לזכור את החיים

ילדים ישראלים

ילדים פלסטינים

מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....