הנוחות שבעבדות

חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.

האמנם?

לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.
איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.

 והשיחה המשיכה....

 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.

חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.

הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?

היה האיש הזה

התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.

 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?
האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               
     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?

של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.
של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.
אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.
הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:

"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.

לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.

בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.

לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."

כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.

מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.

יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו

רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.

לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל: "זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).

הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת. 

העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.

       

זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.
אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...



        
     

לחלום בגדול ולהיות מוכנים להסתכן

"מגיע שלב שבו להישאר הדוק בתור ניצן, הופך למכאיב יותר מאשר הסיכון לפרוח" - אנאיס נין.

הגענו לשלב הזה שהשיח של מחאה כבר אינו מדבר על מה שאנחנו רוצים. הבעיות בחברה שלנו, הנסיון להתמקד במאבקים שונים ונפרדים, אינו יכול ליצור את השינוי שאנחנו כה מייחלים לו. כדי ליצור שינוי אמיתי עלינו להבין שהכל קשור ועלינו לחלום בגדול.

מה זה אומר הכל קשור? איך הכל קשור ואיך זה עוזר לנו לפתור את זה. ובכן יש סרטון שנקרא התנועה הגדולה בעולם. בסרטון מתוארת תנועה עצומה של יוזמות וארגונים מכל העולם שפועלים למען צדק חברתי וסביבתי, למען חינוך ורווחה, זכויות אדם ובעלי חיים. מדובר על מאות אלפי ארגונים ויוזמות בעולם שביחד יוצרים את התנועה הגדולה בעולם.

כיום התנועה הזו, הרשת הזו של ארגונים עוד לא הבינה שהיא רשת. אבל זה כבר די ברור לנו שכמו בטבע, שבו לכל מין וזן יש תפקיד במערכת האקולוגית, כך גם לכל ארגון ויוזמה יש תפקיד חשוב, ולכל אחד ואחד מאיתנו.

הכל קשור.
לא יכול להיות צדק חברתי בלי שלום - צדק חברתי לקבוצה אחת של אנשים הוא לא צדק חברתי, הוא אשליה.
לא יכול להיות שלום בלי שיהיו זכויות אדם לכולם - שלום שבו אנשים חסרי חופש תנועה וחופש ביטוי הוא אשליה.
לא יהיו זכויות אדם כל עוד אין צדק סביבתי - זכויות אדם כאשר האוויר המים והאדמה מזוהמים זו אשליה.
לא יהיה צדק סביבתי כל עוד אין זכויות לבעלי החיים - התחשבות בסביבה בלי התייחסות להתאכזרות לבע"ח זו אשליה.
לא יהיו זכויות לבע"ח כל עוד אין צדק חברתי - חברה שמטפלת בבעלי החיים אבל לא דואגת לאנשים - זו אשליה.
הכל קשור.

רובנו מבינים שהכל קשור, אבל חושבים שכדי ליצור שינוי עלינו להתמקד בנושא אחד ולשנות אותו, כי אחרת אנחנו מפספסים. אני טוען את ההפך, ברגע שאנחנו מבינים שהכל קשור, שהבעיות שזורות זו בזו, אז גם הפתרון חייב להיות הוליסטי. הפתרון חייב להתעסק בשורש - בערכים שלנו, בתודעה שלנו.

כיום כל המערכות שיצרנו מבוססות על ערכים של אנוכיות, תחרות, פחד, חשדנות. הממשל והכלכלה, החינוך והרווחה, הבטחון והתקשורת. הכל מבוסס על ערכים של הצלחה אישית, השגיות, אינטרסים אישיים או קבוצתיים על חשבון האחר.
השינוי חייב להיות ערכי קודם כל. להבין שעלינו לשנות את דרכינו ולהתחיל לפעול אחד למען האחר, מתוך אכפתיות, ערבות, שותפות.

איך עושים את זה? לשם כך דרושה מהפכה.  המהפכה הזו לא מתרחשת בחוץ, היא בתוך כל אחד מאיתנו. המהפכה הזו היא ההבנה שכדי ליצור עולם טוב יותר, קודם כל צריך להעיז לחלום בגדול, להאמין שאפשר לשנות את הכל, שיש לנו את הכח ליצור את השינוי הזה -  ביחד.

באיסלנד האנשים התאספו יחדיו, הפילו את הממשל ואת השיטה הכלכלית ויצרו חוקה חדשה - אינטרנטית ומשתפת.
אבל איסלנד לא יכולה לשרוד כאי של שפיות בתוך העולם שלנו. האוויר שהם נושמים, הכלכלה שלהם, תלויים בעולם הגדול, ואם תאגידים ימשיכו לחרב משאבים טבעיים וליצור שינויי אקלים, הם ייפגעו באותה מידה.

ולכן לחלום בגדול מדבר לחלום לא רק על ארץ חדשה, כמו ששר לנו בשנה שעברה שלמה ארצי, אלא ממש לחלום על עולם חדש. להעיז לחלום על עולם חדש, עולם שפועל לפי הערכים שציינתי, זה נראה לאנשים רחוק ובלתי מציאותי, כאשר כל מה שכתוב בעיתון זה המלחמה הקרבה עם איראן, והקיצוצים הקרבים בתקציב המדינה. אבל דווקא המשבר הנוכחי הוא הזדמנות בשביל אנשים להתעורר מהאשליה שככה אפשר להמשיך, ולהיות מוכנים להעיז ולחלום, וגם לפעול וליצור.

וכדי ליצור צריך להיות מוכנים להסתכן. המערכת שיצרנו, הן הפנימית-הערכית, והן החיצונית-החברתית, לא רוצה להשתנות. נוח לה. עם כל הסבל והמשברים, היא לא רוצה להשתנות. זה כמו אדם מכור שרוצה להפסיק לעשן, אבל משכנע את עצמו שהעישון טוב לו. הוא יודע שהוא הורג את עצמו, שהוא הופך את עצמו לחלש ולתלותי, אבל הוא לא מוכן לעשות את הצעד המתבקש ופשוט להפסיק.

דרושים אומץ ונחישות כדי לצאת מאזור הנוחות. לעצור את הסיסטם פירושו לעצור את כל מה שאנחנו עושים, כיחידים וכחברה שממשיך להזין את האנוכיות של עצמנו ושל החברה. ברמה האישית זה יכול להתבטא למשל בהפחתה של אכילת בשר. אכילת בשר, מעבר לדיון המוסרי שיש סביבה, היא אחד הגורמים המשמעותיים בהרס האקולוגי ושינויי אקלים, וגם אחת הדרכים הלא יעילות לגידול וצריכת מזון, שיוצרת ומטפחת רעב עולמי (כמות החלבון הצמחי שהיה הולך לתזונה של אנשים, קטן פי 10-20 ברגע שמומר להזנת פרות). אם מבינים את זה אז נותרת השאלה מה אני מוכן לעשות עבור זה. אם אני אמשיך לאכול בשר כאוות נפשי, כי "זה עושה לי טוב" או האם אני מוכן להשתנות ובכך גם לשנות?

אכילת בשר זו דוגמא אחת, אבל כמעט כל מה שאנחנו עושים מזין את הסיסטם שיצרנו -
עבודה במשהו שאנחנו לא אוהבים רק כדי שתהיה לי משכורת טובה ונוחה.
צריכה של מוצרים שאני לא יודע מהיכן הגיעו, מי נוצל כדי לייצר אותם, ואיזה נזק סביבתי היה כרוך בכך.
צריכה מרשתות גדולות כדי לחסוך כמה שקלים למרות שהן שייכות לטייקונים ומנצלות את העובדים.
נסיעה בכלי רכב חדש וגדול ונוח, אך גם זולל דלק ומזהם.

הדוגמאות הן רבות, וחשוב להבין שאנחנו הסיסטם. אנחנו המערכת. ויש לנו את האפשרות לשנות את זה. אם נהיה מוכנים להשתנות. ברגע שנכריז ביחד, שאנחנו רוצים ליצור פה חברה אוהבת יותר, שאנחנו מעיזים לחלום על השינוי, בלי שיבטיחו לנו משכורת טובה יותר או חופשות בחו"ל, להפך, להבין שאנחנו יכולים לוותר על הרבה דברים, למען חלום גדול יותר, למען מציאות טובה יותר, עבור כולם, אז באמת יתחיל לקרות פה שינוי. אז יעלו הפתרונות לכל אותם בעיות פרטניות שאנחנו מתעסקים בהן  - חינוך וממשל וכלכלה וסביבה.

הפוסט הזה הוא לא תיאורטי הוא קורא לפעולה.
ב-21.9 אלפי אנשים בארץ, ועוד עשרות אלפי אנשים בעולם עומדים לצאת ביחד לרחובות, אבל עם קריאה שונה ממה שקראנו בעבר. אנחנו נצא בקריאה לשינוי אמיתי:
ככה אי אפשר להמשיך, אנחנו דורסים אחד את השני, ואנחנו רוצים שינוי, ואנחנו מוכנים להשתנות.
אנחנו מוכנים להפסיק להזין את המערכת, אנחנו מוכנים להתאחד, להושיט יד אל האחר, לוותר.
אנחנו מעיזים לחלום בגדול, על עולם טוב יותר. ביחד אנחנו יכולים ליצור פה שינוי, וזה תלוי רק בנו.
האם ליבך שומע את הקריאה?