סיפור על ג'וק וחישוק

 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   

2

אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.

לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה

3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.

שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.

אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.

הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.

אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.

להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.

אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 

לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.

אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 

    

4

אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.

עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....

הלוחם הנזיר הזונה והטפיל

 <----   הערת פתיחה: שימו לב, היכן שהחץ מצביע ישנה אפשרות להרשמה לבלוג דרך המייל :) בשעה טובה.


השבוע הזה היה עמוס כולו באירועים.
זה התחיל בחגיגות הלאומיות - אירועי יום הזכרון, ואחריהם יום העצמאות.
בהמשך מזג אוויר סוער, ולסיום פרשת נוחי דנקנר שהרעידה את המוחים והמתעוררים למיניהם.

בשבוע הזה ליוו אותי ארבע דמויות:

הלוחם -

יום הזכרון מבכה את מותם של הלוחמים.
הלוחם הוא הגיבור שעליו גדלנו.
זה שהלך לצבא ונהיה מפקד, הצטרף לסיירת או נהיה טייס קרב.
גם אני הייתי בצבא. גם אני רציתי להיות לוחם.
הלוחם בדרך כלל נחשב למוצלח - יש לו משפחה, והוא מבין דברים. הוא עושה תפקיד חשוב ואחראי על הרבה אנשים.
הוא מקבל החלטות חשובות ומעורה במה שקורה.
הלוחם הוא זה שאנחנו צריכים לשאוף להיות, או לפחות להיות בקרבתו כי הוא ישמור עלינו.

אבל בסך הכל הלוחמים של הצבא הם די בינוניים.
הם אמנם אנשים חכמים אבל הם לא באמת משנים.
הם רק עוד בורג במערכת משומנת היטב, שמאפשרת להם להנות מהכוח ומהיוקרה של המעמד,
אבל ביום שהם כבר לא צייתנים או לא יעילים, היא תזרוק אותם כמו כלבים.
כמו שאורוול סיפר לנו בחוות החיות, כמו שפינק פלויד שרים, הלוחמים של היום הם  סוג של כלבים.

יש כמובן לוחמים שאני מעריך.
הם לא משתמשים בכלי נשק, והם לא הורגים. הם לוחמים של אור.
הם שרים ורוקדים, מלמדים ומסייעים.
השבוע פגשתי כמה כאלה. שנאבקים למען דיור ציבורי לאנשים שסולקו מבתיהם.
שדואגים לשמח אנשים, להאכיל רעבים, וליצור מיזמים סביבתיים וחברתיים כנגד כל הסיכויים.

לוחמי אור

הטפיל -

לאחרונה תקף אותי טפיל כלשהו שנכנס לגופי וחגג על חשבוני.
היה עלי לטפל בו עם כל מיני נקיונות ומשחות ותרופות והבראות.
עדיין לא נפטרתי ממנו, אך אני מקווה שבקרוב זה יקרה.
כולנו לעתים נאלצים להתעסק עם טפילים כאלה ואחרים - יתושים, כינים, קרציות, תולעים, פשפשים וחמזמזים.

בתור מישהו שמאמין בקארמה, ומאמין שלכל דבר יש סיבה, אני תוהה מה תפקידם של הטפילים?
מדוע הם קיימים? מה חלקם בתוכנית המופלאה של הבריאה?
וכיצד אני בתור אדם שמשתדל לשמור על קארמה טובה ולא לפגוע ביצורים אחרים אמור להתייחס אליהם?

כחלק מהחקירה שלי את הנושא נכנסתי לפורום די מעניין שדן בגישה הבודהיסטית ליתושים.
האם לא להרוג את היתושים זו הפעולה הנכונה קארמתית? ואם היתושים האלו הם נשאים של דם ומחלות שעלולים לגרום למוות האם המעשה הנכון הוא בעצם להרוג אותם?

לא קיבלתי תשובה חד-משמעית וטוב שכך.
לעצמי עניתי שכל מקרה לגופו, ובאופן אישי אעשה מה שאוכל כדי להרחיקם ממני בלי להרוג אותם.
כל עוד קיימת מודעות ובחירה, זו כבר התקדמות לעומת ההשמדה ההמונית שאנו עושים לפעמים בלי לחשוב פעמיים.

ישנם גם הטפילים החברתיים - הדנקנרים והעופרים, המקורבים  והמקומבנים.
הם מוצצים את דמנו ואת כספנו, הם שואבים את משאבינו ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר.
כיצד יש להתייחס לאותם טפילים חברתיים?

היתה לי שיחה עם אמא שלי על אורח החיים שלי.
על כך שאני עובד פחות, משלם פחות מסים, ובו זמנית מבקר וצוחק על העשירים.
היא טענה שזה עלול להתפרש כאילו אני חי חיים נצלניים.
יתכן וכך הדבר. אך לראייתי אני בסך הכל חי חיים פחות פוגעניים ויותר שיתופיים.

הרי אם נסתכל על הטפילות בהקשר של כל היצורים החיים, אז היתוש והקרציה הם בסך הכל מציקים,
אבל מי שכורת יערות, מזהם ימים ונחלים ומשמיד ומשעבד יצורים חיים, והכל עבור בצע כסף ונוחות אישית - הוא האדם.
אז מי כאן הטפיל?

כריתת יערות, שפיכת רעלים, הרעבת עניים, הכחדת מינים. מי כאן הטפיל?

הנזיר -

פעמים רבות שמעתי בתוכי את הנזיר. זה שמחפש את השקט. את החמלה. את הענווה.
בלי כל הריגושים והתענוגות.
בפשטות ובחריצות, לעשות, להתפלל, למדוט, לעזור.
אותו נזיר מקבל את הלוחם וגם את הטפיל.
הוא אינו שופט אחרים אלא רק מנסה לעדן את עצמו.
הוא גם אינו עושה רעש ומוחה, אינו מבקר או שובר מוסכמות. הוא פשוט הווה.
יש בתוכי את הנזיר.
זה שהפסיק לאכול בעלי חיים.
זה שמעדיף למדוט במקום לעשן סמים.
זה שרוצה שקט ושלום, לקבל בשלמות את מה שמתרחש בחיים.

ויחד עם זאת עדיין איני מוכן להתמסר לגמרי לחיי השקט והנזירות.
הסקרנות שבי, השובבות, אינם נותנים לי לנוח ולשקוט. עלי להעמיק ולחקור, לאתגר את עצמי ואחרים
לפרוץ גבולות חדשים.
אך הנזיר מאפשר לי מקום מפלט ומנוחה, מקום שבו אני יכול להתבונן מבחוץ על מעשיי שלי ושל אחרים.
להתחבר לנצחיות של היקום ולרגעיות של חיי. לקחת הכל בפרופורציות, ולהיות משועשע.

occupy oakland meditation - לקחת דברים בפרופורציה

הזונה -

הזונה היא הדמות המעניינת ביותר בעיני.
היא קוראת לי מבין הכרטיסים המפוזרים בצמתי רחובות תל-אביב.
הן נמצאות בבתים שמורים ומוגנים.
יצא לי להכיר כמה וכמה כאלה כאשר עבדתי במשלוחים.

גם היא נמצאת בתוכי.
היא אינה מתענה ואינה הופכת עצמה לקדושה מעונה.
היא לוקחת כסף, או תשלום, ובכך מטמאת את עצמה.
אם היא זונת צמרת אז אולי היא גם נהנית מהעבודה.
היא בכל מקרה מקבלת באופן כזה או אחר את הלקוח הבא, ובכך היא מתמודדת עם הלא נודע.

במציאות של ימינו היא לרוב עושה זאת בכפייה או בעקבות התעללות בצעירותה.
הרוב הולך לסרסור והיא נותרת עם הפירורים.
ועדיין מה שהיא עושה כל-כך יפה בעיני.
היא פשוט מאוד מעניקה אהבה.
אהבה מלוכלכת.
אהבה מלאכותית.
אהבה אחת היחידות שנותרו, לגבר שמחפש קירבה וכבר לא יודע איך להביע אותה,
מרוב שהוא עסוק בלהציג את גבריותו,
או מרוב שהוא נמצא בתוך מחשב עם משחקים, ותוכנות וסרטים ופורנו.
מרוב שאנחנו שקועים בתוך המסך, שכחנו איך לתקשר עם מי שמולנו.
ורק הזונות סולחות לנו על כך, ומקבלות אותנו כמו שהיננו.