עם עזרת חברים

אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...

מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....



     

לתחזק ולהתחזק

יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      

מסה קריטית של אהבה

לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו

מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....

עשה מה שליבך חפץ

ללכת עם הלב

אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.


קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטי, צדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?


לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


     


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".

כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית

וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".


העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי

       

העזר כנגדי ותיקון העצמי

"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?

הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.

היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.

העזר כנגדי - טליה אהובתי

השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.

בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
 אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
 ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.

באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים  של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.

מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה,  קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.

החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.

אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים  ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.

השאלה שתמיד עולה לי היא  - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.

פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?


          
                                The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.



האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.


תיקון אופניים - תיקון העצמי


אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר,  אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:

המנעול קשור אבל לא אל האופניים

האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...

בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.

האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה

אם נרצה...