ביקורת דרקונים

עד כה אני נותן לחיים שלי ציון 76.
החיים שלי בסך הכל מעניינים, ואם אני משווה אותם לחיים של אחרים, אז הם באמת די טובים.
מצד שני, לעומת הגדולים באמת ואלו שעושים דברים ממש מגניבים אז החיים שלי הם לא מהמצטיינים.
הרי יש את כל אלו שגילו יבשות, ואת אלו שקופצים ממטוסים ובניינים, ואת אלו שמנהיגים מדינות ופרויקטים להצלת יערות, וזמרים ואומנים מפורסמים, ואלו שיש להם מלא ילדים, אז מה אני בסך הכל לעומתם?

אז 76...

          



לאנושות אגב אני נותן ציון נכשל 54.
בסך הכל קיבלנו לידיים עולם די יפה ומשגשג,
שקיים כבר כמה מיליארדי שנים, עם אטמוספירה וביוספירה מאוזנות,
ותוך כמה אלפי שנים, חירבשנו לו את הצורה,
תוך שאנחנו מכחידים מלא מינים וגם הורגים את עצמנו על הדרך.
בהחלט נכשל, ולא בטוח שנספיק למועד ב'.

זה נורא קל לחלק ציונים.
התרגלנו לזה במשך כמה מאות שנים. לכל דבר יש מספר.
ככה כדי שיהיה מדעי, ולא סתם.
הביקורת היא הבסיס למדע.
"אין דבר שניתן להטיל בו ספק, מלבד הטלת הספק" אמר לנו דקארט,
ובעקבותיו הגיע המשפט המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים".
מאז אנחנו שבויים במחשבות שלנו. מזדהים איתן, כואבים אותן, מאמינים להן.
העולם השכלי השתלט לנו על כל מרחבי הקיום, ויחד איתו הביקורת שהוא מביא.


חשיבה ביקורתית לעומת ביקורת

הרבה אנשים מתבלבלים בין חשיבה ביקורתית לבין ביקורת.
מהי חשיבה ביקורתית?
על פי מאמר באתר הידען, חשיבה ביקורתית היא היכולת לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על בסיס נימוקים מבוססים. החשיבה הביקורתית מאפשרת לנו לקחת סיפור, נאמר חדשותי או רפואי, ולבדוק את אמיתותו.

כך למשל עמותת קשב לקחה על עצמה לבדוק את מידת האמינות של החדשות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמותת איזון חוזר בוחנת את מקרה החדרת החומצה הפלואורית למי השתיה שלנו, ואת חיסוני הפוליו שמזריקים לילדינו.

חשיבה ביקורתית אם כן, היא חשובה כדי לשמור על בטחוננו, וכדי לנסות להגיע לאמת ולא לקבל דוגמות או מנטרות שבעלי הכח חוזרים עליהם רבות.

כמובן שהמציאות היא לא בהכרח אובייקטיבית.
בהשפעת תורת הקוואנטים ותורות רוחניות רבות, מאמינים רבים,
שגם המציאות שאנו חווים היא בסך הכל שיקוף של מצב התודעה שלנו.
ולכן גם החשיבה הביקורתית יכולה להעשות רק בתוך המסגרת של מה שאנו מגדירים כמציאות אובייקטיבית. ובכל זאת החשיבה הביקורתית היא כלי חשוב, במיוחד למי שמונע רבות על ידי השכל, כמוני.

האם אנחנו מקבלים במהלך חיינו כלים לחשיבה ביקורתית?
בעיניי מעט מאוד. לרוב או שאנחנו מקבלים עובדות מוגמרות שעלינו לשנן ולחזור עליהם,
או שאנחנו מקבלים בליל של מידע שממנו מאוד קשה לברור מה נכון ומה שטויות.
חשיבה ביקורתית היא משהו שעלינו לפתח.

לעומתה עומדת הביקורת.
הביקורת היא בבסיסה הצבעה על מה ששונה ממה שאני מכיר ומאמין שנכון.
הביקורת נועדה להצביע על האחר, על השונה, ולהפוך אותו לכמוני, לצודק.
הביקורת היא בסך הכל נסיון להשליך על האחר את מה שאיני מוכן לקבל בעצמי.

אצבע מאשימה אחת , ושלוש אצבעות מצביעות חזרה אל המאשים

ביקורת עצמית

הרבה פעמים אני כותב בפוסטים שלי ביקורת על החברה, על העולם, על הרשויות, על השיטה.
הביקורת הזו באה כדי להצביע על פגמים שאני מזהה, מתוך רצון לתקן אותם.
הפגמים האלה אינם קיימים רק בחוץ, הם קיימים בתוכי, בתוכנו.
אם הם לא היו קיימים, לא הייתי יכול להצביע עליהם.
ההבחנה שלי בפגמים, מבטאת חוסר שלמות שלי עם המצב הקיים.

הרי תיקון העולם הוא תיקון העצמי.
יצא לי לקרוא השבוע בספרו של שי טובלי - "בוקר טוב עולם",
מאמר שכתבה וימלה טקר, מורה רוחנית הודית, ואחת מאלו שהיוו את ההשראה לפעילות של מהפכה של אהבה.
היא כותבת שם בפירוש שאין מקום להפריד יותר בין עבודה רוחנית פנימית לבין פעילות ומעורבות חברתית.
מצב העולם אינו מאפשר לנו לעשות את ההפרדה הזו יותר. ההפרדה לא באמת קיימת.
לכן בחרתי בדרך של פעולה, של אקטיביזם כדרך חיים, כדרך לתיקון העצמי.

ומתוך החקירה העצמית הזו,
מתוך ההתעניינות הבלתי יודעת שובע שלי בעוולות המתרחשות בעולם,
ומתוך הביקורת שעולה בי כלפי האדישות של אנשים למצב,
עולה בי השאלה:
האם העולם לא בסדר או שזה פשוט אני שלא מצליח לקבל את זה שכך עולם נוהג?
האם האגו שמנהל אותנו, שעל בסיסו מושתתים כל המוסדות כיום - בנקים, צבאות, מדינות, בורסות - הוא עובדה מוגמרת, שעלי לקבל אותו כחלק ממני, או שבאמת אפשר להשתחרר ממנו?
האם העובדה שאני כותב על כך באמת משנה במשהו, או שזה רק עוד דרך להשקיט את המצפון שלי?

אני מסתובב עם השאלות האלו ומתמודד איתן יום-יום, מתוך ביקורת ובחינה עצמית.
וכך הגעתי גם למסקנה שמגיע לי ציון 76.
שזה לא רע.
אם התשובה למשמעות הקיום היא 42, ו-76 זה הרבה יותר מ-42, אז מצבי כנראה טוב.

אז את הביקורת העצמית שלי אני עושה יום-יום.
אני מתחיל באיש שבמראה לפני שאני עובר לכל השאר :)


             



  ביקורת קבוצתית

בקהילה על אופניים שאני חלק ממנה כבר חמישה חודשים, יש לנו המון ביקורת אחד על השני.
אחד חושב שהשני לא עובד מספיק, והשני לא חושב שהשלישי משתף מספיק, וזאת לא נותנת אמון, וההיא לא מספיק מתחשבת. וכך אנחנו מתנהלים בתוך המון ביקורות, חלקן בונות וחלקן מיותרות.
לדעתי, רוב הביקורת נובעת מאידאל דמיוני כלשהו שאנו יוצרים בראשנו.
אנו חושבים שכך צריך להיות, וכאשר המציאות לא מתיישרת עם מה שאנחנו חושבים, אז עולה ביקורת.
אני חושב שכאשר יוצאים לרכב על האופניים יחדיו, אז צריך להתארגן בזריזות, ולצאת לפני שיהיה מאוחר כדי שיהיה הרבה שעות אור לרכב, ואפשר יהיה לרכב בנחת.
כאשר המציאות אינה כזו, וההתארגנות ליציאה מתארכת זמן רב מעבר למה שציפיתי, מתחילה לעלות אצלי ביקורת כלפי כולם. ההוא שלא עוזר מספיק, וההיא שמתעוררת לאט, בכל אחד אני מוצא באג.
אבל מי אמר שצריך לרכב הרבה שעות?
מי אמר שההתארגנות שלי היא זריזה ולא חפוזה?
והכי חשוב, למה שאני אתן לכזה דבר חסר משמעות להוציא אותי משלוותי ולהתחיל לחפש פגמים באחרים?

לדאוג זה לעשות שימוש לרעה בדמיון

התרבות שלנו מלאה בביקורת.
ביקורת מסעדות וביקורת סרטים.
ביקורת של ההורים ושל האחים ושל הבוסים.
אחת הביקורות הכי גרועות זה הביקורות שאנחנו עושים לילדים, מה שנקרא ציונים.
אנחנו גדלים לתוך עולם של פרסומות שמספרות לנו שעלינו לקנות דברים כדי להיות מגניבים,
והמסר הסמוי שנמצא בתוך כל המסרים הפרסומיים האלו הוא - אנחנו לא מספיק טובים.

בתוך חברה כזו, שמציפה אותנו בביקורות מהרגע שאנחנו מתחילים לגלות עצמאות,
מאוד קשה לדבר על דברים שמפריעים.
אנחנו מהר מאוד עוברים להאשמות, והופכים להיות תגובתיים.
אז איך בכל זאת עושים את זה?
איך חיים בקבוצה, ומנסים גם לענות על הצרכים שלנו, גם להיות כנים לגבי מה מפריע לנו, וגם להיות פחות ביקורתיים?

זה מה שאנחנו לומדים לעשות ביחד בקהילה.
אני חייב להודות שזה לא תמיד קל, לעתים אפילו ממש מתיש.
אבל אני מאוד מעריך את העובדה שאנחנו מנסים.
שאנחנו לא רק מדברים על לחיות בקהילה, אלא אשכרה מנסים.
אני רואה מסביבי חבורה של אנשים טובי לב, נותנים, חכמים ומוכשרים,
שלעתים לא יודעים מה בדיוק לעשות, ומתבלבלים,
וזה מקסים בעיניי.
זה תהליך התבגרות אמיתי, וגם כזה שנעשה לא על חשבון בני זוג או ילדים,
אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת להתנסות בחיים משותפים.

מה יהיה על עתיד הקהילה שלנו אני לא יודע,
עולים קולות שלא רוצים להמשיך.
שזה קשה מדי, ושאין סיבה להקשות את החיים, עדיף להשקיע את האנרגיה בדברים אחרים.

אני עדיין מאמין שיש לנו מה לעבור ביחד,
מה ללמוד אחד מהשני,
זהויות להשיל מעלינו, ומחשבות אידיאליסטיות להשתחרר מהם.

יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות,
כדי להיות חזקים יותר וטובים יותר,
אבל אין בוס שמכריח אותנו, עלינו לבחור בכך,
עלינו לרצות.