לזכור את החיים

ילדים ישראלים

ילדים פלסטינים

מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....


       

ילדים של החיים

לילה לבן,
אלפי בני נוער שטופי הורמונים ומיוזעים,
עם אייפוניהם, מותגיהם וספקותיהם שוטפים את רחובות תל-אביב
ברקע הופעות מוזיקה ואורות, מלא גירויים,
אוכל רחוב מהיר שמנוני בכלים חד-פעמיים
ואני עם אופניי, רזוני וזקני מסתובב ביניהם כמו איזה מין חייזר, ונזכר
איך גם אני הייתי נער מבולבל
איך גם אני חיפשתי משמעות ואהבה בתוך עולם מנוכר ומוזר
איך פינטזתי ואוננתי ודמיינתי
שבחורות יאהבו אותי, ולהיות אמיתי, להיות גיבור
כמו בסרטים, כמו בספרים, כמו שחשבתי שיכולים להיות החיים.
דמיינתי שאפגוש את עצמי, ואהיה לי מין אח גדול.
ואז נזכרתי באחי הגדול, שיושב לו בתאילנד, רחוק מהכל.
וחשבתי עליו, בגיל הנעורים,
ואיזה קשה זה להיות רגיש ופגיע, בתוך כל מה שקורה מסביב.

וחשבתי לעצמי על כל הפוטנציאל שקיים,
וכמה אני מעריך את כל אלו שעובדים עם נערים,
איזה כוח צריך, ואיזה סבלנות ורגישות, ושגם אני רוצה להיות איתם.
וחשבתי על אחותי שאמרה שהיא בכלל עדיין ילדה למרות שהיא בת ארבעים
ושגם אני מרגיש ככה לעתים
איך אני יכול להיות מחנך או מורה, כשאני בעצמי מתקשה להתמודד עם החיים.
אבל אז התבוננתי וראיתי כמה גדלתי מבפנים,
ולמרות שלא המשכתי לעבוד עם ילדים לאורך הרבה שנים,
עדיין הבאתי משהו לתוך אותם עולמות צעירים.

חליל ג'ובראן מספר:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

של מי הילדים?

וחשבתי גם על הנערים החטופים,
ועל כך שהרבה מאוד אנשים מאוד חוששים ודואגים לשלומם של הילדים,
אבל מה עם הילדים שגדלים בעזה ובשטחים?
האם להם לא מגיע להיות בטוחים וחופשיים?
וכל הפוליטיקאים המתלהמים,
שטוענים שצריך למרר להם עוד ועוד את החיים,
עד שיחזירו את החטופים.
ואוריאל פריירה ועומר סעד שגם הם כלואים,
כי הם לא רוצים להרוג אחרים.

ביקרתי השבוע בבית-הספר גשר על הואדי,
שבו לומדים יחדיו ילדים יהודים וערבים,
מתוך תקווה שאפשר לחיות ביחד למרות ההבדלים,
והאמא שאיתה הלכתי סיפרה לי שגם הילדים מתבדלים,
כבר בגיל צעיר הם נהיים חברים של מי שדומים,
וברגע שהם הולכים לתיכון, אז הכל נעלם,
ומה שרוצים זה להתגייס לצבא ולהיות לוחמים.

ותהיתי לעצמי למה זה ככה?
וכל הפוליטיקה הזו,
ואיך אנחנו פשוט מתעלמים,
כי כמה אפשר להיות מעורבים,
בכל השחיתות, והאכזריות והאלימות,
בסך הכל אנחנו רוצים להנות מהחיים.
לעשות על האש, ולראות כדורגל עם חברים,
ולחוות את הילדים גדלים.
הילדים...

אמא של עציר פלסטיני ששוחרר ממעצר מנהלי ושביתת רעב מכינה לו מטעמים
תאכל חמודי, תאכל

אתמול הייתי בפלא בבי"ס חופשי,
עשינו סדנאות על מהו חופש,
דיברנו שירה, ורקדנו מגע,
ובשבילי זה היתה חוויה  מרנינה,
נראה לי יותר מכל שיעור שעברתי בבית-הספר הרגיל
וזה נתן לי תקווה שאפשר להכיל
את כל הרוע שקיים בעולם,
ולראות את הטוב שנמצא בכולם,
כי כולנו נולדנו טובים כך אני מאמין
וכולנו יכולים לחזור למקום הזה שמבין
שיש אחרים ושונים, ושכולנו מיוחדים,
וכולנו בתוכנו עדיין ילדים

אם נרצה...


    

החובה לשכוח והזכות לשמוח

כאשר אני בא לכתוב את הטקסט השבועי שלי, עולה בי השאלה האם לכתוב טקסט שמתקשר ליום השואה.
האם העובדה שהאבות המייסדים של מדינת הלאום שבה נולדתי, החליטו שיום מסוים יוקדש לנושא השואה,
דורש ממני להתייחס אליה. האם התעלמות ממנה היא הדבר הנכון? האם לחתור תחת היום הזה הוא המעשה הנדרש?

החלטתי היא להתייחס ליום הזה אך מתוך הקשר למצב הקיים כפי שאני רואה אותו,
ומתוך נסיון להבין וללמוד מהשואה שהייתה לעם היהודי, ומן השואות השונות שמתרחשות כיום בעולם.



החובה לשכוח

ב-1988 פרסם יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ,
טקסט שבו הוא מסביר מדוע ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה.

הוא כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.
ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

הטקסט הוא חריף ביותר,

 אך מכיוון שהוא נכתב על ידי ניצול שואה אני מאמין כי הוא יכול להישמע באוזניים קשובות יותר.

החובה לשכוח, או הזכות לשכוח, היא הזכות שלנו להירפא.

השואה היא כפצע בזכרון הקולקטיבי של דור סבינו,

ואנו והורינו וכך גם ילדינו באים כדי לרפא את הפצע הזה.

כיצד אנו יכולים לעזור לו ולהרפא, והאם ראוי שפצע כזה יירפא,

או שעלינו להשאיר אותו פתוח ומדמם, כדי שלא נביא על עצמנו כליון?

שואה בימינו אנו

בסרט ענן אטלס נחשפת סונמי-451, אשה משוכפלת גנטית, לאופי חייהן ומותן של בני מינה,

לעבדות שבו הן נמצאות ולזוועה של היותן ניזונות מגופותיהן המתות של הקודמות לה בשרשרת הייצור:

     

שואת יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה היא אולי מעשה הרצח הקר מכולם,

שהביא לידי שלמות את רעיון הקידמה הטכנולוגית והעליונות של האדם (בן הגזע הארי במקרה שלנו), 

שיצר פס ייצור של תעשיית ההרג שפעל בדייקנות, ביעילות, בקור רוח ובאטימות לב מופתית.
הדבר הנורא בו הוא לא האכזריות הציורית של מעשי הרצח, אלא דווקא מה שמכונה הבנאליות של הרוע.

כיום פס הייצור היעיל והדייקן עבר לתעשיית המזון מן החי:


            

SAMSARA food sequence from Baraka & Samsara on Vimeo.

זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר שכתב רבות על סבלן של החיות, טען:

"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."

החובה להיות עצוב

מחר אני עובד בשליחויות בבודהה בורגרס,
מסעדה שמובילה את חזית המסעדנות הטבעונית בארץ.
כאשר שאלתי את הבוס שלי האם ביום השואה יש עבודה בשליחויות הוא טען שיש הרבה עבודה,
משום שאנשים מרגישים בושה לצאת לאכול.
לצאת לאכול בשר, חשבתי לי.
לא, פשוט מרגישים בושה לצאת לאכול, לעשות משהו שהוא לכאורה בילוי,
ולכן הם מעדיפים להזמין.

השיחה איתו חידדה עבורי את הדפוס הקולקטיבי שנוצר אצלנו,
הדפוס שמחייב אותנו להיות עצובים,
להרכין ראש, לזכור את המוות והנספים,
ואז להמשיך ביומנו כרגיל.

אם מישהו במקרה מרגיש שמח במיוחד באותו יום -
מאוהב, נרגש, מלא בפרץ יצירתיות,
שימצא מקום נסתר להפגין את רגשותיו המשמחים,
יום השואה הוא לא יום טוב להראות שמח.

השואה היא שלנו ולא ניתן אותה

אתמול ישבתי לשוחח עם האגוס ,
חבר אריתראי שפגשתי כך סתם ברחוב לפני כמה שנים,
ונוצר בינינו קשר ידידות.
עבור האגוס הקשר הזה מאוד משמעותי,
הוא מאפשר לו להיות בקשר עם ישראלי מקומי,
להתייעץ עמי על כל מיני נושאים ולהעזר בי.

עבורי הקשר הזה נותן פנים לקהילה האריתראית.
האגוס הוא חבר, אך לא ידיד נפש.
הוא אדם מאוד שונה ממני, שרוצה דברים שונים ממני,
אך החיבור בינינו נעשה ברמה האנושית,
ברמה הבסיסית של רצון לחיות חיים טובים.

מצבו של האגוס, (שמשמעות שמו היא "שמח" בשפה האריתראית - טיגריניה)
ושל פליטים רבים הוא בלתי נסבל ברמה האנושית,
הוא אינו יכול לחזור למדינתו הדיקטטורית,
כי שם הוא ייאלץ להתגייס לצבא או להסתכן במאסר,
והוא אינו רוצה להתגייס לצבא של משטר דיקטטורי,
הוא אפילו אינו מוכן להוציא דרכון של מדינתו,
משום שהוא סולד מן המשטר הקיים.

כרגע האגוס מחפש דרך לצאת מהארץ.
הוא מבקש את עזרתי במציאת מישהי שתהיה מוכנה להינשא לו,
כדי שיוכל לקבל אזרחות אירופאית או אמריקאית ולצאת מכאן.

למה הוא רוצה לצאת מכאן?
מה כל-כך רע לו?
בארץ הוא נמצא במעמד זמני,
ובעוד כמה חודשים פג תוקף המעמד הזמני שלו,
ויהיה עליו להתייצב במתקן שהייה/כליאה "חולות",
גטו מודרני עבור אלו שלא זכו להיוולד במקום הנכון.

מתקן הכליאה חולות.
גטו לפליטים אריתראים במדינה היהודית

אחד הדברים שמהם השואה נוצרה
ואשר אותו היא חיזקה והעצימה
הוא שנאת הזר, שנאה שנובעת מפחד ומבורות,
שנאה שמלובה על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטים
ונתמכת על ידי הגיון מעוות וקר שאומר - זו הבעיה שלהם,
אנחנו לא יכולים לעזור להם, יש לנו צרות משלנו,
האבטלה פה גם ככה גבוהה, והפשיעה שלהם לא עוזרת.


היכולת שלנו לראות את אסון היהודים כייחודי ונשגב,
על פני אסונות שאר העמים,
היכולת שלנו לבנות חומות מסביב ליישוביים פלסטינים שלמים,
ולהיזכר בעצב בגטאות יהודי אירופה,
היכולת הזו היא מה שגורמת ליהודה אלקנה לבקש שנשכח את השואה,
והיא זו שיצרה את הכינוי - פרי מוחו היצירתי של ישעיהו ליבוביץ - יודונאצים.

הפס החום שמסביב לעיר הוא התוואי של חומת ההפרדה,
תוואי שמקיף כמעט את כל העיר.
גטו פלסטיני במדינה יהודית

התקווה שבשואה

מעבר לביקורתיות שלי כלפי זכרון השואה
והצורה שהוא מנוצל כדי להסתיר עוולות קיימות,
אני רואה תקווה גדולה בכך שסביי הגיעו ארצה
 ויצרו כאן מורשת חדשה ומשפחה חדשה.

במקום להתייאש הם הפיחו תקווה,
במקום להעצב, הם בחרו בשמחה.
שמחה מהולה בהכחשה,
תקווה מהולה בהלם השואה.

אני, חלק מדור ההמשך של ניצולי השואה,
מנסה לראות את שואת סבינו,
ובוחרים לראות את הצד החיובי שלה,
את יכולת ההסתגלות והעמידות למול זוועות המציאות,
את היכולת להקים וליצור חדש על חורבות הישן.

קשה לי להתחבר לעצב ולשכול,
גם כאשר אני נזכר בשואה שהיתה,
וגם כאשר אני צופה באלו שקורות היום.
למול זאת אני בוחר לשמוח.

אפשר להיות שמחים גם ביום של עצב,
אפשר לשנות את המציאות
גם כאשר מסביבנו מתרחשת שואה

אם נרצה...



       

ריפוי ותקווה ביריחו והסביבה

היום עזבתי את מרכז אקו-מי אחרי שבועיים של שהייה במקום,
בתחושה קלה של עצבות, אבל בלב שלם.
נותרתי לבדי במקום אחרי ששאר המקומיים - שלומי, רותם, שרון ונואה הגרמני - יצאו לעיסוקיהם.
התיישבתי לרגע במקדש המשולש, זה שעשוי בעיקר מאדמת מדבר חשופה, ושבכל אחת מפינותיו נטוע עץ מקומי, אחד מהם הוא דקל שבור ששמתי לו תמיכה בתקווה שהוא יתאושש. עצמתי לכמה רגעים את עיניי ונזכרתי בכל השבועיים שעברו עלי, באנשים שפגשתי, בחוויות שחוויתי, והתפללתי שהשלום שאני מרגיש באותו הרגע בלבי יnשיך איתי הלאה, וגם יחלחל לכל מי שיגיע למקום הזה.

מדובר במקום מאוד מיוחד, שאין רבים כמוהו בארצנו. הפעם הראשונה שהייתי בו היתה לפני שנה כאשר הגעתי להתנדב בסדנת תקשורת לא אלימה בת 10 ימים, של ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם. הנה מה שכתבתי על כך לפני ואחרי.

הפעם חזרתי למקום עם שתי חברותי אלסנדרה ושלולי.  הרגשתי שהשהות באקו-מי הצמיחה בתוכי ריפוי גדול, והתחזקות, ואני מודה לכל האנשים הטובים במקום, ובעיקר לשלולי ואלסנדרה על השותפות לדרך.

אני רוצה לשתף מעט על אורח החיים במקום, שמנסה ליישם עקרונות של קיימות, עבודה חיצונית ופנימית, וגיוון.

בכל יום מתעוררים בשעה שש וחצי ועושים יחדיו תרגול רוחני - יוגה, מתיחות, מדיטציה.
התרגול הוא עצמאי, והבחירה להשתתף בו היא גם עצמאית, אבל משתדלים לעשות זאת ביחד במקדש שסיפרתי עליו.
בהמשך עוברים להכנת ארוחת הבוקר. אני ניצלתי זאת כדי לפתח את כישורי בישול הדייסה שלי, בדרך להגשמת החזון להקמת רשת דוכנים עולמית שתיקרא "מק-דייסה", ותהווה אלטרנטיבה למזון המהיר מן החי.
לאחר מכן יושבים לאכול יחדיו ארוחה מפנקת ומזינה. אחרי ארוחת הבוקר מתפנים לשטיפת הכלים בעזרת גיגיות שטיפה (כדי לחסוך במים), להשקיית הצמחים, ולנקיון השירותים.

דו- קקיום

נקיון השירותים זו המשימה המגעילה ווהמועילה מכולם. מדובר בריקון של פח גדול מלא בצואה, שתן, נייר טואלט ונסורת לתוך מיכל גדול שבו הקקי הישראלי, והפלסטיני יתערבב ויתקמפסט ויצמיח לנו ירקות, כפי שכבר הוא עושה בערוגות. אין ספק ששירותי קומפוסט הם דוגמא מעולה לשיתוף הפעולה האפשרי בין ישראלים לפלסטינים, ולמכנה המשותף של כולנו - היותנו בני-אדם,  ולחיבור שלנו לאדמה -  שממנה אנו מקבלים את מזוננו ואליה אנו משיבים את צואתנו.

ממש דו-קקיום :)

זו גם דוגמא ליציאה שלנו מאיזור הנוחות, לכך שאנו אחראים לחרא שאנחנו יוצרים, ושזה שאנחנו מורידים את זה בלחיצת כפתור בשירותים לא אומר שזה נעלם...

אחרי משימות הבוקר מתיישבים למעגל שיתוף, שבו כל אחד מספר על מצב הרוח, על החלומות מהלילה הקודם (והיו הרבה כאלה, וחזקים), ועל תוכניותיו להמשך היום. מעגל השיתוף הזה הוא מה שמאפשר למקום להתנהל בצורה מאוחדת למרות שישנם הרבה מתנדבים שמגיעים והולכים. זה יוצר סנכרון בין המשתתפים, מאפשר לדעת מה שלום כולם, וגם שכולם ידעו מה צריך להיעשות ולא יחכו להוראות.

בהמשך מתחלקים למשימות השונות של בנייה, בישול, נקיון, ושאר הדברים שהמקום זקוק להם. הדגש הוא תמיד על עבודה פיזית כחלק מעבודת השלום. הבחירה עם מי לעשות את העבודה, איזה עבודה לעשות ואיך היחסים ביניכם בזמן שהעבודה נעשית יש חשיבות לא פחות מאשר האם העבודה נעשתה. אפשר לבחור את העבודה הנוחה עם החברים המוכרים ואפשר לבחור עבודה יותר מאתגרת עם אנשים שמאתגרים. זו הדרך להתפתחות רוחנית בעיניי.

אחרי ארוחת הצהריים ממשיכים לעוד כמה משימות לפני שהשמש שוקעת, ואחרי שקיעת החמה מתפנים לעניינים אישיים, לקריאה, שיחה, והתכרבלות בשמיכות כדי להתמודד עם הקור של החורף המדברי.

במהלך השבוע יש למקומיים מעגל שיתוף, וגם שיעור בתקשורת לא-אלימה עם מנחה מבחוץ.
פעם בשבוע עושים ערב של לימוד משותף, סביב טקסט שקשור לאהבה.
בסך הכל מדובר בשילוב מאוד נכון לדעתי של לימוד, דיבור, שיתוף בהקשר הפנימי והרוחני, לבין עבודה ועשייה פיזית ומנהלתית. גיליתי גם הרבה פתיחות של שלומי ורותם שמנהיגים ומחזיקים את המקום, שמאפשרים לאנשים אחרים לקחת אחריות, וגם יודעים מתי לשים גבולות, ועושים הכל בנעימות ובחן. אנשי שלום אמיתיים...

זה המודל הכי בר-קיימא שמצאתי עבור קהילה במסע שלנו עד כה, ואני מקווה שאנשים שמעוניינים לחיות בקהילה יקחו מזה רעיונות, וממליץ בחום להגיע להתנדבות במקום כדי להתנסות בכך באופן אישי, ולמי שאין זמן לבוא ולהתנדב שיעצור רגע ויקשיב למילים:

             


סיבה נוספת להגיע למקום היא האנשים שפוגשים שם.
לא רבים מאיתנו מגיעים למקום שבו אפשר להפגש ולדבר עם פלסטיני כבן-אדם ולשמוע את הסיפורים.
חבר אמריקאי יהודי בשם ג'וני שהגיע לארץ כדי לקדם יוזמת עולם חדש מופלאה, היה מופתע לגלות כל-כך הרבה דברים שהוא לא ידע, למרות שהוא עשה סיור של תגלית בארץ.
למשל שפלסטינים צריכים לעבור כמה מחסומים כדי להגיע ממקום למקום שם הם עומדים כמה שעות. שחלקם חיים מעבר לחומה שמצידה השני נמצא השטח שלהם שישראל סיפחה.
במהלך טיול קצר במדבר שמסביב לאקו-מי, שהוא יצא אליו עם כמה חברים פלסטינים, הוא שמע את הסיפור האישי שלהם ואת הרצון שלהם לנסוע ללמוד בחו"ל אבל בלי יכולת לקבל אישור לצאת לירדן כדי לטוס, ועל כך שחלקם בילו בכלא 6 (!!) שנים מחייהם משום שקרובי המשפחה שלהם הואשמו במאבק המזוין נגד ישראל (מה שמכונה בעגה העיתונאית טרוריסטים). אני שב ומדייק - לא הם - אלא קרובי משפחה שלהם הואשמו בהשתתפות בפעילות עוינת, ועל כך הם ישבו 6 שנים בכלא. בזמן שמשחררים אסירים עם דם על הידיים כדי לרצות את האימפריה הצפון אמריקאית, ממשיכים לכלוא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ללא משפט (או משפט קפקאי צבאי), צעירים פלסטינים במאות.

הוא גם גילה שלמרות המציאות הקשה ולמרות הסבל שהם חוו מהרשויות בישראל, הם לא מאשימים ישראלים, אלא להפך, מחפשים למצוא פתרונות ותקווה. אחת הפלסטיניות שפגשתי עשתה לאחרונה קורס פרמקלצ'ר ועכשיו היא מחפשת דרכים לחשוף עוד פלסטינים לעקרונות המנחים של השיטה, שיכולה לדעתי לשחרר רבים מהם, בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר כל הסכם פוליטי כזה או אחר. אין ספק שמדובר בהתקדמות לעבר שלום בר-קיימא.


                     


יריחו תחילה

ביריחו הייתי פעמיים. פעם ראשונה היתה כדי לעשות קניות של ירקות ופירות. פעם שנייה היתה כדי לבקר חברים.

עץ חג המולד בכיכר המרכזית ביריחו

ליריחו אסור לי להגיע. אני לא אגיד מי החברים שהכרתי שם כדי שהם לא יסתבכו, אבל רק אומר שהם אנשים חמים ונהדרים (הם התעקשו לשלם עלינו על כל האטרקציות והקניות שעשינו בעיר, כולל המונית שלקחה אותנו חזרה לצומת אלמוג), שעובדים עם ישראלים, וגם יחסית חופשיים לנוע, משום שיריחו נמצאת באיזור נוח מבחינה פוליטית בלי הרבה התנחלויות מסביב. 

בפעם הזו הגעתי עם אלסנדרה ושלולי וקיבלנו סיור תיירותי מלכותי. הלכנו לראות את העץ של זקאאוס, גובה המיסים אשר ישו ציווה עליו לארח אותו בביתו. עץ השיקמה שנראה באמת עתיק וייתכן בהחלט שהיה קיים לפני 2000 שנה, מגודר כעת על ידי מוזיאון רוסי שגובה חמש שקל כדי לבוא ולראות את העץ מעבר לגדר. מעניין מה ישו היה אומר...

אחר כך שכרנו אופניים ויצאנו להסתובב בעיר. נסענו לעיר העתיקה שיש האומרים שהיא העיר העתיקה ביותר בעולם, כ-10,000 שנה. בזמן שהסתובבנו שם, השארנו את האופניים מחוץ למתחם ולא נעולות. ראינו את הרכבלים של "הר הפיתוי" עוברים מעלינו עם מעט התיירים האירופאים שבאו לראות את המקום שבו ישו צם 40 ימים.

אחר-כך הלכנו לראות את המעיינות שמהם יריחו מקבלת את מימיה, ובזכותם זו עיר כל-כך ירוקה בלב המדבר. ראינו את תעלות ההשקייה שעברו בכל העיר, אשר מאז שהיפנים הביאו מערכת צינורות לפני כמה שנים, הן רובן  יובשו או נסתמו.

בדרכנו חזרה למרכז העיר פגשנו גמל מתוסכל שעמד מתחת לפנס רחוב. ניסינו לתקשר איתו וללטף אותו אך הוא רק ניסה לנשוך אותנו בתגובה. אחרי כמה דקות התייאשנו והנחנו לו לנפשו.

סיימנו בקניות של עוד קצת ירקות ופירות עבור אקו-מי, ואכילה של פלאפל מאורך שיש בו אפונה, יאמי.

2014 בפתח

כידוע בישראל אין הרבה מסיבות טובות בסילבסטר. בתל-אביב יש בעיקר אנשים שעומדים בתורים למועדונים, מוניות מלאות, ואנשים שמגיעים עם הנג-אובר לעבודה. לא מי יודע מה.

אנחנו לעומת זאת קיבלנו הזמנה למסיבת שנה חדשה באחת המסעדות שליד צומת אלמוג. קיבלנו את ההזמנה מאחד מעובדי המקום שמגיע לעתים לאקו-מי. מכיוון שזו היתה הזמנה אישית ראינו לנכון להגיע ולכבד.

אני שלומי ואלסנדרה הלכנו יחדיו. הגענו למסעדה בשעה מוקדמת יחסית, כך שהמקום עוד היה די ריק וקיבלנו מושב של כבוד, על ספות העור, ליד אחד משני הזמרים שהגיעו במיוחד באותו הערב. הוא היה חיכני למדי. כל-כך חייכני שהיה נראה שבעזרת ג'ל השיער הוא גם עשה תספורת מדליקה של זמר חתונות משנות החמישים וגם מרח לעצמו חיוך על הפנים שלא נמחק כל הערב.

אלסנדרה ושלומי ישבו בשוק. אלסנדרה היתה מזועזעת מעיצוב הפנים של המקום - הרצפות השחורות-אדומות, מנורות הניאון, וילונות הפלסטיק - ובכלל מהכיעור הכללי כפי שהיא תיארה זו. שלומי סתם היה עייף.
אחרי הכרות קצרה עם הזמר, הוא החליט לתת לנו כבוד וקרא בשמותינו אחת לכמה זמן.
שלומי שרוב הזמן התעפץ, התעורר כל פעם מקריאת שמו, חייך במתיקות כפי שהוא עושה לרוב, וחזר לנקר.
אני בעיקר ישבתי והשתעשעתי מהסיטואציה, וניסיתי לא לסבול מהמוזיקה מחרישת האוזניים.

שלומי ואלסנדרה עייפים אך מבסוטים

אחרי כשעה באו להזיז אותנו לשלוחן כדי לפנות את הספות לכמה אנשי עסקים שהזמינו את המקום מראש.
אנחנו החלטנו שהיינו נימוסיים וסבלניים מספיק וחזרנו לאקו-מי כדי לספר לשלולי על חוויותינו מהערב.

את הבוקר של 2014 בחרתי לעשות במדבר. לקחתי את האופניים של אקו-מי ויצאתי לרכיבה קצרה. עליתי כמה עליות מסובכות,  עד שהגעתי לנקודה נחמדה להביט בזריחה של השנה החדשה.

זריחתה של שנה חדשה

אחרי מתיחות בוקר ומדיטציה קלה ירדתי עם האופניים במהירות, בתקווה לא לפתוח את השנה בנפילה, ואכן הכל עבר בשלום, והגעתי שמח חזרה לאקו-מי, להמשיך ולהתאמן בהכנת דייסה :)

אז מה אאחל לשנה הקרבה הבאה עלינו לטובה?

שנלמד לאהוב, אהבה אמיתית.
כמו שאומר אריך פרום באומנות האהבה - אהבה אמיתית אינה דבר שקורה לנו משום שאנו מוצאים מישהו שמוצא חן בעינינו, אלא ביכולתנו לבחור לאהוב, ולהשקיע השקעה אמפתית ויצירתית כדי לענות על הצרכים של האחר.

מאחל לנו ולאחינו הפלסטינים שנצעד עוד צעד לעבר חופש אמיתי, חופש שמגיע מקיימות, משיתוף פעולה, מהושטת יד אל האחר. כי עד שלא כולם חופשים אף אחד לא באמת חופשי.

מאחל לנו שעד שתגיע הקריסה הכלכלית הבלתי נמנעת, אנחנו נייצר עוד ועוד אלטרנטיבות למערכת הקיימת.

מאחל לעצמי לצחוק יותר.
כמו שאמרו הגששים - אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.

ולבכות
לבכות הרבה. ולגרום לעוד אנשים לבכות.
בכי משחרר, בכי מרפא.
בכי כזה טוב שמוציא את כל העצבות והשמחה והופך אותם למים מלוחים

ואם נרצה אפילו מק-דייסה נעשה...