סיפור על ג'וק וחישוק

 פוסט אורח של אהובתי טליה :


1
רציתי קפה. נכנסתי למטבח והדלקתי את האור. על השיש עמד ג'וק. הוא עשה לי מחושיים ואני עשיתי אמאל'ה ג'וק. כל אחד והתפקיד שלו. שלפתי בקבוק מים מהמקרר במינימום תנועות חדות, סגרתי את האור וחזרתי לסלון. לא חייבת קפה. אפילו, יותר עדיף.
בסלון, עם כוס מים, אני תוהה האם הג'וק עצמו מגעיל-מפחיד אותי או שבעצם זה רק הדימוי שלו. מערכת שלמה של אמונות נטועות על אדמת האני, ובתוכה אני מתורגלת לפחד ולהיגעל שאני רואה משהו כמו ג'וק. אבל הג'וק עצמו? מה בעצם אכפת לי?
אז אני חוזרת למטבח כדי להכין קפה ולהתעמת עם האמונות המטופשות והמדומיינות שלי. למרות הרצון להתפתח רוחנית וכל זה, אני ממש שמחה שהג'וק כבר לא שם.
יום עובר. אור, שיש, ג'וק, אמאל'ה, באמת תכננתי להפסיק לשתות קפה בלילות. מיקי שואלת: למה את לא הורגת אותו? מי אני להרוג אותו? ומאיזו סיבה בעצם? שהוא ג'וק. שהוא על השיש שלך. שהוא בבית שלך. שהוא מפריע לך לחיות. 
ימים עוברים. הדימוי עדיין מגעיל אותי, הג'וק עצמו כבר פחות. זה עובד טוב. מתפתחים יחסים. אני מרגישה שאנחנו מבינים אחד את השני. אני אפילו נותנת לו שם.
נתת שם לג'וק שלך?! מיקי מזועזעת. זה יותר קיצוני משלושה חתולים. לא בחייאת טליה למה בדיוק את לא הורגת את הג'וק הזה? האמת שגם אני לא בדיוק יודעת. אני שואלת את עצמי כמה אכפת לי אם הג'וק יחיה או ימות. אולי זה חסר רגישות, אבל נדמה לי שלא אכפת לי בכלל.
תאודור נשאר על השיש. הוא לא בורח כשהוא רואה אותי ואני לא בורחת כשאני רואה אותו. הוא לא כזה מגעיל ובכלל לא מפחיד. הוא ג'וק.


   

2

אני מניפה את החישוק ומנסה לסובב את המותן. הגוף המאובן שלי מתנועע באפס עדינות לאלף כיוונים. החישוק נשמט אל הרצפה. מרימה את החישוק ומנסה שוב. הוא שוב נופל. זה מתסכל. מישהו מסתכל עלי. אני נבוכה. אני מרגישה מטופשת. אני מנסה שוב. כמעט תפסתי את זה. כמעט, אבל לא. שוב מרימה, ועוד פעם מנסה. מישהי מגיעה. גם לה יש חישוק. היא יודעת לזוז. היא טובה. היא הרבה יותר טובה ממני. ושוב החישוק על הרצפה. אני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אני גרועה בזה. אני מגושמת ומטופשת. אני כישלון. אני לא מספיק טובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה.

בזמן אחר הייתיפוסלת לנצח את החישוק. מחליטהשמדובר בפעילות מטופשת שנועדה לבנות רפות שכל ולא על אחת כמוני (אינטלקטואלית מהמעלה הראשונה) לעסוק בה. או הודפת מעלי את האפשרות להתנסות, מחמת השעמום הנורא הכרוך בעיסוק כה רדוד וחסר תוחלת. וממילא, אני הרי מעדיפה לרקוד בחופשיות מבלי להגביל את עצמי לכדי קוטרו העלוב של חישוק אחד. לא משנה, הייתי אומרת, למי אכפת מזה. זה ממש לא בשבילי, השטויות האלו. 

אבל היה לי אכפת. וזה בכלל לא נראה לי מטופש.

לחשק יחדיו בלי בושה
להיות ילדה

3

כל אחד יודע שאסור לקחת סוכריות מזרים. אולי בגלל זה בכל מפגש עם משהו זר אני מייד מקטלגת אותו כמוזר, מאיים ומסוכן. עשיתי את זה עם הג'וק, עשיתי את זה עם החישוק, אני עושה את זה עם אנשים. כולם עושים את זה. אנחנו שונאים את הזר.

שמתי לב שכשאני פותחת את הלב הזר הופך להיות חדש ומסקרן וכשאני ניגשת אליו ככה אני מאפשרת לו להפוך מוכר, אפילו אהוב.

אבל הנכונות להמיר את הסכנה שבזרות לכדי הזדמנות להתפתחות היא רק צעד אחד ממה שאפשר לי להצליח לסובב את החישוק.

הייתי צריכה להתאמן. והייתי צריכה להאמין.

אלו שני דברים שאני גרועה בהם. להתאמן זה קשה. משום שבדרך צריך להיכשל. ושוב להיכשל. להרשות לעצמי להיות מטופשת, מגושמת, מבוהלת, לא מושלמת בעליל.

להאמין זה עוד יותר קשה. להאמין בעצמי, להאמין שאפשר. במיוחד אחרי כל פעם שהחישוק נפל אל הרצפה, במיוחד שאין ספק בנוגע להעדר מושלמותי.

אבל זכרתי שאני שלמה, גם בלי להיות מושלמת. וזה עזר. 

לפחות, עד שהופיעו אנשים נוספים. להיות בלתי מושלמת כשרק תאודור הג'וק רואה אותי, זה קל. להיות בלתי מושלמת מול אנשים אחרים. בשבילי זה לא פשוט בכלל.

אבל אני לומדת להיראות, בצבעים הטבעיים שלי. כמו שאני. ואני מגלה שאני טובה מספיק, בלי להשוות את עצמי לאחרים.

ההיא שהופיעה, טובה הרבה יותר ממני, מתאמנת בחישוק כבר שלוש שנים. ברגע שוויתרתי על ההשוואה אליה, יכולתי ללמוד ממנה. גם היא, כמו תאודור, כמו רבים אחרים, הייתה מורה נפלאה. 

    

4

אני יודעת שאני זה לא המחשבות שלי. אני יודעת שאני זה לא האמונות הנטועות בי. אני יודעת שאני זה לא ההרגלים המקובעים שלי. אני יודעת שלהגיד "ככה זה" לא בהכרח הופך משהו לאמת. אני יודעת שהחיים הם לא מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמציאות רחבה יותר והסיפור גדול יותר מזה שאני מכירה.

לקח לי חודשיים להתרגל לתאודור. לקח לי חודשיים להצליח לסובב את החישוק על המותן. עכשיו אני מנסה ללמוד להרים את החישוק לחזה. בית כבר אין לי ותאודור מת מזמן. בחוץ יש מלחמה. שנאה ופחד, תסכול וכעס, כאב וייאוש גדול. 

עם קצת אומץ, לצאת מעצמנו, לקחת סוכריות מזרים, להכיר את הזר, להכיר את עצמנו, להתאמן ולהיכשל ולהוסיף ולהתאמן, ולהאמין, להאמין עוד ועוד.

עד שחמלה תתעורר, עד שיהיה כאן טוב.

אם נרצה....