להרגיש בבית

ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.

ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה

בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר:


       

טלטלה על הסיפון

אז מה היה לנו?
עזוב הכול, בוא נעשה חשבון: תקלות הילוכים, ברקס, פנצ'רים, ניטים, רגולש. האלמנט עלינו (מחווה לגשש החיוור).

אז שני חברים כרגע עזבו את הקהילה.
זאת אומרת שנשארנו שניים - אני והדסה, בתוספת של אורחת זמנית בשם וישני שהגיעה אלינו כמו מלאכית טובה מלטביה הרחוקה.
האם זה הסוף? או שמא זו רק ההתחלה?

חזרנו לקיבוץ גבולות אחרי חודש של הסתובבויות ללא האופנים.
את החודש העברנו בדירת הוריי בתל-אביב, עם אמלי בהר בריאה ליד נווה ארז בבניית כיפה לאירוח, בכרכור בעזרה לחברות שעברו לקומונה אקולוגית זמנית וגם כדי לאפשר מנוחה לחברים שנפצעו, בהשגת פרנסה - בניית שירותי קומפוסט ועבודות לקראת החורף עבור זוג חברות במושב ליד ירושלים, ובביקור ועזרה לחברים שעברו לגור במושב לוזית.

כאשר חזרנו מהמסע הזה התברר שאי אפשר להמשיך ככה.
מקהילה על אופניים הפכנו להיות קהילה על טרמפים ואוטובוסים.
חבולים ופצועים, וגם פחות שמחים ומרוצים מהדרך הרגשנו שצריך שינוי.
החלטנו לצאת ביחד לטבע לעשות מעין ריטריט התקרבות והתגבשות. להבין יותר טוב מה  אנחנו עושים ביחד ואיך אנחנו רוצים לעשות זאת.
עוד לפני שהספקנו לצאת, החליט חבר שהוא אינו ממשיך. הדרך שבה אנחנו הולכים, הקצב, והעבודה שאנחנו עושים לא מתאימה לו, והוא מעדיף להמשיך לבד.
קיבלתי את ההודעה בערבוב של תחושות - כעס וטינה על הנטישה, מעורבבת בתחושת הקלה על כך שעכשיו הדרך תהיה  יותר תלויה בי ולא בהחלטות של מישהו אחר, וגם סקרנות לגבי המשך הדרך מהולה בחשש וחוסר הודאות.
אין ספק שהספינה שלנו שנסחפה לה עד עכשיו בזרמים די נוחים לכיוון לא נודע, פתאום קיבלה טלטלה עזה.
אולי זה קשור לכל הסופות האלה שיש בזמן האחרון, שמנסות להעיר אותנו מהתרדמה.

את הערב האחרון בחרנו להעביר בצורה לא אינטימית, בסוג של בריחה, בצפייה של סרט קלישאתי עם פסקול  מעולה על ספינת פיראטים שמשדרת מוזיקת חופש, אך שוקעת לאיטה.... כמה סימלי  :)


             


יומיים למחרת יצאנו לדרכנו, שלושת חברי הקהילה הנותרים ווישני הנהדרת, שלאור המצב המאתגר שנקלענו אליו נותרה קצת מחוץ לעניינים, אבל אני חייב לומר שהיא הביאה המון אור ושמחה, שהיינו מאוד זקוקים לו.

את היומיים שלנו בטבע ניצלנו כדי לדבר על העזיבה של חברנו, על מה שהיה, וקצת גם על מה שיהיה.
השיחות היו כבדות ולא תמיד נעימות, אבל הרגשתי שהן מאוד חשובות. שאנו חייבים לעבור אותם אם אנחנו באמת רוצים להיות חברותא. דיברנו על מה מפריע לנו, ועל מה היינו רוצים שיהיה יותר.  ניסינו לשלב בזה קצת משחקים, כדי שיהיה גם זמן לנשום ולחוות ולא רק לדבר.

בבוקר יום ראשון, אחרי ליל ירח מלא, התעוררתי לראות את שקיעת הירח וזריחת החמה.


            


היה לי זמן לצפות ולהרהר בכל מה שנאמר, ובכל מה שעובר בתוכי.
אלו היו רגעים קסומים של בהירות מחשבה וחיבור ללב.
העברתי בראשי כמה אופציות - פירוק זמני של הקהילה, המשך בדרך לא משנה מה, או זרימה בעקבות מה שבא.


שעה אחר-כך כאשר השמש כבר זרחה, בעודי עושה מתיחות, הגיע מטוס ריסוס והתחיל לעשות סיבובים מעלינו.
הסתכלתי עליו ואפילו נופפתי לו לשלום, היה נדמה לי גם שהוא מנופף לי עם כנפיו בחזרה.
כמה דקות אחר-כך הוא עבר ביעף בדיוק מעלינו, ומכיוון שהיינו קרובים לפרדס, הוא פלט עלינו את חומר הריסוס.
הייתי מכוסה ברובי בבגדי בוקר חמים, וכך הטיפות המגעילות נגעו רק בכפות ידי, אבל הייתי המום.

מטוס ריסוס במטס התעוררות

אלוהים משתין עלינו בדרכים נסתרות

זו היתה זריקת מציאות לפנים.
המקרה הזה הזכיר לי למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.
אני יצאתי למסע הזה כי יש כל-כך הרבה דברים מעוותים בדרך שבה אנחנו חיים היום.
אני יצאתי למסע הזה, בחרתי בדרך החיים הזאת, כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לאכול אוכל מהונדס גנטית ומרוסס כימית, שמטופל ונקטף על ידי עובדים מהעולם השלישי, שכמעט מחציתו אחר-כך נזרק, והשאר נמכר בתוך עטיפות פלסטיק, או מיוצא לחו"ל כאשר הוא מוקפא או לא בשל.

אז הבנתי שאת הדרך שלי אני לא רוצה לשנות.
עכשיו רק נותרה השאלה עם מי אני רוצה לעשות אותה.
אני רוצה לעשות אותו עם מי שרוצה לעשות אותה איתי.
אני רוצה לעשות אותה עם מי שהלכו איתי עד עכשיו.
אני רוצה לעשות אותה עם חבריי לקהילה על אופניים.
ואני גם רוצה לעשות אותו עם אנשים שמרגישים שהם באים לתת.
שיש להם כל מה שהם צריכים, ועכשיו זה הזמן לחלק את העודפים.
נכון, כולנו לפעמים מרגישים חוסר, ולכולנו יש צרכים. אבל אני רואה שיש כאלו שמעדיפים להתעסק בצרכים האישיים שלהם כדי שיוכלו לתת, ויש כאלו שבוחרים לתת כדרך להרגיש יותר טוב. אני מעדיף את הדרך השנייה.

זה לא אומר שמי שלא נמצא לגמרי בנתינה, אני לא רוצה שיהיה איתי בקהילה.
אני רוצה להיות במצב שבו כולנו מעצימים זה את זה, לא מבקרים או שופטים אחד את השני.
יש פרדוקס בקרב הרבה אנשים טובים - מי נותן יותר, מי טוב יותר.
עוד מימי מהפכה של אהבה, זכורים לי מקרים של מעין תחרות מי נמצא יותר בנתינה, יותר בשירות.
אני לא רוצה להיות בתחרות, אני רוצה להיות בשירות.
משרת לא נמצא בתחרות.
למרות שזה יכול להיות די משעשע לעשות תחרות מי נותן יותר שירות.


                



אז אחרי שיחות נפש, שקיעת ירח וזריחת חמה,
מתיחות בוקר ומקלחת כימית ביולוגית (כמובן שעולות קונוטציות שואה),
החלטתי לשתף את חבריי להתלבטויות והמחשבות.

שיתפתי בכנות ובבהירות את מה שהיה על ליבי.
מתוך השיחות האלו הגיע פורקן. הגיעה הבנה.
חבר נוסף החליט לעזוב.
חברה אחת נשארה.
מסתבר שגם שני אנשים עם מכנה משותף זו קהילה.
וכעת שיש לנו לנו שחקנית חיזוק מחו"ל אז בכלל אנחנו במצב לא רע.

יום למחרת חזרנו לגבולות, והחלטנו - יוצאים לבאר-שבע.
הקהילה ממשיכה.

הספקנו לחוות עוד יום עם המשפחה המקסימה שאירחה אותנו בגבולות,
דרור המלאך וקווירינה הפיה,
שהם פשוט כל כולם לב ונתינה.

את המסע לבאר שבע עשינו במשך יומיים וחצי של רכיבה בשולי הכבישים,
אני ושתי נשים על אופניים ועגלות. בסך הכל החיים טובים :)

בבאר-שבע זכינו לדירה ממכרה שטסה לחו"ל,
שהיא פעילה חברתית מדהימה.
את פנינו קיבלה חתולה מתוקה,
ותמונה שמספרת לנו שהחיים הם לא יעד, הם מסע :)

אז עכשיו אנחנו בבאר-שבע, בירת הנגב המתחדשת.
יש פה הרבה אירועים ומיזמים מאוד מעניינים, ואני שמח מאוד שהגענו לכאן.

אני מקווה שבשבועות הקרובים נגיע להרבה אוכלוסיות, ונפתח הרבה לבבות.
שיצטרפו אלינו חברים חדשים, או חדשים/ישנים,
שניצור עוד שיתופי פעולה, נרחיב ונחזק את הרשת,
שנמצא דרכים חדשות ומקוריות להביא פרנסה,
שנעשה הרבה אומנות רחוב,
שנקדם כלכלה אלטרנטיבית,
שנתקרב ונתאהב ונפתח את הלב.

זה תלוי רק בנו,
אם נרצה...


            

ביקורת דרקונים

עד כה אני נותן לחיים שלי ציון 76.
החיים שלי בסך הכל מעניינים, ואם אני משווה אותם לחיים של אחרים, אז הם באמת די טובים.
מצד שני, לעומת הגדולים באמת ואלו שעושים דברים ממש מגניבים אז החיים שלי הם לא מהמצטיינים.
הרי יש את כל אלו שגילו יבשות, ואת אלו שקופצים ממטוסים ובניינים, ואת אלו שמנהיגים מדינות ופרויקטים להצלת יערות, וזמרים ואומנים מפורסמים, ואלו שיש להם מלא ילדים, אז מה אני בסך הכל לעומתם?

אז 76...

          



לאנושות אגב אני נותן ציון נכשל 54.
בסך הכל קיבלנו לידיים עולם די יפה ומשגשג,
שקיים כבר כמה מיליארדי שנים, עם אטמוספירה וביוספירה מאוזנות,
ותוך כמה אלפי שנים, חירבשנו לו את הצורה,
תוך שאנחנו מכחידים מלא מינים וגם הורגים את עצמנו על הדרך.
בהחלט נכשל, ולא בטוח שנספיק למועד ב'.

זה נורא קל לחלק ציונים.
התרגלנו לזה במשך כמה מאות שנים. לכל דבר יש מספר.
ככה כדי שיהיה מדעי, ולא סתם.
הביקורת היא הבסיס למדע.
"אין דבר שניתן להטיל בו ספק, מלבד הטלת הספק" אמר לנו דקארט,
ובעקבותיו הגיע המשפט המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים".
מאז אנחנו שבויים במחשבות שלנו. מזדהים איתן, כואבים אותן, מאמינים להן.
העולם השכלי השתלט לנו על כל מרחבי הקיום, ויחד איתו הביקורת שהוא מביא.


חשיבה ביקורתית לעומת ביקורת

הרבה אנשים מתבלבלים בין חשיבה ביקורתית לבין ביקורת.
מהי חשיבה ביקורתית?
על פי מאמר באתר הידען, חשיבה ביקורתית היא היכולת לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על בסיס נימוקים מבוססים. החשיבה הביקורתית מאפשרת לנו לקחת סיפור, נאמר חדשותי או רפואי, ולבדוק את אמיתותו.

כך למשל עמותת קשב לקחה על עצמה לבדוק את מידת האמינות של החדשות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמותת איזון חוזר בוחנת את מקרה החדרת החומצה הפלואורית למי השתיה שלנו, ואת חיסוני הפוליו שמזריקים לילדינו.

חשיבה ביקורתית אם כן, היא חשובה כדי לשמור על בטחוננו, וכדי לנסות להגיע לאמת ולא לקבל דוגמות או מנטרות שבעלי הכח חוזרים עליהם רבות.

כמובן שהמציאות היא לא בהכרח אובייקטיבית.
בהשפעת תורת הקוואנטים ותורות רוחניות רבות, מאמינים רבים,
שגם המציאות שאנו חווים היא בסך הכל שיקוף של מצב התודעה שלנו.
ולכן גם החשיבה הביקורתית יכולה להעשות רק בתוך המסגרת של מה שאנו מגדירים כמציאות אובייקטיבית. ובכל זאת החשיבה הביקורתית היא כלי חשוב, במיוחד למי שמונע רבות על ידי השכל, כמוני.

האם אנחנו מקבלים במהלך חיינו כלים לחשיבה ביקורתית?
בעיניי מעט מאוד. לרוב או שאנחנו מקבלים עובדות מוגמרות שעלינו לשנן ולחזור עליהם,
או שאנחנו מקבלים בליל של מידע שממנו מאוד קשה לברור מה נכון ומה שטויות.
חשיבה ביקורתית היא משהו שעלינו לפתח.

לעומתה עומדת הביקורת.
הביקורת היא בבסיסה הצבעה על מה ששונה ממה שאני מכיר ומאמין שנכון.
הביקורת נועדה להצביע על האחר, על השונה, ולהפוך אותו לכמוני, לצודק.
הביקורת היא בסך הכל נסיון להשליך על האחר את מה שאיני מוכן לקבל בעצמי.

אצבע מאשימה אחת , ושלוש אצבעות מצביעות חזרה אל המאשים

ביקורת עצמית

הרבה פעמים אני כותב בפוסטים שלי ביקורת על החברה, על העולם, על הרשויות, על השיטה.
הביקורת הזו באה כדי להצביע על פגמים שאני מזהה, מתוך רצון לתקן אותם.
הפגמים האלה אינם קיימים רק בחוץ, הם קיימים בתוכי, בתוכנו.
אם הם לא היו קיימים, לא הייתי יכול להצביע עליהם.
ההבחנה שלי בפגמים, מבטאת חוסר שלמות שלי עם המצב הקיים.

הרי תיקון העולם הוא תיקון העצמי.
יצא לי לקרוא השבוע בספרו של שי טובלי - "בוקר טוב עולם",
מאמר שכתבה וימלה טקר, מורה רוחנית הודית, ואחת מאלו שהיוו את ההשראה לפעילות של מהפכה של אהבה.
היא כותבת שם בפירוש שאין מקום להפריד יותר בין עבודה רוחנית פנימית לבין פעילות ומעורבות חברתית.
מצב העולם אינו מאפשר לנו לעשות את ההפרדה הזו יותר. ההפרדה לא באמת קיימת.
לכן בחרתי בדרך של פעולה, של אקטיביזם כדרך חיים, כדרך לתיקון העצמי.

ומתוך החקירה העצמית הזו,
מתוך ההתעניינות הבלתי יודעת שובע שלי בעוולות המתרחשות בעולם,
ומתוך הביקורת שעולה בי כלפי האדישות של אנשים למצב,
עולה בי השאלה:
האם העולם לא בסדר או שזה פשוט אני שלא מצליח לקבל את זה שכך עולם נוהג?
האם האגו שמנהל אותנו, שעל בסיסו מושתתים כל המוסדות כיום - בנקים, צבאות, מדינות, בורסות - הוא עובדה מוגמרת, שעלי לקבל אותו כחלק ממני, או שבאמת אפשר להשתחרר ממנו?
האם העובדה שאני כותב על כך באמת משנה במשהו, או שזה רק עוד דרך להשקיט את המצפון שלי?

אני מסתובב עם השאלות האלו ומתמודד איתן יום-יום, מתוך ביקורת ובחינה עצמית.
וכך הגעתי גם למסקנה שמגיע לי ציון 76.
שזה לא רע.
אם התשובה למשמעות הקיום היא 42, ו-76 זה הרבה יותר מ-42, אז מצבי כנראה טוב.

אז את הביקורת העצמית שלי אני עושה יום-יום.
אני מתחיל באיש שבמראה לפני שאני עובר לכל השאר :)


             



  ביקורת קבוצתית

בקהילה על אופניים שאני חלק ממנה כבר חמישה חודשים, יש לנו המון ביקורת אחד על השני.
אחד חושב שהשני לא עובד מספיק, והשני לא חושב שהשלישי משתף מספיק, וזאת לא נותנת אמון, וההיא לא מספיק מתחשבת. וכך אנחנו מתנהלים בתוך המון ביקורות, חלקן בונות וחלקן מיותרות.
לדעתי, רוב הביקורת נובעת מאידאל דמיוני כלשהו שאנו יוצרים בראשנו.
אנו חושבים שכך צריך להיות, וכאשר המציאות לא מתיישרת עם מה שאנחנו חושבים, אז עולה ביקורת.
אני חושב שכאשר יוצאים לרכב על האופניים יחדיו, אז צריך להתארגן בזריזות, ולצאת לפני שיהיה מאוחר כדי שיהיה הרבה שעות אור לרכב, ואפשר יהיה לרכב בנחת.
כאשר המציאות אינה כזו, וההתארגנות ליציאה מתארכת זמן רב מעבר למה שציפיתי, מתחילה לעלות אצלי ביקורת כלפי כולם. ההוא שלא עוזר מספיק, וההיא שמתעוררת לאט, בכל אחד אני מוצא באג.
אבל מי אמר שצריך לרכב הרבה שעות?
מי אמר שההתארגנות שלי היא זריזה ולא חפוזה?
והכי חשוב, למה שאני אתן לכזה דבר חסר משמעות להוציא אותי משלוותי ולהתחיל לחפש פגמים באחרים?

לדאוג זה לעשות שימוש לרעה בדמיון

התרבות שלנו מלאה בביקורת.
ביקורת מסעדות וביקורת סרטים.
ביקורת של ההורים ושל האחים ושל הבוסים.
אחת הביקורות הכי גרועות זה הביקורות שאנחנו עושים לילדים, מה שנקרא ציונים.
אנחנו גדלים לתוך עולם של פרסומות שמספרות לנו שעלינו לקנות דברים כדי להיות מגניבים,
והמסר הסמוי שנמצא בתוך כל המסרים הפרסומיים האלו הוא - אנחנו לא מספיק טובים.

בתוך חברה כזו, שמציפה אותנו בביקורות מהרגע שאנחנו מתחילים לגלות עצמאות,
מאוד קשה לדבר על דברים שמפריעים.
אנחנו מהר מאוד עוברים להאשמות, והופכים להיות תגובתיים.
אז איך בכל זאת עושים את זה?
איך חיים בקבוצה, ומנסים גם לענות על הצרכים שלנו, גם להיות כנים לגבי מה מפריע לנו, וגם להיות פחות ביקורתיים?

זה מה שאנחנו לומדים לעשות ביחד בקהילה.
אני חייב להודות שזה לא תמיד קל, לעתים אפילו ממש מתיש.
אבל אני מאוד מעריך את העובדה שאנחנו מנסים.
שאנחנו לא רק מדברים על לחיות בקהילה, אלא אשכרה מנסים.
אני רואה מסביבי חבורה של אנשים טובי לב, נותנים, חכמים ומוכשרים,
שלעתים לא יודעים מה בדיוק לעשות, ומתבלבלים,
וזה מקסים בעיניי.
זה תהליך התבגרות אמיתי, וגם כזה שנעשה לא על חשבון בני זוג או ילדים,
אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת להתנסות בחיים משותפים.

מה יהיה על עתיד הקהילה שלנו אני לא יודע,
עולים קולות שלא רוצים להמשיך.
שזה קשה מדי, ושאין סיבה להקשות את החיים, עדיף להשקיע את האנרגיה בדברים אחרים.

אני עדיין מאמין שיש לנו מה לעבור ביחד,
מה ללמוד אחד מהשני,
זהויות להשיל מעלינו, ומחשבות אידיאליסטיות להשתחרר מהם.

יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות,
כדי להיות חזקים יותר וטובים יותר,
אבל אין בוס שמכריח אותנו, עלינו לבחור בכך,
עלינו לרצות.


                

מכורים לשליטה

חלק מהמסע הרוחני שאני עובר קשור לשחרור מהתמכרויות.
ישנם כל מיני סוגי התמכרויות: עישון, שתיית אלכוהול, מתוקים, פייסבוק, טראש טלוויזיוני, ספורט, פורנו, קפה ועוד ועוד.
ההתמכרות הקשה והנפוצה מכולם בעולם של היום היא כמובן ההתמכרות לסוכר לבן.
ילדים ומבוגרים, כולנו מכורים ללבן המתוק הזה.

אז אני כאמור מנסה להשתחרר מההתמכרויות האלה.
אחת ההתמכרויות החזקות שכבר ציינתי שיש לי זה ההתמכרות לעישון.
בעת כתיבת פוסט זה אני נקי מעשן, אפור או ירוק, מזה תשעה עשר יום. וזו הרגשה טובה :)
כאשר אני לא מעשן מתחילים להתחזק אצלי צרכים אחרים.
 כזה הוא האגו, העצמי הנפרד, ברגע שכורתים לו ראש אחד, מיד צצים וצומחים ראשים חדשים  - הצורך במתוק, בקפאין, בסיפוק מיני, בגירוי אינטלקטואלי.
אני מנסה להפנות את תשומת הלב שלי לכיוון האחרון (האינטלקטואלי), משום שאני מרגיש שהוא היחיד שמקדם אותי לאנשהו, בעוד השאר רק מחזירים אותי למצבי האגואיסטי ההתמכרותי.


           


את הצרכים הבלתי מסופקים אני מנסה לנתב לכיוון של פעילות גופנית, כתיבה, מדיטציה, ונתינה.
כל פעם שבא סיגריה - לעשות מדיטציה,
בא לי קפה - לעשות שכיבות שמיכה,
בא לי סקס - לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר.
עד שאגיע למצב שבו לא בא לי, שהצרכים והדחפים שלי לא מנהלים אותי, ומאפשרים לי להיות בחיבור כמה שיותר מלא לבריאה כולה, ומשם יכול לעלות הרצון האמיתי - הרצון ליצירה, להרמוניה, לאהבה.


לשחרר שליטה

אחת ההתמכרויות שהעצמי הנפרד שלנו הכי מטפח, זו ההתמכרות לשליטה.
אני השליט של חיי, אני זה שצריך לדאוג שהכל יהיה בדיוק כפי שאני רוצה.
ובסך הכל אני די טוב בזה.
סידרתי לי חיים שבהם אני חופשי ונודד, עם עוד חבורה של אנשים כמוני.
צרכיי מסופקים, אני אוכל טוב, ישן טוב, ונהנה מהחיים.
כל מה שעלי לעשות הוא להמשיך ולדאוג שהכל מתנהל כשורה.

ואז,
נתפס לי הגב....

בשנייה עולמי חרב עלי - איני יכול לעבוד, איני יכול לתפקד, אני נתון לחסדי חברי, המציאות כבר אינה בשליטתי.
באותו רגע שבו הרגשתי את ההתכווצות ואת הכאב החד שפילח את הגב,  נשכבתי על הרצפה, ובכיתי.
גם מכאב, אבל בעיקר על מר גורלי, על כך שבתקופה הקרובה, שאין לדעת כמה זמן היא תקח,
יתכן יום-יומיים, ויתכן שבוע-שבועיים, אני עלול להיות מרותק למיטה, או לפחות לא אוכל לרכב על אופניים, ולהיות חבר יצרני ומועיל בקהילה שלי. מי יודע, אולי לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי.
מתוכי עלתה זעקת שבר.

את המשך היום לקחתי כדי לנוח, בעידוד ובתמיכה של חבריי.
ואז קרה דבר מפתיע.
בניגוד לפעמים קודמות שבהם נתפס לי הגב ושיתק אותי, הכאב לאט לאט חלף לו.
כעבור שעתיים כבר הרגשתי כאב עמום, וכמה שעות אחרי כבר כמעט שכחתי שכאב לי הגב.

איני יודע מה גרם לנס הזה, אבל אני מאמין שחלק מהעניין זה שחרור השליטה.
במקום לנסות ולקום ולהמשיך לעבוד או לשפר את המצב, פשוט בחרתי להכנע לו,
לשכב או לשבת במקום אחד, לנשום הרבה, לשלוח ריפוי למקום לקבל את המצב ולקוות לטוב.
וזה עבד.
השרירים המכווצים לאט לאט נרגעו, והכאב התפוגג לו.

כל זאת קרה אתמול, ונדמה שחלפה לה שנה....
כרגע אני יושב וכותב ומצבי הרבה יותר טוב, היום אפילו עבדתי מעט, מקווה שזה יישאר כך.

הטכנולוגיה בשירות השליטה

עוד התמכרות שיש לי היא ההתמכרות לטכנולוגיה.
יש לי מכשיר סמארטפון שאיתו אני מסתובב ומצלם צילומים יפים, שומע מוזיקה ומתקשר עם המון אנשים.
כל כמה שעות אני גם נכנס לפייסבוק ולחדשות כדי להתעדכן מה קורה.
זה נורא חשוב לדעת  מה קורה, כי אם אני לא אדע מה קורה, אז ארגיש מנותק מכל מה שקורה.
אכן התמכרות קשה.
וגם אותה אני רוצה לשחרר.

התרבות שלנו כולה נמצאת במצב של התמכרות לטכנולוגיה ושליטה.
רבים מאמינים כי הטכנולוגיה תשחרר אותנו מהרבה מבעיות הקיום שאנו חווים היום.
התקדמות הטכנולוגיה הרפואית וההנדסה הגנטית ישחררו אותנו מהזקנה והמוות.
המחשבים והמכונות ישחררו אותנו מהצורך לעשות עבודות שחוזרות על עצמן.
גידול המזון יהפוך למשהו מכני ונגיש עבור כולם.

אבל מאז המהפכה התעשייתית והתפתחותה המואצת של הטכנולוגיה ניתן לראות כי לא זה המצב.
על אף שמכונות עושות הרבה מהעבודות שפעם אנחנו היינו עושים, עדיין ישנם סווטשופים בסין,
שבהם מפעילים עבדים מודרנים את אותן המכונות.
המחשב, במקום להיות כלי שמשחרר אותנו מעבודה משרדית הפך לכלי שעלינו להזין בנתונים כל הזמן.
הרפואה, על אף שהיא מאפשרת הצלתם של ילדים והארכת החיים של זקנים, עדיין מתעסקת בעיקר בריפוי של סימפטומים, והופכת אותנו למכורים לשירותים רפואיים אבל לא בהכרח לבריאים יותר.
גידול המזון התעשייתי אמנם מאפשר להאכיל כמות הולכת וגדלה של אנשים, ועם זאת, רעב הוא תופעה נפוצה מאוד בעולם השלישי. תופעות הלוואי ארוכות הטווח של השימוש במדבירים ודשנים כימיים והשפעתם על האדמה, מציע כי יתכן ובקרוב תופעת הרעב לא תהיה רק נחלתן של אוכלוסיות העולם השלישי.

אנו ממשיכים לעבוד בשירות הטכנולוגיה, בעבודות משרדיות, בחברות הייטק, בשוק ההון והפיננסים, מתוך האמונה שאנו יוצרים קידמה.
קידמה לאן?
לעתיד טוב יותר עבור כולנו (או לפחות עבור המשפחה שלנו).

אבל הקידמה הזו לא באמת מקדמת אותנו לשום מקום. אנו תמיד עובדים עבור עתיד תוך הקרבה של העכשיו.
אנו סובלים עכשיו בלימודים כדי שיהיה לנו עבודה טובה יותר אחר כך.
אנו סובלים עכשיו בעבודה, כדי שנוכל לטוס בקיץ לתאילנד.
אנו הורסים את כדור הארץ כרגע, אבל בעתיד לילדים שלנו יהיה פה יותר טוב.
כבר כתבתי על המלחמה המתמדת בין ההווה לעתיד. בינתיים העתיד מנצח.



בעוד הטכנולוגיה לא שיפרה את מצב הבריאות ואיכות החיים האנושית,
היא כן שיפרה מאוד את יכולת המלחמה ההשמדה והניטור.
ההיגיון, הסדר, והארגון שהיוו את הבסיס למהפכה התעשייתית, הם אלו שאפשרו ליצור צבאות מאורגנים עצומים ובניית כלי השמדה מפלצתיים.
אותה הטכנולוגיה שהייתה אמורה להביא את האנושות לרמה גבוהה יותר של קיום, היא הטכנולוגיה שאפשרה את ההשמדות ההמוניות של סטאלין, היטלר ודומיהם.


        


הטכנולוגיה כיום היא אמצעי לשליטה או לפחות לאשליה של שליטה.
הממשלות והתאגידים עוקבות אחרי כל צעד שאנחנו עושים, אחרי כל אי-מייל שאנחנו שולחים.
הי אח גדול, מה דעתך על הבלוג הזה?

הטכנולוגיה מאפשרת לצבאות המתקדמים של ישראל וארצות הברית להפעיל מזל"טים
כדי לעקוב ולהפציץ טרוריסטים מבלי לסכן חיי חיילים. כדי לשמור על אסדות נפט במדינות אפריקאיות נחשלות.
המאגר הביומטרי שמשרד הפנים עושה לו פרסום מסיבי כרגע בסרטוני יוטיוב, אמור להפוך כל אחד מאיתנו לישות נעקבת.
אם אנחנו לא שם, אנחנו כנראה חסרי זכויות.
אם אנחנו כן שם, טווח התנועה שלנו מאוד מוגבל. רק על הקווים, העיקר שנוכל לעבור מהר בבדיקת הדרכונים.
המציאות שלנו הופכת להיות יותר מנוטרת, יותר רשומה, יותר נשלטת.
אדוארד סנודן, שהתריע על המעקב שהשב"כ האמריקאי עושה אחר האזרחים של ארצות הברית,
נרדף כעת בכל העולם, וצפוי למאסר ארוך שנים על הפקרת בטחון המדינה.
המכורים לשליטה ממשיכים לעקוב, לחקור, לאיים ולהרוג את מי שמערערים על ההתמכרות שלהם.
ממש מכורים קשים.



מגדל בבל

בראשית יא
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.


החיים שלנו כיום תלויים בטכנולוגיה.
התלות הזו היא תלות של מכורים.  בטווח הקצר זה עובד. המכונית מביאה אותנו מהר יותר למקום שאליו אנו רוצים להגיע. מכונת הקפה עושה לנו קפה טעים יותר. המחשב מאפשר לנו לתקשר אם קרובי משפחה בחו"ל.
אבל בטווח הארוך אנחנו רק מחמירים את המצב.
המכונית גוזלת לנו זמן רב בפקקים ובחנייה, מכונת הקפה גורמת לנו לשתות יותר כוסות קפה ביום שגומרות לנו את בלוטת האדרנלין, ותקשורת המחשבים גורמת לנו להיות עם הפנים שלנו בתוך המסך ולא להיות מסוגלים לתקשר עם האנשים שמולנו.

הטכנולוגיה המורכבת שיצרנו, יחד עם מערכות השליטה המורכבות שיצרנו - מערכות של חוקים, של בירוקרטיה, של התמחות בעבודה ספציפית - הופכות את החברה שלנו לחברת בבל מודרנית.
כל אחד דובר שפה אחרת, מתמחה בנושא מסוים, רואה את הצד שלו, וכל המגדל הזה, רועע.

כך היה באימפריות של שומר ושל רומא,
כך קורה באימפריה האמריקאית שכולנו חלק ממנה.
החברה קורסת תחת העול של עצמה.
תחילה משבר אחד, אחר כך משברים נוספים - כלכליים (משבר החובות של 2008), סביבתיים, מלחמות על משאבים (נפט), שחיתות של ההנהגה, עד שלבסוף מגיעה הקריסה.

הסיפור על מגדל בבל מזכיר לנו שכאשר אנו מנסים להגיע אל האינסופי - אינסוף צמיחה כלכלית , אינסוף קידמה טכנולוגית , בטחון צבאי מוחלט, שליטה בטבע - באמצעות הכלים המוגבלים שעומדים לרשותנו, אנו נביא את הסוף על עצמנו ונקרוס. ככל שנשקיע יותר ויותר זמן בתחזוק של החיים הנוכחיים, בלשים פלסטרים על הבעיות הגדולות שטמונות בחברה שלנו, ובתפיסה הבסיסית שלנו לגבי עצמנו, אנחנו נקרוס.

זה הכיוון שהאנושות צועדת אליו כרגע.
זה הכיוון שכל אחד מאיתנו כיחיד צועד אליו, אלא אם כן הוא בוחר אחרת.

אבל אין סיבה לפחד או לדאוג.
כפי שתיארתי במקרה הגב התפוס, כל שעלינו להסכים הוא לשחרר שליטה.
מתוך הייאוש עולה כניעה ומתוך הכניעה עולה פתיחות לאמונות חדשות.
אמונות שרואות את עצמנו כחלק מהעולם ומהטבע, ולא כאדונים שלו.
אמונות שמנסות ליצור טכנולוגיה שאינה מתוכננת לשלוט ולחפצן את הטבע,
אלא שמנסות להשתלב איתו.
אמונות שאינן רואות את המציאות כקרב השרדות שבו עלינו לשלוט באחרים כדי לשרוד,
אלא כמעין בית-ספר, או מגרש משחקים שבו אנו לומדים לחיות 'ואהבת לרעך כמוך',
והטכנולוגיה היא בסך הכל גם סוג של משחק.

אני מאמין שמתוך הקריסה הזו שצפויה להגיע בזמן הלא רחוק,
תגיע תפיסה חדשה שלנו לגבי עצמנו,
תפיסה שאינה רואה אותנו כנפרדים זה מזה,
תפיסה שאינה מסכימה להקריב  את ההווה עבור העתיד,
תפיסה שאינה מעוניינת להרוג ולשעבד ולשלוט זה בזה ובעולם כולו.

הגיע הזמן להשתחרר מההתמכרות לשליטה,
כדי שנוכל לחיות באחדות ובאהבה.

אם נרצה...


חלק גדול מהפוסט הזה הוא תרגום של הספר "עליית האנושות" של צ'ארלס איזנשטיין (מרצה כאן בסרטון)
מומלץ בחום

           

המשחק של ארני

המלצה - לראות את כל הסרטונים בפוסט עד סופם, הם ממש חזקים!

בריאת מציאות

נווה ארז,
עוד התיישבות קטנה בלב הסכסוך שמתחולל בארץ הזו כבר מאה שנה ויש אומרים כבר אלפי שנה.

בתחילת 2013 הגיעו לכאן קהילה של היפים אקולוגים רוחניים וחמודים שהתגלגלו לכאן אחרי גלגולים רבים בתור קהילה בעין-כרם, אדמאמא, ארסוף, יקנעם, ומצוקי דרגות. הם התיישבו בפאתי היישוב מתוך אמונה שכאן, בארץ ללא חוק, שבו יהודים מתיישבים על פי צו ליבם, ולא על פי צווי מנהל, הם יוכלו להתבסס כקהילה שמחוברת לאדמה. כמה מתיישבים ותיקים לא חשבו כך, ובסוף-שבוע אחד שבו חברי הקהילה נעדרו כולם, הם גלגלו את הכיפה הגיאודזית שלהם במורד הגבעה והרסו את ההתיישבות של הקהילה הצעירה. חברי הקהילה הפצועה התפזרו להם, והחליטו לנסות את מזלם בקהילות אחרות ומיזמים אחרים.

רצה הגורל ובאותו סוף-השבוע התגבשה ויצאה לאוויר העולם קהילה על אופניים. זה קרה בכנס קהילות אקולוגיות שהתרחש באדמאמא, אותו המקום שבו התגבשה גם הקהילה שעזבה את נווה-ארז, קהילה שלמשך תקופה קצרה כינתה את עצמה 'ואהבת'לה'. לפני שבוע הגיעה קהילה על אופניים בפעם השנייה לנווה-ארז כדי להקים כיפה גיאודזית במקום.

למעשה קהילה על אופניים לא הגיעה לנווה-ארז, אלא לגבעה אחת ליד.
מתוך הקהילה שהתפזרה לה, נותרו מספר פליטים שהחליטו להשאר בסביבת נווה-ארז. אחת מהם, אמלי, החליטה להגשים חזון שקיים אצלה כבר שנים רבות - להקים מקום. היא עברה לגבעה שליד נווה-ארז, הביאה לשם מים, דיברה עם הרשויות והחלה להקים מקום של ריפוי, מקום של חיבור.

הקמת הכיפה על הר בריאה
ברקע נווה ארז

למקום הזה היא החליטה לקרוא 'הר בריאה'. מקום לאירוח, מקום לנוח, מקום לרוח.
והרוח שם חזקה. היא נושבת מסביבך, היא נושבת בתוכך. היא מפיצה בך רעיונות שמתפזרים בתוכך כמו זרעי זקן הסב.
האדמה בהר בריאה היא סלעית, אך בריאה. הצמחיה מאוד חד-גונית - בעיקר סירה קוצנית. החיות - נמלים, חרקים, ומעט ציפורים. מאז שאמלי הגיעה להר בריאה, נשתלו במקום כבר כמה עצים, התחילו לנבוט עוד צמחים, ומגיעות הרבה יותר ציפורים. המקום מתמלא בחיים. גם הבדווים השכנים מגיעים לעתים לבקר, דבר שלא קרה לפני שאמלי הגיעה לגבעה.

בפעם הקודמת שהיינו במקום, עזרנו למתוח שם את הציליה ולסדר את המטבח. כעת סתיו הגיע, ואמלי רצתה להקים מקום לאירוח שיהיה יותר מוגן מהרוח. החלטנו לבנות כיפה גיאודזית בעלויות מינמליות. כיפה מסנדות, עם חיבורים משהאריות של צינור הפלסטיק  להובלת המים מנווה-ארז הסמוכה. כדי שעוד אנשים יגיעו ויקחו חלק בהקמה, הפכנו את האירוע לסדנה. לסדנה הגיעו חוץ מאיתנו עוד חמישה אנשים, ושני כתבים של מגזין חדש שנקרא כביש 1.

מכיוון שזמננו בידינו, הסדנה והקמת הכיפה התארכו, ובמקום בשלושה ימים הקמנו את הכיפה בחמישה ימים. הנה המדריך המצולם המלא לבניית הכיפה.

הבונים וההורסים

בעודנו בונים כיפה בהר בריאה, התבשרנו על שני צווי הריסה של כיפות אחרות.
שלוש כיפות אצל חברינו סופי ליה ואמיתי בחוות נטור שבגולן, שעזרנו לבנות לפני חודש. לפני כשבועיים הגיעו אליהם פקחים של מנהל מקלקלי ישראל, והוציאו להם צו פירוק משום שאין להם אישורי בנייה. העובדה שמדובר במבנה ארעי, שניתן להזיזו, והוא אינו למגורים, לא עזרו. גם לא הבקשה של חברינו להשהות את הצו בזמן שהם מנסים להוציא את האישורים המתאימים. קודם תפרקו, אחר-כך נדבר. אם לא תפרקו בעצמכם, אנחנו נבוא ונפרק, ואז כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה לבנות. התנהגות שמאוד מזכירה את המאפיה כבר אמרנו?

חברינו הם ילדים טובים, רוצים לבנות, רוצים לשמור על יחסים טובים, החלו בפירוק וקראו לנו לבוא ולעזור. אני התנגדתי. יש מי שבונה ויש מי שמפרק. הרבה יותר קל לפרק מאשר לבנות. אני מעדיף לבנות.

מי שבכל זאת נתקלו בקושי לפרק הם גרעין הראל, שהתיישבו בהר אלדד שבנגב לפני כחודשיים, כאות מחאה על נסיונם להשיג שטח להתיישבות אקולוגית במשך שבע השנים האחרונות ללא הענות מצד הרשויות. אחרי חודשיים של מאבק משפטי מתוקשר, קיבלו חברי הגרעין צו פינוי, ושוב, למרות שכבר הסכימו לפנות והחלו במלאכה, הגיעו הבולדוזרים של המאפיה ועמדו מולם באיומים שאם לא תסיימו עד מחר, נהרוס לכם  את מה שנשאר. חברי הגרעין יצאו בקריאה לעזרה של מתנדבים, בואו תעזרו לנו לפרק, כדי שלא יהרסו לנו את הבתים.

כמו בסיפור על הזאב ושלושת החזרזירים (גם הם בנו בלי אישורים) -
אני אנשוף וארשוף ואהרוס את לכם את הבית:

               


יש הרבה חילוקי דעות לגבי האם ההתיישבות של גרעין הראל במקום שבו הם בחרו להתיישב ובצורה שבה הם בחרו לעשות זאת נכונה או לא. אבל על דבר אחד אין לי ספק - הנסיון להפוך אנשים שרוצים לבנות לפושעים, והאיומים שאנשי הרשויות מפזרים, והמשאבים שהמדינה מוציאה על אכיפה ועל שליטה, הם חשוכים ביותר.

אבל כמו שסיפרו לנו חכמי הקבלה, המטרה של החושך היא להגביר את האור.
ככל שהחיים מקשים עלינו, ככל שהמוסדות מערימים עלינו קשיים, כך הם למעשה מקרבים בינינו, מאחדים אותנו, עוזרים לנו לצאת מההסתכלות הישנה שלנו ולמצוא פתרונות יצירתיים חדשים למצב.

להתחיל לשחק משחק חדש

רבים מאיתנו נמצאים בלופ.

מי שיש לו ילדים בעיקר נמצא במין מירוץ מטורף להספיק בין הילדים, לעבודה, לסידורים בירוקרטיים, תיקונים של מכשירים מקולקלים, ועוד כל מיני שואבי זמן יקרים. חיים בלחץ מתמיד להספיק, ובפחד מתמיד שאולי לא נצליח להחזיק.

מי שאין לו ילדים, נמצא בתוך מין מערבולת של קהות חושים. מעבר בין סמים, חגיגות, הופעות, גאדג'טים. תולים את תקוותנו בבן זוג שיעשה אותנו מאושרים, או בעבודה מוצלחת שתעשה אותנו עשירים, או פשוט לעבור לחו"ל כי כבר אי אפשר להסתדר פה עם כל השחיתות והמלחמות.

בראש שלנו אנחנו כל הזמן רועשים ומבקרים. את עצמנו ואחרים. מבקרים את עצמנו גם על כך שאנחנו מבקרים. נכנסים לדכאון רק כדי שנוכל לצאת ממנו. שקועים בתוך עצמנו, ותוהים למה אנחנו סובלים.

אנחנו כל-כך מרוכזים בעצמנו, באגואיזם שלנו, כי אנחנו שוכחים. אנחנו שוכחים ומשלים את עצמנו שאנחנו נפרדים.
שוב ושוב ושוב עושים את אותה טעות, ונופלים למלכודת.
והמלכודות רבות. אנחנו בנינו אותם במשך שנים.
לימדנו את עצמנו שאי אפשר לסמוך על אחרים.
שאם לא נדאג לפרנסה ולעתיד ונעבוד מבוקר עד ערב כל יום, אנחנו נישאר חסרי כל ולא נוכל לגדל את הילדים.
שאם לא נחמש את עצמנו ומכף ראש ועד איראן, ונלך למילואים, אנחנו לא נהיה בטוחים.
ושאם לא יהיה לנו אוטו אז לא נוכל להגיע לכל מיני מקומות ולהיות עצמאיים.
ושלמרות שאנחנו מאוד רוצים לשנות כל מיני דברים, זה נורא קשה כי יש חובות ואילוצים וככה זה החיים.

דיייייי!!!!!

הגיע הזמן לצאת מהלופ.
בואו נשחק משחק חדש.
נקרא למשחק הזה - איזה כיף לחיות וחלאס עם המלחמות.


        



משחק חדש.
במשחק החדש כל אחד ממציא את החוקים שלו. למעשה אין חוקים אלא עושים מה שמרגיש. הלב קובע את החוקים.
במשחק החדש הכסף משחק פחות תפקיד, ובמקומו יש חברים ומשפחה וקהילה שעוזרים זה לזה.
במשחק החדש כבר לא מדובר בי, ומה אני יכול ורוצה להשיג, אלא באנחנו, ואיך אנחנו עושים ביחד דברים.
במשחק החדש לא מתעסקים במה יהיה עם הפנסיה והמשכנתא בעוד עשר שנים, אלא באיזה עולם אנחנו הולכים להשאיר לילדים - עולם של גדרות ומחסומים, ומצלמות, וזיהום, ומחלות, והכחדות של מינים, או עולם של שפע, ורב-תרבותיות, ואנרגיה חופשית, ומלא קסם וחיים.
במשחק החדש אפשר לחבק ולנשק, גם גברים גם נשים גם ילדים, בלי לתת לזה קונוטציה מינית.
במשחק החדש אפשר לרקוד ולשיר בכל מקום.
במשחק החדש אפשר להבריז משיעורים, כדי ללכת ולעשות דברים טובים אחרים, ולא צריך לפחד, כי אין דבר כזה ציונים.
במשחק החדש לא קונים דברים, אלא מחליפים ויוצרים ובונים ומלמדים.
במשחק החדש יש גם זקנים שיוצאים מהבתי אבות והכדורים, ומתחילים להנות מהקצת זמן שנותר להם לחיות.
במשחק החדש לא מנסים לכפות את רצונינו על אחרים, אלא לשתף אותם ולראות מה מתאים.
במשחק החדש כולם מנצחים :)

אז מי רוצה לשחק במשחק החדש שלנו?
לא צריך חשבון בנק, תעודת זהות, או תואר מדופלם כלשהו,
צריך רק להיות מוכנים לזרוק הצידה מלא דברים (חפצים, אמונות, הרגלים), כדי לתת מקום למלא דברים חדשים וישנים ששכחנו ושהזנחנו ושאנחנו רק עכשיו מגלים.

מוזמנים לבוא לשחק איתנו,
אנחנו בארגז חול,
מחכים לכם,
בלי לחץ, אנחנו בסך הכל נהנים.


           


אגב משחקים,
אתמול יצא לאקרנים הסרט "המשחק של אנדר".
זהו אחד הספרים האהובים עלי ביותר, שנעשו לו גם ארבעה ספרי המשך, ועוד סדרה מקבילה של ספרים.
קראתי את כולם והם השפיעו עלי רבות.
ממליץ למי שהולך לראות את הסרט, לקרוא את ההמשכים - "אנדר בגלות", "קול למתים", "קסנוסייד", וילדי המחשבה".