טלטלה על הסיפון

אז מה היה לנו?
עזוב הכול, בוא נעשה חשבון: תקלות הילוכים, ברקס, פנצ'רים, ניטים, רגולש. האלמנט עלינו (מחווה לגשש החיוור).

אז שני חברים כרגע עזבו את הקהילה.
זאת אומרת שנשארנו שניים - אני והדסה, בתוספת של אורחת זמנית בשם וישני שהגיעה אלינו כמו מלאכית טובה מלטביה הרחוקה.
האם זה הסוף? או שמא זו רק ההתחלה?

חזרנו לקיבוץ גבולות אחרי חודש של הסתובבויות ללא האופנים.
את החודש העברנו בדירת הוריי בתל-אביב, עם אמלי בהר בריאה ליד נווה ארז בבניית כיפה לאירוח, בכרכור בעזרה לחברות שעברו לקומונה אקולוגית זמנית וגם כדי לאפשר מנוחה לחברים שנפצעו, בהשגת פרנסה - בניית שירותי קומפוסט ועבודות לקראת החורף עבור זוג חברות במושב ליד ירושלים, ובביקור ועזרה לחברים שעברו לגור במושב לוזית.

כאשר חזרנו מהמסע הזה התברר שאי אפשר להמשיך ככה.
מקהילה על אופניים הפכנו להיות קהילה על טרמפים ואוטובוסים.
חבולים ופצועים, וגם פחות שמחים ומרוצים מהדרך הרגשנו שצריך שינוי.
החלטנו לצאת ביחד לטבע לעשות מעין ריטריט התקרבות והתגבשות. להבין יותר טוב מה  אנחנו עושים ביחד ואיך אנחנו רוצים לעשות זאת.
עוד לפני שהספקנו לצאת, החליט חבר שהוא אינו ממשיך. הדרך שבה אנחנו הולכים, הקצב, והעבודה שאנחנו עושים לא מתאימה לו, והוא מעדיף להמשיך לבד.
קיבלתי את ההודעה בערבוב של תחושות - כעס וטינה על הנטישה, מעורבבת בתחושת הקלה על כך שעכשיו הדרך תהיה  יותר תלויה בי ולא בהחלטות של מישהו אחר, וגם סקרנות לגבי המשך הדרך מהולה בחשש וחוסר הודאות.
אין ספק שהספינה שלנו שנסחפה לה עד עכשיו בזרמים די נוחים לכיוון לא נודע, פתאום קיבלה טלטלה עזה.
אולי זה קשור לכל הסופות האלה שיש בזמן האחרון, שמנסות להעיר אותנו מהתרדמה.

את הערב האחרון בחרנו להעביר בצורה לא אינטימית, בסוג של בריחה, בצפייה של סרט קלישאתי עם פסקול  מעולה על ספינת פיראטים שמשדרת מוזיקת חופש, אך שוקעת לאיטה.... כמה סימלי  :)


             


יומיים למחרת יצאנו לדרכנו, שלושת חברי הקהילה הנותרים ווישני הנהדרת, שלאור המצב המאתגר שנקלענו אליו נותרה קצת מחוץ לעניינים, אבל אני חייב לומר שהיא הביאה המון אור ושמחה, שהיינו מאוד זקוקים לו.

את היומיים שלנו בטבע ניצלנו כדי לדבר על העזיבה של חברנו, על מה שהיה, וקצת גם על מה שיהיה.
השיחות היו כבדות ולא תמיד נעימות, אבל הרגשתי שהן מאוד חשובות. שאנו חייבים לעבור אותם אם אנחנו באמת רוצים להיות חברותא. דיברנו על מה מפריע לנו, ועל מה היינו רוצים שיהיה יותר.  ניסינו לשלב בזה קצת משחקים, כדי שיהיה גם זמן לנשום ולחוות ולא רק לדבר.

בבוקר יום ראשון, אחרי ליל ירח מלא, התעוררתי לראות את שקיעת הירח וזריחת החמה.


            


היה לי זמן לצפות ולהרהר בכל מה שנאמר, ובכל מה שעובר בתוכי.
אלו היו רגעים קסומים של בהירות מחשבה וחיבור ללב.
העברתי בראשי כמה אופציות - פירוק זמני של הקהילה, המשך בדרך לא משנה מה, או זרימה בעקבות מה שבא.


שעה אחר-כך כאשר השמש כבר זרחה, בעודי עושה מתיחות, הגיע מטוס ריסוס והתחיל לעשות סיבובים מעלינו.
הסתכלתי עליו ואפילו נופפתי לו לשלום, היה נדמה לי גם שהוא מנופף לי עם כנפיו בחזרה.
כמה דקות אחר-כך הוא עבר ביעף בדיוק מעלינו, ומכיוון שהיינו קרובים לפרדס, הוא פלט עלינו את חומר הריסוס.
הייתי מכוסה ברובי בבגדי בוקר חמים, וכך הטיפות המגעילות נגעו רק בכפות ידי, אבל הייתי המום.

מטוס ריסוס במטס התעוררות

אלוהים משתין עלינו בדרכים נסתרות

זו היתה זריקת מציאות לפנים.
המקרה הזה הזכיר לי למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.
אני יצאתי למסע הזה כי יש כל-כך הרבה דברים מעוותים בדרך שבה אנחנו חיים היום.
אני יצאתי למסע הזה, בחרתי בדרך החיים הזאת, כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לאכול אוכל מהונדס גנטית ומרוסס כימית, שמטופל ונקטף על ידי עובדים מהעולם השלישי, שכמעט מחציתו אחר-כך נזרק, והשאר נמכר בתוך עטיפות פלסטיק, או מיוצא לחו"ל כאשר הוא מוקפא או לא בשל.

אז הבנתי שאת הדרך שלי אני לא רוצה לשנות.
עכשיו רק נותרה השאלה עם מי אני רוצה לעשות אותה.
אני רוצה לעשות אותו עם מי שרוצה לעשות אותה איתי.
אני רוצה לעשות אותה עם מי שהלכו איתי עד עכשיו.
אני רוצה לעשות אותה עם חבריי לקהילה על אופניים.
ואני גם רוצה לעשות אותו עם אנשים שמרגישים שהם באים לתת.
שיש להם כל מה שהם צריכים, ועכשיו זה הזמן לחלק את העודפים.
נכון, כולנו לפעמים מרגישים חוסר, ולכולנו יש צרכים. אבל אני רואה שיש כאלו שמעדיפים להתעסק בצרכים האישיים שלהם כדי שיוכלו לתת, ויש כאלו שבוחרים לתת כדרך להרגיש יותר טוב. אני מעדיף את הדרך השנייה.

זה לא אומר שמי שלא נמצא לגמרי בנתינה, אני לא רוצה שיהיה איתי בקהילה.
אני רוצה להיות במצב שבו כולנו מעצימים זה את זה, לא מבקרים או שופטים אחד את השני.
יש פרדוקס בקרב הרבה אנשים טובים - מי נותן יותר, מי טוב יותר.
עוד מימי מהפכה של אהבה, זכורים לי מקרים של מעין תחרות מי נמצא יותר בנתינה, יותר בשירות.
אני לא רוצה להיות בתחרות, אני רוצה להיות בשירות.
משרת לא נמצא בתחרות.
למרות שזה יכול להיות די משעשע לעשות תחרות מי נותן יותר שירות.


                



אז אחרי שיחות נפש, שקיעת ירח וזריחת חמה,
מתיחות בוקר ומקלחת כימית ביולוגית (כמובן שעולות קונוטציות שואה),
החלטתי לשתף את חבריי להתלבטויות והמחשבות.

שיתפתי בכנות ובבהירות את מה שהיה על ליבי.
מתוך השיחות האלו הגיע פורקן. הגיעה הבנה.
חבר נוסף החליט לעזוב.
חברה אחת נשארה.
מסתבר שגם שני אנשים עם מכנה משותף זו קהילה.
וכעת שיש לנו לנו שחקנית חיזוק מחו"ל אז בכלל אנחנו במצב לא רע.

יום למחרת חזרנו לגבולות, והחלטנו - יוצאים לבאר-שבע.
הקהילה ממשיכה.

הספקנו לחוות עוד יום עם המשפחה המקסימה שאירחה אותנו בגבולות,
דרור המלאך וקווירינה הפיה,
שהם פשוט כל כולם לב ונתינה.

את המסע לבאר שבע עשינו במשך יומיים וחצי של רכיבה בשולי הכבישים,
אני ושתי נשים על אופניים ועגלות. בסך הכל החיים טובים :)

בבאר-שבע זכינו לדירה ממכרה שטסה לחו"ל,
שהיא פעילה חברתית מדהימה.
את פנינו קיבלה חתולה מתוקה,
ותמונה שמספרת לנו שהחיים הם לא יעד, הם מסע :)

אז עכשיו אנחנו בבאר-שבע, בירת הנגב המתחדשת.
יש פה הרבה אירועים ומיזמים מאוד מעניינים, ואני שמח מאוד שהגענו לכאן.

אני מקווה שבשבועות הקרובים נגיע להרבה אוכלוסיות, ונפתח הרבה לבבות.
שיצטרפו אלינו חברים חדשים, או חדשים/ישנים,
שניצור עוד שיתופי פעולה, נרחיב ונחזק את הרשת,
שנמצא דרכים חדשות ומקוריות להביא פרנסה,
שנעשה הרבה אומנות רחוב,
שנקדם כלכלה אלטרנטיבית,
שנתקרב ונתאהב ונפתח את הלב.

זה תלוי רק בנו,
אם נרצה...