לטייל בישראל

לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...


     


לאן כולם טסים?

אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.

הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.

אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?

שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).

אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.

עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.

נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.

ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:

1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...

רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.

2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט  מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.

ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.

3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.

יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.

הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.

אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.

אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?

ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.

כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.

שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:

"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.

שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך
 בעליות לירושלים....

מה כבר יש לראות פה?

אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....

אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

ובינתיים אני מטייל פה בישראל.

לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.

נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.

אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.

לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.

מעבר בידוק לפלסטינים

הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.

מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.

אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...

חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך  לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.

בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.

היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?

חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.

בבוקר שמענו על יידויי האבנים שהיה במקום ועל הנער שנהרג,
והודינו לאל שזה לא קרה כשאנחנו היינו שם.

במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!

עם חברי עיאד בשוק הפשפשים

בחזרה לקריה למפגש עם מלאכים

אתמול חזרתי עם חבריי מהיריד האנושי הנודד לקרית מלאכי,
המקום בו קיימנו את היריד הראשון שלנו.

המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...

מבולבלים?
גם אנחנו...

חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.

זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.

אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.

קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.

אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...

ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.

ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.

וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...

ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...

חברי היריד יושבים ומנשנשים

ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי

אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?

שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.

הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...

שביתת נפש

כרגע אני נמצא בתקופה של המון עשייה. כל יום אני קם ועושה המון  טלפונים ומיילים, ומתכנן תוכניות, ומגבש מסקנות, והולך לפגישות, לאיך עושים מהפכה בארץ ובעולם, ואיך מעירים עוד אנשים לכך שאנחנו חייבים ליצור פה שינוי מהותי. ומרוב עשייה שכחתי בכלל למה אני עושה את כל זה. החלטתי לעצור ולהתבונן על זה :)

יש תקופות בחיים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו לקחת את הזמן. במסלול  הדי מסודר שקבענו לעצמנו של גן, בית-ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה, משפחה, פנסיה, יש כמה רגעים של נחת שאנחנו מרשים לעצמנו באמת לעצור ולהתבונן ולחקור.

כבר בתוך המסלול הזה שתיארתי יש  שלב כזה - הטיול. הטיול של אחרי צבא שהפך לנורמה. יש רבים שעושים גם טיול של אחרי לימודים. פעמים רבות הטיול הוא רק חופשה. זמן להנות ולראות  דברים חדשים, לאכול ולבלות בזול, לפגוש חברים, ולראות נופים.
אך הטיול הוא גם זמן למסע פנימי, אם בוחרים בכך.

כאשר הנכד של ישעיהו ליבוביץ סיפר לו שהוא  נוסע לטיול לדרום  אמריקה, לקח אותו סבא ישעיהו אל ארון הספרים המכובד שלו ואמר לו - נכד, הנה כל העולם פרוס לפניך. לשם מה  עליך לנסוע ליבשת רחוקה  כדי לחפש דבר מה?
זו היתה גישתו  של ישעיהו. כמובן שבתור חנון של ספרים הוא לא ידע מה  הוא  מפסיד. יש כל כך הרבה יופי בעולם הזה שקשה לספרים לתאר אותו. כדאי ומומלץ לחוות אותו. העניין הוא שלרוב אנו לא באמת חווים אותו.

החיים האלו הם  טיול אחד גדול. לא צריך לנסוע  להודו או לפרו  כדי להרגיש שאנחנו בטיול. זה רק עניין של החלטה. כך מתאר זאת הקומיקאי ביל היקס:

                

מה אנחנו עושים בטיול? מה ילדים עושים רוב הזמן? משחקים. אנו משחקים עם הזמן, מוצאים דרכים מהנות להעביר אותו ביחד עם עוד חברים לטיול.

אך כיום שכחנו שזה טיול, ושכחנו לשחק. אנחנו עסוקים מדי.

כאשר אנו אומרים שאנו עסוקים מדי, למה אנחנו מתכוונים? אנחנו מתכוונים לכך שצריך לעשות דברים אחרים, יש סדרי עדיפויות שמוכתבות על ידי הישרדות. אנחנו למעשה אומרים שאנחנו איננו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. "זה פשוט לא יהיה מעשי," אנחנו מאמינים, "להעמיד את ההנאה לפני העבודה." אנחנו מדמיינים שנאבד את מקום העבודה שלנו, שאנו הולכים לפשוט רגל, שנמצא את עצמנו ברחוב. הרעיון שמשחק - שלעשות מה שאנחנו אוהבים  ושגורם לנו הנאה - יכול למעשה להיות גם פרודוקטיבי, גם בלי שנכוון אותו במודע לכך שיניב תפוקה, כמעט לא עולה על דעתנו.

אנו נוטים לחשוב שיש כמה ברי מזל שזכו לכך, אמנים וגאונים שהצליחו לחיות ממה שהם אוהבים. אבל דווקא ההיגיון הוא הפוך. גאונות היא התוצאה של עשייה של מה שאתה אוהב, ולא תנאי מוקדם לכך.  כן כן, הגאונים הם אלו שהשכילו להבין שהחיים הם הזדמנות להגשמת חלומות. 

הבעיה, כמובן, היא לגלות מה החלומות שלנו,  מה הכשרונות האמיתיים שלנו, מה המשחק שלנו.

הילדות אמורה להיות  הזמן שבו אנו מגלים זאת, אבל התרבות שלנו הפכה זאת לגמרי. במקום זאת הילדות הוא זמן להנות קצת עד שנבין שככה אי אפשר באמת להתקיים  ולחיות ואז נצטרך "להתבגר" ולמצוא משהו שיאפשר לנו קודם כל לשרוד.

כאשר אנחנו שבורים ומיואשים עד כדי כך שאנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו אוהבים או איך אפשר לחיות בתחושת שמחה  והנאה, הגיע הזמן לעצור ולהתבונן. הדרך היחידה החוצה היא להפסיק לעשות את מה שאנחנו לא אוהבים. לא לעשות דבר לזמן מה. ביום כיפור קוראים לזה חשבון  נפש. אני אוהב את הביטוי שביתת נפש.

זה המסר המקודד בסיפור המקראי של יציאת מצרים. זו ההליכה במדבר. בני ישראל, לאחר שנמלטו מעבדות, נאלצו לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה עד שמצאו את ארץ זבת החלב ודבש.

עלינו להפיל מעלינו את הדיקטטורה של חיי השרדות ורדיפה אחר כסף ולהרשות לעצמנו לנדוד לזמן מה, כדי לגלות האושר שלנו.

איך עושים זאת במציאות של היום?

דבר אחד בטוח. לבד זה לא יצליח. לבד רק נמצא את עצמנו קורסים עוד ועוד תחת נטל החשבונות והמסים, המטלות והבירוקרטיה. 

אבל ביחד יש לנו כח לעשות הכל. 

החברה שלנו והמציאות שלנו בנויים על סדר מדומיין.

 ביום כיפור אין מכוניות על הכבישים. חלק לא נוסעים כי הם מאמינים שכך אלוהים רוצה. חלק מתוך כבוד למסורת. חלק מתוך כבוד לאלו שרוצים לשמור מסורת. חלק פשוט  כי  הם נהנים מהשקט והאפשרות ללכת על הכביש ליום אחד. בכל מקרה כולם יודעים ומסכימים על כך שביום הזה אין מכוניות (חוץ מאלו שלא...).
באותו אופן אפשר להחליט שבמשך שבוע שלם לא יהיו מכוניות.  אפשר להחליט שביום מסוים כולם מכבים את הטלוויזיה, שביום מסוים לא קונים שום דבר, שכולם נותנים את כל הדברים שהם לא צריכים, שכולם יוצאים החוצה ומחבקים אדם שהם לא מכירים. אפשר לדמיין  כל דבר, ואם הוא מרגיש נכון להרבה אנשים הוא  יקרה וגם יהפוך למסורת  חדשה.

אני בעד להחליט שתקופת החגים  היא תקופה לעצירה ולחשבון נפש. שנבין שכחברה, כעם, כאנושות אנחנו נמצאים במירוץ מטורף. ניקח את הזמן להתבונן. נשים לרגע בצד את הדאגות הבלתי פוסקות מהאוברדראפט  (רוב אזרחי ישראל גם ככה חיים באוברדראפט, אל תדאגו, אתם לא לבד), ולהבין מה באמת אנחנו רוצים, כיחידים, וכחברה. 

חצי מיליון איש יוצאים בחגים האלו לחופשה בחו"ל. אבל כמו שציינתי קודם, חופשה בחו"ל זה לא חופש. זו רק דרך להנעים את העבדות. חופש אמיתי יכול  להתקיים  כל הזמן ולכולם, לא רק לאלו שמצבם הכלכלי מאפשר זאת. אבל כדי להגיע לחופש הזה, לארץ זבת חלב ודבש, דרושה עצירה , דרושה שביתת נפש, ביחד.

אני הולך לשבות ולעשות חשבון  נפש. רוצה גם?