כך אני מרגיש בשבוע -שבועיים האחרונים.
ממתין שדברים יקרו.
מחכה לפרויקט ECO-ME שאולי כן יתחיל בשנה הקרובה ואולי לא.
מצפה לקרובים ואהובים שיבריאו ויחזרו לאיתנם ולשמחתם.
ממתין שמשהו חדש יקרה, משהו מסעיר, משהו מהפכני.
ושום דבר לא קורה.
אפילו המוות לא מגיע.
הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל.
יושבים בחדר ההמתנה ומחכים לעבור לעולם הבא.
נדחפים בתור כאילו מה שמחכה בסופו הוא דבר גדול ונפלא.
ולא קולטים שמה שיש לנו כאן, ההבל הנוכחי, הוא המופלא.
שמתי לב שבתקופה הזו של השנה אני מתמכר לכלום.
בלי תוכניות, בלי פרויקטים, בלי דברים גדולים.
רק אני והגלים שנשברים, והשמש והציפורים, ואנשים.
ומתוך הכלום נוצרים דברים.
בכל פעם משהו חדש-ישן.
אין חדש מתחת לשמש, וגם שיטוט בממלכת גוגל או פייסבוק כבר לא מרגשים.
רואה את קרקס הריאליטי של הבחירות המטופש,
ואיך אנשים שוקעים בתוך ים של חובות, ודאגות, ואילוצים, ופחדים.
ואני שוקע איתם.
מנסה לצחוק אבל בסופו של דבר שקוע באותו הבוץ.
ממתין כמו כולם, שייגמר העולם.
אם אני מנסה עכשיו להסתכל לתוך החור, אני רואה אור.
אור לבן גדול ששוטף הכול וזורח בלי להתאמץ.
כמונו.
אז למה כל-כך קשה לנו לזכור זאת?
שאנחנו בסך הכל אנרגיה ברמת דחיסות כזו שאפשר לגעת בה?
שאנחנו אלפי אורגניזמים שקיימים בתוך גוף אחד?
שאין לנו עצמי נפרד?
שאני ואתה זה בעצם אחד?
אז אני יושב וכותב, מחפש השראה.
כמו לקרוא במגזין נשים בחדר המתנה.
בלי טלפון, בלי ארנק, בלי תיק.
רק אנחנו. יום ולילה ועוד חצי יום ברחוב.
תרגיל לחיזוק האמון והאמונה.
תמונה 1:
אני יושב על ספסל ליד זקן חביב וחסר שיניים ואומר לו שלום. הוא מהנהן לי בחזרה בעצב.
אני מתבונן קצת בשני הגברים המוזנחים הנוספים שיושבים לידנו.
מביט בציפורים ובשמיים.
אני שואל את הזקן לשמו והוא עונה לי "ורג'מי".
אני שואל - "ורג'מי"?
והוא עונה "ולג'מיר".
"ולדימיר"? אני לבסוף מבין.
כן, הוא מהנהן ומחייך חיוך ללא שיניים.
חוזרים לשבת בשקט.
אחרי כמה דקות הוא מציע לי סנדביץ חביתת ירק שהיה לו בתיק.
אני מסרב בנימוס.
מולנו מתיישב אדם נוסף.
הוא מנסה לפתוח משהו שנראה כמו יוגורט בבקבוק.
הוא מתקשה ומתעסק עם זה כמה דקות עד שהוא מצליח.
בסוף טועם ולא מתלהב.
ואז הוא לוקח את חתיכות הלחם שלו ומפורר על הרצפה.
המון יונים מגיעות ומתחילות לאכול.
הן מגרגרות, ומנפנפות ומנענעות את ראשן ואוכלות.
ואני יושב וצופה בנדיבות של אלה שאין להם כלום.
אחרי עוד כמה דקות אני אומר שלום לולדימיר, לוחץ את ידו והולך לאכול.
תמונה 2:
אני יושב בשולחן של עמותת לשובע ומפריד את חתיכות הבשר הקטנות שמתחבאות באורז.
אני לא רוצה לאכול בשר, אבל בתור קבצן אולי אני לא צריך להיות כזה בררן.
אני מנסה בכל זאת שלא להכניס את החתיכות המתות לתוך בטני, אפילו שכולנו אחד.
ברקע מנגן מישהו בפסנתר - IMAGINE, על הדבש ועל העוקץ, ועוד שירים פותחי לב.
הזקן שלידו מצטרף לאחד השירים בשירה אופראית מרשימה ומפתיעה.
אחר-כך הוא ניגש אל המתנדבים שמחלקים את האוכל ומבקש חתיכת עוף ומביא אותה אל הנגן.
הנגן מסרב, הוא רק רוצה להמשיך לנגן.
כמה יופי.
אור אחר הצהרים מעונן חודר מבעד לחלונות הויטראז'.
כנראה שפעם היה פה בית כנסת.
היום זה מרכז חלוקה למזון לנזקקים.
המנהל של המרכז מתנהג כאילו זה שירות קייטרינג יוקרתי.
הוא דואג באופן אישי שכל אחד יקבל את מבוקשו.
המתנדבים נעתרים לכל מי שמגיע - גבר או אשה, צעיר או מבוגר, אפריקאי או רוסי, יהודי או גוי, כולם מתקבלים בברכה.
כולם מקבלים ארוחה חמה.
בחור אחד נכנס ומתיישב לידי. מניח את התיק ומבקש מהמתנדבת במקום - "תביאי לי ארוחה אני רעב! וכוס קולה!".
בלי בושה, נהנה לתת הוראות לאלו שנותנים לו עזרה. כמו בורגני במסעדת יוקרה.
אני מסיים לאכול, מביא את המגש למתנדב שלוקח את המגש, אומר תודה ויוצא. אכלתי לשובע.
תמונה 3:
אני מביט מחצר מגדל נווה צדק אל עבר נחל שלמה שעובר למטה.
אני קופץ מעבר לגדר ומתחיל לרדת לכיוון הנחל.
גשם הולך לרדת וצריך למצוא מחסה ללילה.
אני בודק מה יש מתחת לגשר.
אני מוצא שיש שם מחסה, קצת דחוס אבל מושלם נגד רוחות וגשם.
הבעיה היא שהוא תפוס. שני שקי שינה פרוסים בכוכים. מישהו כבר עלה על הרעיון.
אני מחליק על צינור ונופל על סרפד.
כל יד שמאל שלי מתכסה קוצים.
אני ממשיך ללכת במורד הנחל לכיוון הים.
שטח הפקר בשטח שבין נווה צדק לרחוב אילת.
אני עובר בשדות חובזה מוריקים, ומגיע לחלק האחורי של מוזיאון תולדות צה"ל.
אני עובר גם אותו ומגיע לחצר האחורית של מתחם "התחנה" המחודש.
מספר עגלות דוכן עם כיסוי נמצאות שם. האם ייתכן וזה יהיה המחסה ללילה?
תמונה 4:
אני יושב ברחוב אלנבי, בחלק שקרוב לים, מול מה שנראה כמו סניף סגור של הבנק הבינלאומי הראשון.
אני יושב על המעיל שלי ומניח מולי חתיכת קרטון ועליה הצעיף שלי וכובע צמר.
אני מביט בעוברים ושבים.
רוב האנשים נמנעים מלהביט ישירות אליי.
אני מנסה לקלוט את העיניים של האנשים.
לראות מה זה מעורר בי ובהם הסיטואציה.
אף אחד לא ניגש לדבר.
להרגשתי הרוב מרגישים אי נוחות.
אני גם מרגיש אי נוחות. פיזית.
אני משנה את צורת הישיבה ומחזיק עם ידי בברכיי.
אחרי כמה זמן עובר מישהו ונותן כמה שקלים. אני אומר תודה ומאחל שבת שלום.
בהמשך עובר חייל ונותן לי עוד חמישה שקלים ואומר - קח גבר.
אחר-כך אני מחליט לעצום עיניים. אני יושב ונושם.
מאזין לרחשים ומגלה שרעש מכוניות ואוטובוסים עושה אותי נינוח.
אני גם מנסה להריח - את הפיח, את ריח הים, את האנשים שעוברים.
אני מנסה לחוש - את חוסר הנוחות בגוף, את הרצפה, את הבריאות של גופי.
אני שומע צליל של עוד כמה מטבעות שנזרקות לתוך הכובע ומחייך.
אחרי זמן מה אני שואל מישהו מה השעה. קבעתי להיפגש עם טליה לקראת סגירת השוק.
אני קם ואוסף את השלל - כעשרים שקלים.
מיד כשאני מתחיל ללכת עוצרת אותי בחורה צעירה בשיער קצר ונותנת לי מאפה וניל.
"קח" היא אומרת - זה בשבילך. אני מודה לה ומחייך, אבל היא מסתובבת והולכת במהירות.
תמונה 5:
אני וטליה מסתובבים בשוק. מרימים ירקות שנזרקו ונפלו.
היא מספרת לי מה עבר עליה בשעות האחרונות.
היא מחזיקה בידה את החישוק שלה, ושק מבד שהיא מצאה
ופרח שנתנו לה אנשים חמודים, וכרית.
שמיכה היא לא מצאה. היא הרגישה שהיא נכשלה.
אנחנו אוספים די הרבה ירקות ופירות, שקית די מלאה.
אנחנו מחליטים להשתמש בכסף כדי לקנות בננות ולחם.
לי מתחשק גם קפה. וסיגריה ככה בשביל ההרגשה.
טליה הולכת להביא אבל חוזרת בלי. הרגיש לי צפוף, לא רציתי לבקש.
במקרה ראינו את מיקי. היא שאלה אותנו איך הולך עם ההומלסיות, ואם אנחנו נהנים.
אמרתי שכן בסך הכל. וגלגלתי ממנה סיגריה.
אחר כך עשינו עוד סיבוב, וקיבלנו ממישהו ירקות צלויים על הגריל וקצת טחינה.
שיהיה מה לשים בלחם.
התקדמנו חזרה אל מאחורי מתחם "התחנה" והתחלנו להכין את המקום ללינה.
פתאום הגיע הבחור שמזיז את העגלות.
הוא הוסיף עוד עגלות לחצר ואנחנו הסתתרנו מאחורה.
החושך כבר החל לרדת, השבת נכנסת.
מצאנו דשא סינטטי שישמש לנו כמצע לשינה.
עדיין היתה חסרה לנו שמיכה.
היינו קצת רעבים.
התלבטנו אם לחכות לארוחת ערב ולהדליק את הנרות שהיו לנו או לאכול עכשיו.
בסוף אכלנו.
שבענו די מהר. ועוד היה מוקדם.
מה נעשה עכשיו? רק איזה חמש וחצי.
יצאנו לסיבוב בחיפוש אחר שמיכה ותה.
התיישבנו בתחילת רוטשילד. ביקשנו תה מהבחור בדוכן והוא נתן לנו.
דיברנו על היום שהיה והמצאנו מחזה על עטלף וחתול.
וגם מחזה על נערה שקיבלה מחזור, אבל מנקודת המבט של המחזור.
אחר כך עשינו סיבוב חזרה ומצאנו שמיכה די מעופשת ומסריחה.
לקחנו אותה, ושמנו אותה מעל יריעת פלסטיק שמצאנו כדי שלא תגע באנו.
הלכנו לישון.
תמונה 6:
הירח עלה.
כבר אמצע הלילה.
קר. אבל לא נורא.
אין גשם.
פתאום צעקות מרחוק וטליה נבהלת.
זה בסדר אני אומר לה, זה רק אנשים.
היא נרגעת ונרדמת.
כואב לי הצד. עתם האגן שבולטת.
העצמות הגרומות שלי לא בנויות לשינה על הרצפה.
אני צריך מזרן. מזרן דק אבל מזרן.
אני מסתובב על הגב ונרדם.
אני חולם על משאית/אוטובוס מלא באנשים שאני הנהג שלו אבל אני נוהג מאמצע המשאית.
האנשים שלפני מסתירים ואני צועק להם שיזוזו כי אני בירידה ואין ברקסים.
אני מתעורר.
הירח עדיין בשמיים.
אבל הבוקר קרב.
אני נרדם שוב, אולי בפעם השמינית באותו לילה.
בפעם הבאה שאני מתעורר השחר עלה.
עשינו זאת.
תמונה 7:
אני וטליה מגיעים לחוף מנטה ריי ופוגשים את הפקח אלי.
אנו מבקשים תה ואלי נענה בחיוך.
אני עושה מתיחות וטליה יושבת ומעשנת סיגריה.
אנחנו צועדים לאורך הטיילת ופוגשים את עודד.
מחליפים חוויות מהלילה, ומהמגורים בקיץ בחוף.
עודד מספר לנו איך זה לגור על סירה ומזמין אותנו אליו.
אני מחליט להוציא עשרה שקלים מה-15 שנשארו לנו על כוס קפה.
אנחנו נפרדים מעודד וממשיכים.
מתיישבים על הטיילת מול המזרקה.
אני עושה מדיטציה וגם טליה.
אחרי זמן מה היא עוברת להתאמן בחישוק ואני מקשיב.
נראה שכל הרחוב איתה.
איש מבקש ממנה לצלם אותה ומצלם בלי הפסקה.
ואז אחותי הגיעה ובן זוגה.
אני פוקח עיניים.
היא מתישבת לידי על הרצפה ואומרת לי שאני מסריח.
אני מהנהן בהבנה.
הם ממשיכים לדרכם ואנחנו נשארים עוד כשעה.
כולם נעצרים ומסתכלים על טליה שמחשקת בחן מופלא.
אני מסתכל על הכסף שקיבלנו - כשלושים שקלים.
טליה מתחילה להעביר שיעורים בחישוק לעוברים ושבים.
סבא בן 70 ואחר כך ילד וילדה אחים.
כולם שמחים, השמש מאירה פנים.
אנחנו לוקחים את הכסף והולכים לאכול חומוס משאוושה.
הסטריט ריטריט נגמר לאיטו.
כעת חוזרים אל החיים הטובים.
אל הדירה של ההורים, אל החיים בדרכים.
מקווה שבפעם הבאה נעשה זאת עם עוד אנשים.
מקווה שתמיד יהיה בי אמון ואמונה בעצמי, באחרים, באלוהים.
אין למי להצביע, מה נעשה?
חייבים לחזק את האלטרנטיבה.
איזה אלטרנטיבה אני שואל?
במקום ביבי - לפיד או בוז'י או שלי? הם כן יצליחו להרכיב קואליציה? להעביר תקציב? לקדם את האינטרסים שלנו? ומה אם האינטרסים שלי ושל הרבה אנשים אחרים הם מאוד שונים? למה שאני ארצה לכפות עליהם את מה שאני חושב שנכון?
אני רוצה לקדם את האינטרסים שלי שהם לדעתי גם האינטרסים של רוב האנשים (אפילו אם הם לא יודעים זאת עדיין....):
קיימות, רווחה, שמחה, בריאות, השכלה, מגוון ביולוגי עשיר, שיקום וריפוי האדם והאדמה, חופש, אחווה.
איך אני יכול לעשות זאת במערכת הקיימת?
נגיד שמצאתי מפלגה שהמצע שלה יחסית תואם את הערכים שאני מדבר עליהם, עדיין יש סיכוי טוב שהיא לא תכנס לממשלה, שכוחה בכנסת יהיה קטן, ושרוב העיסוק שלה יהיה בקרבות פרלמנטריים ובחסימת האינטרסים המנוגדים.
זה תפקיד חשוב, אבל הוא לא ישפר לנו את החיים, אולי יאט את הפיכתם ליותר גרועים.
הממשלה, המערכת הפוליטית כולה נתונה למניפולציות של הגופים החזקים: הבנקים, תאגידי התקשורת, והטייקונים. איך משנים אותם? איך מתמודדים איתם בלי להישאב לתוך אותו משחק כוחני שרק מוציא את אלו שבאמת מנסים לשנות מותשים ומתוסכלים?
טבעה של שיתופיות
איך שאני רואה זאת' זה המעבר לקהילתיות ולקיימות מקומית שיכול באמת להשפיע על חיינו בצורה המשמעותית ביותר.
האפשרות להעזר בשכנים ובחברים כדי לטפל בילדים, לתקן דברים, להכין ארוחות, ליצור תרבות ולא רק לצרוך. כל אלה יכולים להתקיים בקהילה - שכונה, יישוב קטן, קבוצת אוהדי כדורגל.
הבעיה שחיי הקהילה די נעלמו או התנוונו, והגורם המכריע לכך הוא לא השלטון, אלא הכסף שלנו. במקום לחלוק את המתנות שלנו, אנו חיים בכלכלה מבוססת כסף שבה לכל דבר יש מחיר - טיפול בילדים, טיפול בהורים, תרבות, השכלה. וכך אנו הופכים להיות תלויים בכסף במקום באנשים.
איך משפיע עלינו הכסף שאנחנו משתמשים בו?
הבעיה מתרחבת כאשר אנו מסתכלים איך עובד הכסף שלנו והכלכלה שלנו - הכסף שלנו הוא כסף שנוצר על ידי בנקים פרטיים כחוב נושא ריבית - כלומר תמיד קיים מחסור ממנו. העובדה הזו נותנת כח עצום לבנקים, כוח שעולה על הכוח של מוסדות השלטון ה"דמוקרטיים". כלומר בעוד אנו חיים במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אנו מנוהלים ביום-יום שלנו על ידי מערכת כלכלית או יותר נכון כספית שהיא בבירור לא דמוקרטית. בנקים הם לא גוף דמוקרטי (למרות שעכשיו מנסים ליצור אחד כזה). ועם זאת הוא משפיע על חייינו ברמה היומיומית הרבה יותר מכל ממשלה כזו או אחרת.
הכסף שלנו שנוצר כחוב נושא ריבית גורם לכך שהכלכלה שלנו חייבת לצמוח כדי לנסות להחזיר את החובות ההולכים וגדלים שייצור הכסף יוצר. הדרך שבה הכלכלה צומחת הוא על ידי תחרות וריכוזיות. כלומר כל גוף עסקי צריך להתחרות בגופים המקבילים לו, או להיעלם לטובת גוף עסקי גדול יותר, וכך נוצרת "צמיחה". אפשר לראות כדוגמא את מרכזי הקניות של BIG שצצים בצמתים מרכזיות ומחסלים את העסקים הקטנים. הצמיחה הזו גם מכלה את המשאבים הטבעיים והאנושיים שלנו - כל דבר חייב להפוך למוצר בעל מחיר, וכך אנחנו משמידים את אוצרות הטבע שלנו, ומכלים את המהות האנושית שלנו על ידי תמחור של הכל. אנו מחויבים לעשות זאת כל הזמן משום שהכסף תמיד נמצא במחסור, זוכרים?
וכך אנו שבויים במעין מעגל קסמים של עוד צריכה, עוד צמיחה, עוד מחסור....
לגדל כסף? זה אפשרי...
מטבע שיתופי
כדי להחזיר את החיוניות ואת הרלוונטיות של חיי קהילה דרוש גם המנוע הכלכלי. וכדי שהכלכלה תחזור לתפקד, דרוש שיחזרו להתקיים הקהילות שהן הבסיס האורגני לחיי החברה. כלכלה מקומית שמטרתה לשקם את החברה והסביבה, יכולה לצמוח מתוך קהילה בעזרת מטבע מקומי אשר אינו מיוצר על בסיס חוב, ושבמקום לצבור ריבית הוא בעל ריבית שלילית, על פי עקרונות ה"כסף חופשי" של סילביו גזל.
מטבע כזה ממלא את התפקיד העיקרי שכסף היה אמור לעשות לפני שהוא הפך לכלי לשליטה - אמצעי סחר חליפין. מטבע כזה הוא מטבע שבבסיסו מיועד לעבור מאחד לשני. המטבע לא נועד לצבור ערך, להפך, הוא מאבד מערכו, הוא מתכלה, ממש כמו כל דבר אחר בטבע. לכן מטבע כזה יכול לגרום לשגשוג של קהילה מקומית משום שעל ידי הנפקה של כמות קטנה של מטבעות אפשר ליצור תנועה כלכלית ערה. הירקן משלם לשרברב שמשלם לגננת, שמשלמת לצבעי, שמשלם למורה למוזיקה, שמשלמת לטכנאי מחשבים שמשלם לירקן. כל זה בלי שעבר שקל אחד ביניהם, וכל הצרכים שלהם מולאו.
כדי ליצור מערכת מקומית כזו דרושה עבודת תכנון וניהול. זה לא מגיע יש מאין, ודרושים משאבים ראשוניים כדי להתחיל אותה. בעיקר דרוש זמן ונכונות של קבוצה מובילה של אנשים כדי להניע את התהליך. תרגמתי בעבר מדריך של שני כלכלנים שתיארו את השלבים השונים ביצירת מטבע קהילתי. זה בהחלט דורש עבודה.
וכאן טמון פרדוקס. מצד אחד הקהילות בעלות היכולת להניע וליצור שינוי כזה בתוכן הן קהילות מבוססות כלכלית ומשכילות. אך הקהילות האלו הן ברובן מפורדות יותר - מעין גטאות מלאות בכלובים של זהב. כל אחד ספון בביתו בין שלל מכשירי החשמל, המסכים והרהיטים המעוצבים. אין שם את הבסיס הרגשי ליצירת מערכת כלכלית מבוססת מטבע מקומי.
מנגד, הקהילות העניות - כפרים ערביים, שכונות חרדיות, עיירות פיתוח וכדומה, אשר בהן כבר קיימים גם מערכות שיתוף אשר תומכות בקהילה דוגמת גמ"ח (גמילות חסדים - מחסן קהילתי שבו ציוד שאפשר להשאיל, כלי עבודה, צעצועים לילדים, ציוד רפואי וכדומה), אך הן חסרות את הבסיס היזמי , וזקוקות לרוב לעזרה "חיצונית" של עמותה או גוף אשר יניע את התהליך.
וכך אנחנו נותרים עם קהילות עתירות משאבים וחסרות קהילתיות, וקהילות עתירות קהילתיות וחסרות משאבים.
כיצד אפשר לצאת מזה?
גם לי אין תשובה,
אבל לדעתי אם אנשים רבים ירכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכלכלה המקומית ובביסוס של מטבע מקומי, כזה שנותן מענה לצרכים האמיתיים של התושבים המקומיים, ולא לצרכים כוזבים שהחברות הגדולות מפרסמות לנו או אלו שהממשלה מנסה להפחיד אותנו בהם, אז אולי נתחיל לראות שינוי ממשי גם באיכות החיים שלנו וגם בשינוי אמיתי של המערכת.
זה דורש מאיתנו לשתף פעולה, זה דורש יוזמה, זה דורש לקיחת אחריות, וזה דורש להתעמת עם המערכת הקיימת, מערכת שכבר לא משרתת אותנו. נשמע מעייף? זה בהחלט יותר מעייף מלשים עוד פתק בקלפי, אבל זה גם מה שעשוי אשכרה לשנות את המצב...
אם נרצה...
נ.ב.
1. אני מרכז את המשאבים שלי (זמני ושכלי בעיקר) כדי לקדם את פרויקט אושר. בקרוב אושר יהפוך לקואופרטיב ויהווה אלטרנטיבה חלקית למערכת הקיימת. מוזמנים לקח חלק.
