לזכור שאנחנו משפחה אחת

כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת

איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...



     

קהילות מדומיינות

אני לא רואה שום גבולות, ואתם?

לפני כשבועיים רשמתי כאן פוסט על הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאנושות.

השם של פוסט זה גם הוא מתקשר לסיפור המשותף שלנו.
הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל.
סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וכל כך מזדהים איתו, שאנחנו מוכנים למות ולהרוג בשמו.

אבל מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם, כמו הרשות הפלסטינית, היא בסך הכל קהילה מדומיינת.

את המונח קהילות מדומיינות טבע בנדיקט אנדרסון, בספר בשם זה שיצא לפני 30 שנה.

באחד מקורסי הסוציולוגיה שלמדתי עם פרופסור יהודה שנהב, דיברנו על המונח הזה.
זו היתה נקודת מפנה נוספת עבורי בתפיסתי את המדינה ואת העולם בכלל.

אחד מסוגי הקהילות המדומיינות הכי נפוצות ומקובעות כיום היא מדינת הלאום.

הלאומיות המודרנית החלה כתנועה רעיונית  בתחילת/אמצע המאה ה-19.
היו לה שורשים הסטוריים עתיקים כמובן,
אך מדינת הלאום כפי שאנו מכירים אותה היום קמה בעקבות המהפכות בצרפת ובאמריקה הצפונית.
 הרעיון הוא יפה - עם שקובע לעצמו את המנהיגים שלו, את החגים שלו את השפה שלו, את הסיפור שלו.

אך בתוך הסיפור הזה - הנרטיב - כמו שמכנים אותו בשפה האקדמית, מתחבאים עוד המון סיפורים שלא סופרו
ולעתים אף הושתקו בשם הסיפור המרכזי.

כך גם הציונות הלאומית סיפרה ועודנה מספרת סיפור,
על עם יהודי, שבמשך אלפיים שנים היה חסר בית,
וכעת ניתנה לו הזדמנות להקים בית אמיתי בארץ שבה הוא נוסד.

הסיפור הזה בער כל-כך בלבבותיהם של כל-כך הרבה אנשים,
שבדרך הם היו מוכנים גם להלחם, לגרש ולטבוח במי שלא הסכים עם הסיפור הזה,
וכשאני אומר הם, כמובן שאני מדבר גם על עצמי.
גם אני הרגתי בשם הסיפור הזה. גם אני איבדתי חברים לכיתה וקרובי משפחה בשם הסיפור הזה.

היום השיטות הן מתוחכמות יותר.
היום אפשר פשוט להשמיץ את מי שלא מסכים עם הסיפור, להפוך אותו לבוגד, ולכלוא אותו.
נתן בלנק הוא אחד מאלה שלא מסכימים עם הסיפור של מדינת ישראל, או לפחות עם הסיפור של צבא ההגנה לישראל.
נכון להיום הוא כלוא בכלא 6 מזה ארבעה חודשים.
אתמול נסעתי לעצרת תמיכה בנתן, לחזק את ידו ביצירת סיפור אנושי יותר וצודק יותר עבור כולנו.

הנה מה שיש לו להגיד בנושא:

                 

חמוד אמיתי.

לגבי הישיבה בכלא, כך כותב לו שמרי צמרת, שישב בכלא 21 (!) חודשים  על סירוב לשרת בצבא:

"לפני כמה שעות דיברתי עם סרבן המצפון נתן בלנק, שסיפר ששופטים אותו ל-14 יום נוספים בכלא, בנוסף ל-116 יום שכבר ישב. בטלפון הוא נשמע שמח, שמח כמו בתמונה הזו מהבוקר.

איך זה שאפשר להיות מאושר וחופשי בדרך לכלא? הנה חלק מתשובה אפשרית, מתוך מתוך "אי-ציות אזרחי", שנכתב ב-1849 על ידי הנרי דיוויד ת'ורו, כותב ופעיל נגד העבדות, טקסט שנתן השראה למהטמה גנדי ולמרטין לותר קינג: "כשהממשלה כולאת אנשים שלא בצדק, גם מקומו של איש צדיק הוא בכלא [...]. שם נמצא העבד הנמלט, האסיר המקסיקני המשוחרר על תנאי, האינדיאני שבא למחות על העוול שנגרם לבני עמו. במקום ההוא, המופרד אך החופשי והמכובד, שבו שמה המדינה את אלה שאינם איתה אלא נגדה – זה הבית היחיד במדינת עבדים שבו יכול אדם חופשי לדור בכבוד. אם חושב מישהו שהשפעתו תאבד שם, שקולו לא יגיע עוד לאוזנה של החברה, שהוא יהיה כאויב בתוך קירותיה, אין הוא יודע עד כמה חזקה האמת בהשוואה לטעות, ואינו יודע שמי שחווה מעט אי-צדק על בשרו יוכל להאבק באי-צדק באופן משכנע ויעיל הרבה יותר. הטילו את מלוא קולכם, לא רק פיסת נייר בקלפי, אלא את כל השפעתכם.[...] אם אלף אנשים לא ישלמו את חשבונות המס שלהם השנה [או יסרבו לשרת בצבא אנטי-דמוקרטי – ש.צ.], יהיה זה צעד פחות אלים או עקוב מדם מאשר לשלם אותם, ולאפשר לכספי המס לבצע מעשי אלימות ולשפוך דם נקי. זו למעשה ההגדרה של מהפכה בדרכי שלום, אם דבר כזה אפשרי". מחברת העבדים שמחוץ לכותלי הכלא, אני שולח הרבה אהבה לנתן הנמצא באחד הבתים שבהם יכול אדם חופשי לשהות בכבוד."

הלאומיות היא מחלת ילדות, הדלקת של האנושות - אלברט איינשטיין

אני רוצה לקחת עוד רגע כדי להתבונן על הסיפור של מדינת ישראל.

כפי שטענתי בתחילת הפוסט, סיפורה של מדינת ישראל הוא חלק מסיפורה של הלאומיות.
אני טוען שהלאומיות כולה, כבר אינה בגדר זרם רעיוני, אלא דת של ממש.

היא דת במובן הזה שהיא אינה רואה דרך אחרת לארגן את העולם מלבד במדינות.
כל ארגון אחר, שאינו מושתת על גבולות ברורים, שלטון מרכזי, וחוקים, הוא אנרכיסטי מבחינתה.

טקס יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות הם מהביטויים הבולטים בעולם לדת  הלאומיות.
דקת הצפירה היא הדקה החזקה ביותר של קולקטיביות חילונית שאנו חווים במהלך השנה.
עמידת הדום, וההתרכזות בזכרון הנופלים יחד עם קול הצפירה החד והמונוטוני הם בעלי השפעה עצומה על התודעה.

כאמור, הלאומיות כדת אינה שונה בהרבה מדתות אחרות.
לומדים אותה בבית-הספר, יש לה את הערכים שלה ואת הטקסים שלה. את הסמלים והדגלים והחגים.

הלאומיות כמו דתות אחרות, גם מאמינה בשליטה. הלאומיות מאמינה שלמדינה צריך להיות מונופול.
מונופול על האדמה, מונופול על ייצור הכסף, מונופול על אמצעי השידור וההפצה של התקשורת.
ובעיקר מונופול על האלימות.

דת הלאומיות כרתה ברית, כמו דתות אחרות, עם החרב והרובה.
וכמו לאורך כל ההסטוריה, ישנה בעיה  בשילוב של דת עם כוחות מזויינים.


מסעות הצלב ומתאבדי הג'יהאד אינם שונים מהחיבור החזק שקיים כיום בין דת הלאומיות למיליטריזם.
המיליטריזם הוא גם סיפור, שעל פיו סכסוכים שלא ניתן לפתור בדרכי שלום, ניתן לפתור באמצעות עליונות צבאית.
המיליטריזם הוא אותו סיפור שמצדיק מלחמות, שמאפשר הזרמה עצומה של משאבים לפיתוח כלי נשק להשמדה המונית, לפיקוח ומעקב אחרינו, לבניית חומות וגדרות, ליצירת כלי מלחמה רובוטיים עתידיים בלתי מאוישים.


השילוב בין לאומיות למיליטריזם כפי שהוא מופיע בשידור הטלוויזיה הראשון של מדינת ישראל:

             



איני מאמין יותר במדינות.
אני עושה דברים לעתים כדי לכבד את משפחתי וחברים, אך האמון שלי במדינת הלאום אבד.

כשם שאיני מאמין יותר במדינת ישראל,
כך גם איני מאמין בהקמתה של מדינת פלסטין.
אני לא חושב שתקום מדינת פלסטין. צר לי על שכנינו הפלסטינים, במיוחד המבוגרים
ששנים רבות חולמים על מדינה עצמאית.
אך העדר מדינה פלסטינית אינו דבר נורא בעיני. כאמור המדינה הפלסטינית אם תקום תחלה באותם סימפטומים של לאומיות שבהם חולה הלאומיות הציונית - שליטה, כוחנות, גברתניות, ריכוזיות.

אך אל ייאוש!!
אמנם איני מאמין במדינה,, אך אני כן מאמין בערכים שהמדינה לכאורה מנסה להשיג -
חופש, שוויון, עצמאות, בטחון. עבור כולם.
אני  מאמין בשחרורם של אלו שאינם מוכנים לקבל את הסיפור, ישראלים או פלסטינים,
אני מאמין בהתנגדות לא אלימה, בסרבנות מצפון, באי שיתוף פעולה עם השיטה.
אני מאמין באוזן קשבת שמוכנה לשמוע את הסיפור של האחר גם אם אינה מסכימה או מאמינה לו.
אני מאמין בשימוש במילה, במצלמה ובתפילה יותר מאשר שימוש בכלא, רובה או פקודה.
אני מאמין בסולידריות על בסיס ערכים משותפים ואמונה משותפת ולא על בסיס שנאה ופחד.


סיפור הלאומיות הוא סיפור שהיה טוב עבור המאות ה-19 וה-20.
היום הוא כבר מסוכן מדי, הרסני מדי, בזבזני מדי, מנוכר מדי.
אנו זקוקים לסיפור חדש.

אני קורא לסיפור הזה רב-קהילתיות.

בסיפור הזה, הקהילה היא הבסיס האורגני להווצרותה של חברה, של אומה, של אנושות.
ההכרות האישית, האכפתיות והדאגה תופסות את מקומה של הבירוקרטיה התועלתנית (אך לא יעילה) והקרה.
אורחות חיים, עניין משותף, ערכים ואמונות, כבסיס איתן לשותפות, במקום אבל קולקטיבי והאחזות במה שהיה.

קהילות קהילות ניצור עולם חדש

לסיום אני רוצה להביא קטע של מורי ורבי מרטין בובר,
מתוך נתיבות באוטופיה - על החברותא:

"החיים הממשיים בין בני אדם לחבריהם אינם מתחוללים בתוך המדינה המופשטת, אלא במקום חיוּתה של הצוותא במובנה המקומי, התפקודי, הרגשי והרוחני - בחברותא.

כלומר, בקהילה של חבר רֶעים שמתאחד מסביב לאמונה תמימה משותפת. חיים ממשיים אלה הם כיום מדוכאים, מדוכדכים, נדחקים הצידה; היצור המלאכותי ששמו מדינה, מצץ את הדם מעורקי החברותות עד שהוא,בכל טבעו המופשט שולט  כבעל גוף משגשג, ממש כאילו היה בריה חיה ולא  . ...יצירה מחושבת, כאילו חיים משלו, כמו מכונה שיצאה משליטת האדם שיצר אותה.

עלינו להחזיר לכל החברותות את מירוץ הדם, את הכוח החיוני ואת המציאות המלאה; עלינו לשחרר את החיים האמיתיים בין אדם לחברו. החברה כיום היא  אורגניזם חי שתאיו הולכים ונובלים, שפעולתו הנאמנה של מנגנון מחפה עליה. המדינה היא מנגנון המעמיד פנים של אורגניזם חי, אך היא לא, אין היא אלא מנגנון מלאכותי שמטרתו להביא לסדר עבודה יעיל בתכלית השלמות כדי לנצל כל אחד מתאיה עם תום, ולא תדע מנוח עד אשר יִכְלו התאים עד תומם. רק מבפנים, על ידי החייאת קומתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. החברותא על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות.

תשוקה כבירה לחיי חברותא עוברת עתה את כל בעלי הנפש בחיי התרבות המערבית. ... הם נושרים מתוך תאי החברה הנובלים, ובהיותם מופקרים לעזובה רבה בקרב ההמולה, הם מרגישים על כורחם בדידות שלילית זו כבדידות מוחלטת, מעין אותו דבר שהאדם המאמין קורא בשם ריחוק מאלוהים, חוסר אלוהים. ומכאן הם עורגים לחברותא, מחזרים אחריה, עובדים בה. המדינה של ימינו, גם אם תהיה לסוציאליסטית כמו שחלק רוצים עדיין ביסודה אין בידיה למלא את התשוקה והגעגוע לחברותא, אין בידה לתת ליחידים את התחושה היסודית של התחברות שאותה מבקשים מן החברותא. שהרי מדינה, כל מדינה, אינה חברותא ואינה עשויה להיות. אין קבוצת אנשים קטנה כגדולה נקראת חברותא אלא אם היא מורכב מחבורה חיה של אנשים שרואים זה את זה לפני הכל כאנשים, לא כאזרחים או כבעלי מלאכה, אלא כבני אדם. כל חברותא מורכבת מתאים חזקים של הוויית צוותא בלתי אמצעית, תאים שיחסי הגומלין שביניהם הם ישירים וחיוניים ביחסי חבריהם זה לזה, והם מתלכדים לקבוצה זו באורח ישיר וחיוני כהתלכד חבריהם היחידים אל התאים. במקום שחיי הממש בין בני אדם לחבריהם בתוך יחידותיהם הטבעיות הם חיים מפוררים. אין המדינה הגדולה יכולה להיענות לתשוקה הזאת אל החברותא ואל השותפות אלא במעשי תרמית ואחיזת עיניים.

צריך לשחרר את חיי הממש בין בני אדם לחבריהם. דרושה תחיית החברותא - תחייתה של האחדות הרליגיוזית בין חבר רעים לדרך. כאן צריכים להתרחש חיי האדם הציבוריים, כלומר החיים המורחבים כדי שותפות. כאן בלבד יוכלו לקום לתחייה בדמות חדשה הקישורים הפנימיים של השותפות הראשונית והיא לפי סדר ראשוני - אמונה או דרך משותפת, אורח חיים משותף למטרה אחת, עבודה משותפת ואדמה משותפת - אלו הם ארבעת יסודי הקישור.... לא המדינה אלא החברותא בלבד תוכל להיות נושאה הראוי של קרקע שיתופית.... לא המדינה אלא החברותא כאיגוד יוצר בלבד תוכל להיות נושאו הראוי של יצור שיתופי. לא בחברה אלא בחבר רעים בלבד יוכל לצמוח אורח חיים חדש. לא בכנסייה אלא באחווֹת תוכל לשגשג אמונה חדשה. לשם כל נדרש מרחב חופשי לחברותות... מרחב חופשי זה שהוא אוטונומי לחלוטין, כלומר כחופשי משלטון ריכוזי, אלא כזה שמאפשר לאוטונומיה לקבוע חוקים פנימיים משל עצמה, חוקים שהם שלטון עצמי של חבריה. לא מדובר בחוקים חיצוניים נוספים אלא כאלו שבפנימיותם הם זהים עם האוטונומיה של ספרות הרצון האורגניות, אותן סביבות שקשורות קשר הדוק זו בזו. מדינה של ימינו לא תכיר באוטונומיה כזו לעולם; מכל שכן שלא תכיר בו המדינה הסוציאליסטית כי הגוף  הזה הוא הצנטרליסטי (ריכוזי) ביותר, אפילו יותר מהקפיטליסטי, והוא לא יבוא להכריז לעולם על דצנטרליזציה (פיזור הכוח) שלו. מנגנון משוכלל זה לא יתפטר לטובת היסוד האורגני. רק מדינה השרויה בהתפתחות לסוציאליזם (והתפתחות זו לא תהיה קצרה למרות כל הסימנים המעידים על היפוכו) לא תוכל להתחמק מהחברותות ויש להמתין לרגע המתאים לכך. בעת הנכונה המדינה לא תוכל לחמוק ממהפכתן של חברותות הרוצות לחיות במשותף. אבל לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

ועל כך נאמר - אם נרצה...

חג לאומיות שמח לכולם