עם עזרת חברים

אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...

מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....



     

מה המתנה שלך?

זה קשה לתת,
לתת מכל הלב,
בלי לבקש דבר בתמורה, בלי לצפות להכרה בנתינה.

פעמים רבות אני רואה אנשים שנותנים בסתר ונפעם,
ולעומתם אני נותן ואז כותב על כך,
מספר לכולם על מעשיי הטובים,
מתהדר בנוצות של אהבת חינם ונתינה ללא תמורה.

"זה לא חוכמה" אמרה לי חברה,
יש לך אפשרות, יש לך בחירה.
נולדת למשפחה טובה,
יש לך חברה עשירה,
יש לך אפשרות לבחור מה לעשות עם הזמן שלך,
אתה לא רעב ללחם,
לא נלחם את המלחמה היומיומית שרוב האנשים חיים,
לא יודע מה זה שאין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.

וזה נכון,
אני לא יודע מה זה.

ורוב האנשים לא יודעים מה זה הדבר ההפוך.
איך זה להרגיש שאתה לא לבד,
שיש לך על מי לסמוך, שאני לא חייב לסמוך רק על עצמי,
הידיעה שיש מי שיעזור ברגעים הקשים,
והאמונה שיהיה טוב, גם אם כרגע אין וודאות לגבי זה.

וזה הדבר שאני רוצה לתת לאנשים.
הרבה פעמים אני נוטה לנסות ולתת את זה בצורה פיזית -
עזרה לוגיסטית, עזרה כספית.
לעיתים אני גם נותן את זה בצורה של נוכחות, של הקשבה, של תשומת לב.
ולפעמים הנתינה היא גם לדעת מתי להגיד לא,
מתי לדעת לתת לאדם השני להסתדר לבד, או בעזרתם של אחרים,
כדי שילמד שיש על מי לסמוך,
ושזה לא חייב להיות אני.

וזה שיעור גדול עבורי.
לדעת מתי לתת, זה לדעת לשחרר, במקום לנסות להיות זה שעוזר.


      



רוח המתנה

צ'ארלס איזנשטיין, מנסה לתאר בספריו את מהלך ההסטוריה האנושית שהביאה אותנו ליצירת האשליה של הנפרדות - העצמי הנפרד שמנסה כל הזמן לשמור ולדאוג למה ש"שלי", ומה שמספק "אותי". ובו זמנית הוא מנסה לתאר לנו איך נראה עולם שאינו חי את תפיסת הנפרדות, עולם של חזרה לאחדות. הוא לא מדבר על חזרה לימי האבן מבחינה טכנולוגית, אלא חזרה לערכים ישנים שהיו נפוצים יותר לפני עידן החקלאות והעידן התעשייתי המודרני.

אחד הדברים שהוא מתאר בפרק שמתעסק עם החזון שלו לעולם טוב יותר, הוא רוח המתנה.

תרגמתי בעבר שני חלקים מאותו פרק, אחד בנושא העבודה כאמנות, ואחד בנושא החינוך כמשחק.

ומה מספר לנו איזנשטיין על רוח המתנה?

"מכיוון שהנפרדות היא אשליה, אנחנו יכולים "לחיות ברוח המתנה" כאן ועכשיו, לא פחות בקלות מאבותינו הקדמונים בתקופת האבן. המחסום היחיד הניצב בפנינו, טמון באמונות שלנו. התפיסה שאנחנו "לא יכולים להרשות לעצמנו" לחיות ככה, התפיסה שזה לא בטוח, היא לא יותר או פחות אמיתית מאשר אי פעם הייתה.

אין ספק שציידים-לקטים  רעבו לפעמים, שלא לצורך, משום שלא חסכו באספקת המזון שלהם, ולא אגרו מזון ליום המחר. משום שלא הפכו יותר חלקים של העולם ל"שלהם". אני לא אומר שהעולם שלהם היה בטוח. עם זאת, התפיסה שאנו עושים את העולם כיום ליותר בטוח דרך השמירה והאגירה של מזון או כסף או חפצים היא גם אשליה. אנחנו לא בטוחים יותר, מצבנו הקיומי לא טוב יותר משהיה לפני עשר אלף שנה. אז וגם עכשיו, הצורך באמון הוא עדיין הכרחי.

ומצד שני, גם המחשבה ש- "אם רק היינו חיים היום בחברת ציידים-לקטים, אז הייתי חי את רוח המתנה, אבל בחברה מודרנית זה לא מעשי", היא אשליה. זה אף פעם לא היה "מעשי", לא לפי תפיסת הבטחון של העצמי הנפרד.
.
חלק מרוח המתנה היא האמונה שצרכיי יסופקו. צרכיי יסופקו ולכן זה בטוח עבורי לספק גם כן את צרכיהם של אחרים. התפיסה הזו, שהיתה רווחת בחברות של ציידים-לקטים, תפיסה של שפע, מתקיימת גם כיום, בכל פעם שאנו בוחרים לעבור לרוח המתנה, בין אם בחומר או בתחום החברתי, או התרבותי.

לחיות ברוח המתנה אינו דורש את השינוי של העולם סביבנו תחילה. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את העולם דרך עדשה שונה. אנחנו כל-כך רגילים לחשוב במונחים של מה שאנחנו יכולים לקבל, איך אנחנו יכולים להפיק תועלת, ממצב נתון. לחיות במתנה אומר להתקרב לכל אדם וכל בחירה בגישה, "מה אני יכול ליצור? מה אני יכול לתת?"

האדם המודרני, המצוי בחרדת הישרדות, מייד מוחה, "ובכן, ומה איתי?". אך כאשר אנו מתחילים לחיות הלכה למעשה ברוח המתנה, אנו מוצאים כי מחאה זו מבוססת על אשליה. אנו מוצאים כי היקום גומל.

באוניברסיטה שבה אני מרצה, אני קורא לתלמידים שלי לבסס את החלטות הקריירה שלהם לא על "איזו קריירה תיתן לי את הכסף, ביטחון, והמעמד הכי גדולים?", אלא לשאול את עצמם "מה הדבר שאני הכי אוהב לתת לעולם?". אם תבנה קריירה סביב השאלה הזו, אתה עשוי להצליח בדרכים שאתה כמעט לא יכול לדמיין.

דרך זו של חשיבה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו מכירים בכל הכישרונות, המזל שלנו, ובחיים עצמם כמתנות. אנו יכולים לטפח גישה של הכרת תודה, שתדחוף אותנו להגשים את כל המתנות האלה בכל צורה שאנחנו יכולים. 

כפי שניתן לי, כך אני רוצה לתת בחזרה לעולם. "

אל תשאל מה העולם צריך, שאל את עצמך מה גורם לך להתעורר לחיים,
ואז לך ועשה זאת, כי מה שהעולם צריך, זה אנשים שהתעוררו לחיים...

מה המתנה שלך?

יש לי הרבה מתנות,
אחת המתנות זו הכתיבה,
ולכן אני חולק אותה עם מי שמעוניין לקרוא.

הייתי שמח לחלוק אותה עם עוד אנשים,
ולשפר את המיומנות הזו,
ולהיות מסוגל לכתוב בעוד סגנונות ועבור עוד קהלים.
אני מאמין שהזמן לכך יגיע,
כרגע אני נהנה מהאפשרות לכתוב את אשר על ליבי,
בסגנון הייחודי הנוכחי שלי,
עם שגיאות כתיב, וללא עריכה או צנזורה (חוץ מצנזורה עצמית).

מתנה נוספת,
היא היכולת לראות ולפגוש אנשים מכל מיני סוגים.

על זרועי הימנית מקועקעת זיקית צבעונית,
חיה שהיכולת שלה היא להתמזג ולהסתוות בסביבה שבה היא נמצאת.
וכך גם אני יכול להפוך מפעיל חברתי,
לנווד היפי,
לנהנתן בורגני,
לקצין בחיל אוויר,
לאינטלקטואל מתפלסף,
לבדווי מקומי.

היכולת הזו נראתה לי בעבר כמשהו רע,
סוג של חוסר אישיות, חוסר עמוד שדרה,
בכל מקום אני מתנהג אחרת בהתאם לסיטואציה,
כאילו אין מישהו שהוא "אני".

ואז הבנתי שזה מי ש"אני".
שיש לי את היכולת להיות ולהתנהג בהרבה אופנים שונים,
ועדיין להיות אני.
כי אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, אפילו שאין אני...

את המתנה הזו לקחתי והרחבתי,
וכיום אני מסתובב במגוון חוגים ומעגלים אשר פועלים לשינוי.

אחד המעגלים האלו, זה "היריד האנושי הנודד",
שזו יוזמה שלי ושל כמה חברים מופלאים,
אשר מנסה ליצור מרחב שמאפשר לאנשים מעולמות שונים להפגש,
ולחלוק את המתנות שלהם.

אחת השאלות שאנחנו שואלים את מי שמגיע ליריד,
זה "מה המתנה שלך לתת"?

זה כל-כך מוזר שבכל תהליך החינוך שלנו,
מהגן ועד האוניברסיטה,
לא שואלים אותנו את השאלה הזו -
מה המתנה שלך?

שאלה כל-כך בסיסית,
שאלה שיכולות להיות לה המון תשובות,
שאלה שכיום לרבים מאיתנו קשה לענות עליה,
כי אנחנו לא רגילים שיש לנו מה לתת,
או כי אנחנו חושבים שצריך איזה כשרון ייחודי,
או רמה מסויימת של ידע או מיומנות כדי שנוכל להעניק את המתנה הזו,
אבל בעצם זה כל-כך פשוט.

אז במקום לחכות שהעולם ישתנה,
ושלכולם יהיה מספיק כסף כדי שלא יצטרכו לחיות בתודעת נפרדות והשרדות,
אפשר להתחיל כבר עכשיו,
לחיות ברוח המתנה,
ולחשוב,
מה המתנה שלי? מה אני רוצה לתת לעולם?

ולזכור שזה מה שבאתי לעשות,
לתת את המתנות שלי,
ואם אורח החיים שלי לא מאפשר לי לתת את המתנות שלי,
אולי כדאי לי להחליף או לשנות משהו בחיי.
ולהתחיל לתת את מה שאני רוצה,

אם נרצה....


      

לטייל בישראל

לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...


     


לאן כולם טסים?

אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.

הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.

אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?

שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).

אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.

עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.

נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.

ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:

1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...

רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.

2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט  מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.

ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.

3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.

יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.

הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.

אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.

אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?

ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.

כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.

שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:

"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.

שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך
 בעליות לירושלים....

מה כבר יש לראות פה?

אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....

אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

ובינתיים אני מטייל פה בישראל.

לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.

נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.

אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.

לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.

מעבר בידוק לפלסטינים

הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.

מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.

אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...

חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך  לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.

בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.

היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?

חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.

בבוקר שמענו על יידויי האבנים שהיה במקום ועל הנער שנהרג,
והודינו לאל שזה לא קרה כשאנחנו היינו שם.

במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!

עם חברי עיאד בשוק הפשפשים

בחזרה לקריה למפגש עם מלאכים

אתמול חזרתי עם חבריי מהיריד האנושי הנודד לקרית מלאכי,
המקום בו קיימנו את היריד הראשון שלנו.

המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...

מבולבלים?
גם אנחנו...

חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.

זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.

אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.

קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.

אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...

ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.

ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.

וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...

ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...

חברי היריד יושבים ומנשנשים

ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי

אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?

שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.

הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...