.
מי שלא מכיר את הדברים שאני מדבר עליהם, מומלץ להכנס לקישורים (קליק שמאלי בעכבר על החומים עם הקו מתחת).
מזה 39 ימים מפגינים צעירי יפו עבור שחרורו של האסיר הפוליטי שובת הרעב סאמר עיסאווי. שביתתו היא כנראה שביתת הרעב הארוכה בהסטוריה. סאמר יחד עם עוד קרוב ל-200 אסירים, מוחזק כעציר בטחוני על ידי מה שנקרא מעצר מנהלי, כלומר תהליך ללא משפט ואפילו ללא סעיפי אישום. פשוט מעצר לזמן בלתי מוגבל מכורח הנסיבות הבטחוניות. מחר זה יכול להיות אנחנו.
במתקן הכליאה לפליטים כלואים כ-3500 פליטים לזמן בלתי מוגבל. אחרי המלחמה עם איראן אלו יכולים להיות אנחנו.
משטרת ישראל חוקרת את המקרה של הראשים הכרותים במזרקות תל-אביב ואף חולון. מיהם הוונדליסטים הפרובוקטורים שמשתמשים באלימות כדי לזעזע אנשים ולהעלות לסדר היום את הנושא שנראה להם חשוב? ובכן, מסתבר שזה עובד. מוסף סופהשבוע של הארץ פרסם כתבה על תנועת 269 הישראלית שפועלת בצורה פרובוקטיבית ונועזת לקידום נושא זכויות בעלי-חיים. גם עודד בן-עמי בערוץ 2 ראיין נציגה של התנועה ואת רונן בר, הכתב של כלבוטק שתיעד את ההתעללות בבתי מטבחיים של אדום-אדום. שם יצא לו בין היתר לאסוף הרבה ראשים כרותים. מסתבר שפרובקציות זה מה שהתקשורת מחפשת. לאיזה עוד פרובוקציה אנחנו זקוקים כדי להבין? מחר זה יכולים להיות אנחנו.
כמובן שכל זה בזמן שמהנדסים לנו את האוכל ומרעילים לנו את המים. זה כבר אנחנו...
וכמובן שאנחנו מממנים את כל זה כבר מלא זמן... או כמו ששמעתי מחבר - שיהיה עד 120, בעצם עד 100. עשרים מס הכנסה לקחו... :)
האם אנחנו מסוגלים להזדהות עם המאבק של האחר? האם אנחנו מבינים שבכל העולם קורה אותו דבר? האם אנחנו מסוגלים לראות שכל העוולות אחת הן? אבל מחרזהיכוליםלהיות אנחנושנהיה אחד? אם נרצה...
אתמול הלכתי שוב לשוק הכרמל לאסוף שאריות של ירקות פירות ולחמים.
כמו שהסברתי לאבא שלי, אני לא עושה את זה כנזקק, אני לא מתבייש לעשות את זה,
אני לא נגעל מלמיין פירות וירקות "לא יפים" מכאלה שכבר רקובים.
אני עושה את זה כי אני רואה את חוסר היעילות של המערכת שלנו, והדבר הכי משתלם שאני יכול לעשות עם הזמן שלי זה ללכת לשוק, ובשעה אחת להביא תוצרת בשווי מאה שקלים.
נתקלתי בזה בפעם הראשונה כאשר הייתי אצל חברים בדרום ספרד לפני שבע שנים. שם הם פשוט קוראים לזה 'רסיקלטה' - כלומר מחזור. ומה יותר פשוט ממחזור של מזון שהרגע נזרק והפיכתו לארוחה מזינה וטעימה.
לא בכל מקום אפשר לעשות זאת.
רשתות המזון הגדולות למשל נועלות את השאריות שלהן ולפעמים שופכות עליהן כימיקלים בתירוצים תברואתיים.
אבל בשוק ובעסקים קטנים אפשר לעשות זאת בלי יותר מדי להתכלכך. פשוט לבוא בשעת הסגירה ולשאול אם יש דברים שנזרקים.
כאשר אין אפשרות להשיג את המזון לפני שהוא נזרק, יש צורך לקפוץ לתוך הזבל. זה כבר די קיצוני, אפילו בשבילי. אבל אני מוריד את הכובע בפני אלו שעושים דמפסטר דייבינג -
בשלב כלשהו, בעודי בשוק עם חבר, שקצת התפדח מהסיטואציה, עצר אותנו מוכר רוסי גדול עם סינר ושאל אותי - "מה יש לך שם"?
על אף חזותו המבהילה, השתדלתי לשמור על חיוך מתוך הבנה שמה שאני עושה הוא בסדר גמור והראתי לו את השקיות המלאות שכבר אספתי. הרוסי הגדול הושיט לי שקית ואמר לי - "אז קח גם את זה". בתוך השקית היו ארבע עגבניות קטנות אדומות ובשלות. הודיתי לו והמשכתי :)
חזרתי הביתה עם 30 עגבניות, לוף, פטרוזיליה, ברוקולי, תפוח, 2 פלפלים, 2 סלק, 5 פוקצ'ות, 2 שומר, ושקית תותים.
הכנתי יחד עם שני חברים ארוחת ערב של מרק עגבניות מינסטרונה, סלט, טחינה (היה ממקודם) ושייק תותים. לאכול זה בחינם.
רוב הזמן אני ישן בדירה של ההורים.
דירה משופצת ומעוצבת. ואני מודה על כך יום-יום.
ונכון, חשמל זה לא בחינם, מים זה לא בחינם, גז זה לא בחינם. אבל זה יכול להיות.
או לפחות זה יכול להיות בעלות כמעט אפסית.
אבל אפשר גם לגור בחינם בלי דירה של ההורים.
מאהל ארלוזורוב קם לא כמחאה, אלא מתוך צורך אמיתי של אנשים שלא היה להם איך לשלם שכר דירה.
ביקרתי שם פעם אחת. אמנם המאהל מקבל תמיכה של העיריה בצורת מים וחשמל,
והתנאים הם לא וואו, אבל גרות שם משפחות, מבוגרים וצעירים, מאוכזבי המערכת וקורבנות השיטה.
בינתיים הם גרים שם ולא נראה שהם מתכוונים ללכת.
בינתיים, אפשר גם לגור בחינם. אמנם באוהל, אבל בחינם.
ומה כאשר יבואו לפנות אותם?
נראה לי שאז תתעורר מחדש המחאה ואנשים יבינו שזה כבר לא עניין של יוקר מחיה, זה מאבק על משילות,
של מי המרחב והמדינה - של אדוני הכסף והשררה או של אבירי הנשמה?
בשנה האחרונה אני לומד על הנושא של מטבעות משלימים. כתבתי על זה בעבר וזה נושא שיותר ויותר מרתק אותי משום שאם מסתכלים על הרבה מהבעיות בעולם, ומנסים להתעמק כמה רמות לתוך שורש הבעיה, בשלב כלשהו מגיעים לכסף.
אחת הבעיות עם כסף זה שהוא מאבד מהערך שלו. זה קורה בגלל השיטה שבה כסף נוצר כיום - מחוב.
ואז אנשים מתחילים לשמור לעצמם את הכסף, להשקיע פחות, לצרוך פחות. ואז יש יותר אבטלה והמדינה בחובות, זה קורה כרגע בכל העולם.
האנשים הקטנים, כל מי שאין לו כסף, חייב לעבוד יותר, כי מה לעשות -יש קיצוצים וכסף לא גדל על העצים.
אז זהו, שאולי כסף לא גדל על העצים, אבל הוא נוצר מאוויר או יותר נכון מרעיון.
כן,כן, כסף זה משהו שקיים רק כי אנחנו מסכימים שהוא קיים. זהו למעשה הסכם חברתי.
כאשר בנק ישראל החליט, מיד לאחר קום המדינה, שכל הכסף יוחלף מלירות שטרלינג בריטיות ללירות ישראליות, זה קרה, כי כולם הסכימו על כך. בעלי עסקים התחילו לקבל לירות ישראליות כי הם האמינו שהם שוות משהו. זה לא קרה מיד, זה קרה בתהליך.
גם בעולם קורה תהליך דומה כיום, של קהילות שיוצרות להן כסף משלהן.
ואם נסכים ליצור לעצמנו כסף חדש שפועל בחוקיות אחרת מזו שאנו מכירים, אז יהיה לנו כסף בחינם.
זה לא אומר שלא נעבוד,
להפך, נעבוד יותר (אם נרצה...), אבל לא כי נהיה חייבים, אלא פשוט כי נוכל לעשות את מה שאנו אוהבים.
וגם לקבל על זה כסף.
בינתיים מוזמנים לבקר באתר o-share, שהוא בנק זמן קהילתי משודרג (כלומר מציע גם סחורות ולא רק שירותים).
דבר אחרון שאני רוצה להציע זה ליצור בחינם.
לפני יומיים יצא לי לעבוד במתנ"ס אשקלון, עם חברה שעושה סדנאות יצירה ממוחזרות לילדים.
יוצרים פרחים ובובות וקישוטים מבקבוקי פלסטיק ומחומרים נוספים.
כאשר הלכתי מסביב למתנ"ס, נתקלתי פתאום בדבר המדהים הזה:
מובייל גראד - מתנ"ס אשקלון
לא צריך שאריות של גראדים כמו בתמונה , אפשר ליצור גם עם דברים יותר נגישים.
אתרים כמו אגורה מאפשרים לנו לחלוק חפצים ישנים, רהיטים, מכשירי חשמל, שאריות צבעים, כלי עבודה ועוד.
הטבע מציע לנו קליפות, ענפים, עלים יבשים, צדפים, אבנים.
אפשר ליצור בעזרתם דברים מדהימים.
לא חובה ללכת לחוג מלאכה, אפשר לקבל רעיונות באינטרנט או מחברים.
אז אפשר לחיות בחינם,
ככל שיותר ויותר אנשים יתרגלו לחיים בחינם, כך זה יהיה יותר נגיש לכולם,
אם נרצה....
אחד הדברים שהבנתי במהלך שהותי במרכז השלום והקיימות 'אקו-מי',
הוא שיש בתוכי קונפליקט פנימי בין מה שקורה עכשיו לבין מה שעתיד לקרות.
לעתים הדיסוננס הוא כה חזק, ואז זה מתפרץ החוצה בצורה של זעם או תסכול.
וזה מאוד מזכיר את מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו מלחמה.
אנסה להבהיר את עצמי.
picture by Young Wolf
המאבק שבפנים
הרבה מהפוסטים שלי, כפי שאולי שמתם לב מדברים על מה "לא בסדר" בעולם שלנו. על עוולות שקורות יום-יום מסביבנו בזמן שאנחנו ממשיכים כרגיל. העוולות האלה זועקות אלי וקוראות לי לצאת ולפעול.
להעיר אנשים, להתפלל לאלוהים, לעצור את החיים, עד שהכל יסתדר.
מנגד, אני מאמין גדול באדם וביכולת שלנו להשתנות. והשינוי לוקח זמן.
יצירת מודלים חדשים, ומבנים חברתיים חדשים, זה משהו שלוקח לו זמן להתהוות.
הרבה פעמים אי-אפשר לדעת כמה זמן, ולכן דרושה הרבה סבלנות יחד עם אמונה ותקווה שמה שאתה עושה, באמת ייצור את השינוי המיוחל, עבור הדורות הבאים אחרינו.
השאלה היא איך משלבים בין שני הניגודים האלו.
בין המהפכה לבין האהבה.
בין הכאן ועכשיו לבין המחשבה על העתיד.
בין הרצון לעצור הכל ולנער את כולם (כולל את עצמי), לבין לקחת את הזמן ולבנות את העולם החדש.
אני חווה פעמים רבות שאני נע ונד בין שתי הגישות הללו ולעיתים מתקשה למצוא את האיזון ביניהן.
המלחמה שבחוץ
ג'ורג' אורוול (מתוך 1984): "אפילו האזרח [חבר המפלגה] האחרון בשורה מצפים ממנו שיהיה בן-סמך, חרוץ ואפילו נבון בגבולות מצומצמים, אך גם שיהיה קנאי, נוח להאמין ונבער, שקשת רגשותיו נעה בין פחד, שנאה, סגידה ושיכרות-נצחון.לשון אחר, מן הצורך שעולמו הנפשי יהי עולם-נפש המתאים למצב-מלחמה. ולא חשוב אם אכן מתרחשת המלחמה בפועל ממש; ...כיוון שנצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה נצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב-המלחמה יהיה קיים. פיצול-התבונה שתובעת החברה מאזרחיה [המפלגה מחבריה], שנקל יותר להשיגו באווירה של מלחמה, הוא כללי כמעט, אבל ככל שמגביהים לעלות בסולם-הדרגות, הוא נעשה מובהק יותר. דווקא בחוג הפנימי בולטות ביותר ההיסטוריה המלחמתית ושנאת האויב. בתוקף סמכותו כמנהל, שומה על חבר החוג הפנימי [גנרל, מנהל תאגיד, חבר ממשלה וכו'] לדעת לעיתים קרובות כי פרט זה או אחר בחדשות המלחמה הוא כוזב, ולפעמים לא נעלם ממנו כי המלחמה כולה כוזבת או שאינה מתחוללת כלל או שהמטרות שלשמן היא מתנהלת שונות לגמרי מן המטרות המוצהרות; ... בינתיים אין חבר החוג הפנימי מפקפק אף רגע באמונתו המיסטית כי המלחמה אמיתית, וכי סופה להסתיים בנצחון, ומעצמתו עתידה לצאת ממנה שליטה גמורה על תבל ומלואה.... המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה). בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלתכל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות."
אז מה אומר לנו ג'ורג' אורוול?
המלחמה המודרנית מטרתה אינה נצחון, אלא שמירת המצב התודעתי הקיים (פיצול התבונה כפי שהוא קורא לזה).
בני-אדם נתונים לשליטה ביתר קלות כאשר הם נתונים במצב של פחד, כלומר בתודעת מלחמה.
הנמצאים בשלטון נאלצים לעתים לשקר לנו כדי לשמר את המצב התודעתי של מלחמה.
המלחמה האמיתית אם כן, היא אינה בין המעמדות השליטים של המדינות השונות, אלא בין המעמדות השליטים לנתינים.
זה ניתוח מבריק בעיניי למה שמתחולל היום בעולם.
המחאות של תנועת OCCUPY ושל האביב הערבי המחישו זאת היטב - שהעם אינו מאמין יותר לשקרים של הממשל, להפחדות ולדיכוי ולכפייה.
ועדיין היה אפשר לראות איך בישראל היה חשש גדול לקשר את נושאי הצדק החברתי, עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תודעת המלחמה היא זו שעזרה לחסל את המחאה ולשמר את המצב הקיים. המלחמה עושה את שלה.
אחד הכלים שבו משתמש המעמד השליט ב-1984 זה 'מינסטריון האמת'. משרד ממשלתי שתפקידו לשכתב את ההסטוריה כדי שהנתינים יאמינו שמלחמה היא הכרחית, ולא יתמרדו נגד מצבם העלוב.
גם אצלנו עושים כל הזמן שכתוב של ההסטוריה. אצלנו קוראים לזה משרד החינוך.
אנו רגילים לראות את ההסטוריה כרצף של מלחמות עקובות מדם. תמיד היו מלחמות ותמיד יהיו. זו התודעה השלטת. זה הסיפור שאנו בוחרים להאמין לו. אך ההסטוריה היא לא באמת כזו. ההסטוריה היא שונה לגמרי ממה שלמדנו בבית-הספר.
ב"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ההסטוריה מתוארת כסיפורם של מלחמות בין אימפריות ומלכים, בזמן שלמעשה, ברוב התקופה ההסטורית, רוב בני האדם עסקו בייצור מזון.
בימינו רוב בני האדם אינם עוסקים בייצור מזון. רוב המזון מיוצר על ידי אחוז קטן של האוכלוסיה, בעזרת מכונות. יתרה מכך, הרבה מהמזון שמיוצר נזרק לפני שהוא נאכל. מזון רב גם מושקע בהאכלת חיות שבתורן הופכות למזון עבור בני אדם. כלומר המחסור במזון נובע, אם בכלל, מחלוקה לא הוגנת של המשאבים, מבזבוז ומתאווה לבשר.
זו דוגמא מובהקת למצב התודעתי ההשרדותי שבו אנו נמצאים כקולקטיב.
אנו במצב תודעתי של מלחמה בכל רבדי החיים: אנו מרעיבים את העזתים, ואז יוצאים למלחמה כאשר הם יורים עלינו טילים.
אנו צורכים מזון מעובד ומרוסס, מים מופלרים, ואוויר מזוהם, ואז תורמים לאגודה למלחמה בסרטן.
אנו מקללים וצועקים אחד על השני על הכביש, וסופרים בכל שנה את המתים, במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים.
בין מלחמה לשלום
המלחמה נוכחת.
גם כאשר אין אזעקות בשדרות והפגזות בעזה. החומות עדיין עומדות, הילדים עדיין מחוילים, ההתחמשות נמשכת, ההוצאות הבטחוניות הולכות וגדלות, והעתיד הולך ונהיה פחות ופחות ברור.
אני מאוד מתחבר לאמירה הזו. חשוב להבהיר, אין זה אומר שאני לא מוכן להתפשר על גבולות של מדינה, או על פחות עושר תזונתי, להפך, זה אומר שאני מוכן להתפשר על כל הדברים האלו מתוך העמדה הבלתי מתפשרת שלי, שכל היצורים החיים יזכו לתנאים מאפשרים כדי לחיות ולשגשג.
מה זה אומר בפועל? מה אני יכול לעשות היום כדי להנכיח את השלום?
ראשית זה להכנס למצב תודעתי של שלום.
הבה נדמיין שיש שלום עכשיו.
אף אויב לא מאיים עלי, אף בנק לא דורש ממני לשלם חובות, אף שליט לא מאיים עלי בכליאה ובקנסות.
חיי הינם יפים כפי שהם.
נשמע פשוט מדי?
ובכן, לא כל אחד יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
דרושה רווחה כלכלית מסוימת, נסיון עבר מסוים, ורצון חופשי חזק כדי להפסיק את ההאשמות, את הפחד והשנאה.
אבל בפוטנציאל, כל אחד מאיתנו יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
לעתים עוזר להתפלל, למדוט, לעשות יוגה, ליצור אומנות או מוזיקה כדי להגיע למצב הזה.
אך כולנו יכולים להגיע אליו. כל מה שצריך זה לדמיין...
לאחר שהבאנו את עצמנו למצב התודעתי הרצוי, עלינו ליצור מחויבות לשלום.
כמו שדיטר דום אמר - מחויבות לשלום זה קודם כל להתחייב שלא להרוג בעל-חיים אחר. פרה או שממית, בן-אנוש או דג, ברווז או עץ. אני לא אהרוג במודע, ואעשה כל שביכולתי כדי להפחית את ההרג שלהם שנובע מפעולותיי. איני יכול למנוע את המוות - המוות הוא חלק מהחיים, אבל אני יכול להיות בכוונה שהם יחיו חיים מלאים חופשיים ושמחים, ולא ייפגעו מפעולותי.
כעת עלי לנסות להבין מה אני עושה שמשפיע על בני האנוש ובעלי החיים האחרים שאני רוצה לשמור עליהם - מה אני אוכל ומה אני צורך, למי אני משלם, ולמי אני מציית, על מה אני חושב, ומה אני אומר.
לאחר שהבנתי את הדברים האלו - וזו המשימה הכי קשה - אני צריך להגשים. להיות השינוי. להיות בורא של מציאות שבה פעולותיי מעודדות חיים יותר מאשר הורסות אותם.
בין הווה לעתיד להיות בעכשיו, עכשיו (מתוך שגעון בחלל הגאוני של מל ברוקס):
חלק מהפעולות שאני עושה היום הינן מזיקות בהווה אך עשויות להשפיע לטובה על העתיד.
אם ברצוני להוציא לאור ספר, אני מבין שעץ נכרת בשביל הדפים של אותו ספר.
אך יתכן גם שהספר שלי יביא לכך שבעתיד פחות עצים יכרתו.
ישנו קונפליקט מתמיד בין העכשיו לבין העתיד.
קונפליקט שנוכח, ועד שלא ייפתר, גם הקונפליקט החיצוני לא ייפתר.
כדי להבין אותו יותר טוב, אני שואל את עצמי שאלות:
אם העולם היה נגמר היום, מה הייתי עושה?
הייתי מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.
הייתי רוצה להתחבק עם כל מי שאני מכיר ואוהב.
הייתי עושה אהבה.
הייתי זועק ומתפלל מילות הודיה.
הייתי פוצח בריקוד ובשירה.
אם הייתי יודע שאמשיך לחיות עוד אלף שנה, מה הייתי עושה?
הייתי לוקח את הזמן.
הייתי מנסה לדמיין את העתיד.
הייתי לומד דרכים להשקיט את המוח שלי כדי שאני לא אשתעמם או אהיה חסר סבלנות מהדרך הארוכה שלפני.
הייתי מוצא חברים לדרך שידמיינו איתי איך יראו האלף שנים הבאות.
הייתי קורא הרבה ספרות מדע בדיוני כדי לקבל רעיונות.
הייתי לומד לנגן ולטפס על קירות ולעשות קולנוע ולדבר מלא שפות.
הייתי מתמלא פליאה למול כל מה שקורה "טוב" או "רע", כי הייתי מבין שזה הסיפור שאנו יוצרים שמוביל אותנו לעבר העתיד, והוא ייחודי ומופלא.
איך משלבים בין השניים?
אני לא יודע.
אבל אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון הנכון.
בין עשייה לבין הוויה.
בין הנאה לבין עבודה.
בין חשיבה לבין חווייה.
בין למידה ובין יצירה.
בין דיבור ובין הקשבה.
כל אחד מאיתנו יכול לנסות למצוא את האיזון בתוכו. ככל שנאזן את עצמנו יותר, כך נאפשר לאחרים לאזן את עצמם.
כך נגיע למצב שפוי יותר של העולם, שנמצא כרגע בשגעון.
אני מאמין שאנו יכולים להגיע למצב הזה, למצב מאוזן, מצב של שלום.
אם נצליח, נוכל גם לסיים את המלחמות בינינו.
נוכל לכתוב את ההסטוריה של המין האנושי כפי שאנו מדמיינים אותה.
אם נרצה...
