הנוחות שבעבדות

חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.

האמנם?

לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.
איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.

 והשיחה המשיכה....

 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.

חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.

הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?

היה האיש הזה

התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.

 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?
האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               
     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?

של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.
של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.
אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.
הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:

"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.

לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.

בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.

לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."

כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.

מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.

יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו

רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.

לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל: "זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).

הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת. 

העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.

       

זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.
אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...