החגים נגמרו, והשגרה חזרה.
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)
בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.
שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)
המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.
בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.
אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.
המשך המסע
באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)
מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.
אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.
וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.
ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)
אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.
כימיקלים לא ממכרים
לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.
אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.
מסע לאחור בהילוך מהיר - BE KIND REWIND
מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.
אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש. בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?
כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)
מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.
כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:
ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!
סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים. נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.
קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)
בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.
שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)
 |
| פיות רדיקליות אחת הקהילות הצבעוניות ביותר שקמו לאחרונה בישראל |
המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.
בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.
אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.
המשך המסע
באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)
מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.
אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.
וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.
ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)
אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.
 |
כימיקלים לא ממכרים
לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.
אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.
מסע לאחור בהילוך מהיר - BE KIND REWIND
מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.
אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש. בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?
 |
| דרך פארק בית גוברין אם מסתכלים טוב רואים את גלסקי ואברי הרוכבים הנועזים |
כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)
 |
| חכמה חושפת בפני את תנור הלחם שלה מתחת לאפר |
מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.
כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:
 |
| אני וסימה בוחנים את המצב |
ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!
סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים. נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.
קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...
למי שתהה, אז הכלבה סימה חזרה לבעליה. מסתבר ששמה המקורי כריסטי, ואחרי בירור קצר בקבוצת הפייסבוק של של לכיש נמצאה האמא. תודה כריסטי, בשבילנו תמיד תהיי סימה ובליבנו תמיד נזכור את הדרך שעשית איתנו :)
השבמחק