כאשר אני בא לכתוב את הטקסט השבועי שלי, עולה בי השאלה האם לכתוב טקסט שמתקשר ליום השואה.
האם העובדה שהאבות המייסדים של מדינת הלאום שבה נולדתי, החליטו שיום מסוים יוקדש לנושא השואה,
דורש ממני להתייחס אליה. האם התעלמות ממנה היא הדבר הנכון? האם לחתור תחת היום הזה הוא המעשה הנדרש?
החלטתי היא להתייחס ליום הזה אך מתוך הקשר למצב הקיים כפי שאני רואה אותו,
ומתוך נסיון להבין וללמוד מהשואה שהייתה לעם היהודי, ומן השואות השונות שמתרחשות כיום בעולם.
החובה לשכוח
ב-1988 פרסם יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ,
טקסט שבו הוא מסביר מדוע ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה.
הוא כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.
ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."
הטקסט הוא חריף ביותר,
אך מכיוון שהוא נכתב על ידי ניצול שואה אני מאמין כי הוא יכול להישמע באוזניים קשובות יותר.
החובה לשכוח, או הזכות לשכוח, היא הזכות שלנו להירפא.
השואה היא כפצע בזכרון הקולקטיבי של דור סבינו,
ואנו והורינו וכך גם ילדינו באים כדי לרפא את הפצע הזה.
כיצד אנו יכולים לעזור לו ולהרפא, והאם ראוי שפצע כזה יירפא,
או שעלינו להשאיר אותו פתוח ומדמם, כדי שלא נביא על עצמנו כליון?
שואה בימינו אנו
בסרט ענן אטלס נחשפת סונמי-451, אשה משוכפלת גנטית, לאופי חייהן ומותן של בני מינה,
לעבדות שבו הן נמצאות ולזוועה של היותן ניזונות מגופותיהן המתות של הקודמות לה בשרשרת הייצור:
שואת יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה היא אולי מעשה הרצח הקר מכולם,
שהביא לידי שלמות את רעיון הקידמה הטכנולוגית והעליונות של האדם (בן הגזע הארי במקרה שלנו),
שיצר פס ייצור של תעשיית ההרג שפעל בדייקנות, ביעילות, בקור רוח ובאטימות לב מופתית.
הדבר הנורא בו הוא לא האכזריות הציורית של מעשי הרצח, אלא דווקא מה שמכונה הבנאליות של הרוע.
כיום פס הייצור היעיל והדייקן עבר לתעשיית המזון מן החי:
החובה להיות עצוב
מחר אני עובד בשליחויות בבודהה בורגרס,
מסעדה שמובילה את חזית המסעדנות הטבעונית בארץ.
כאשר שאלתי את הבוס שלי האם ביום השואה יש עבודה בשליחויות הוא טען שיש הרבה עבודה,
משום שאנשים מרגישים בושה לצאת לאכול.
לצאת לאכול בשר, חשבתי לי.
לא, פשוט מרגישים בושה לצאת לאכול, לעשות משהו שהוא לכאורה בילוי,
ולכן הם מעדיפים להזמין.
השיחה איתו חידדה עבורי את הדפוס הקולקטיבי שנוצר אצלנו,
הדפוס שמחייב אותנו להיות עצובים,
להרכין ראש, לזכור את המוות והנספים,
ואז להמשיך ביומנו כרגיל.
אם מישהו במקרה מרגיש שמח במיוחד באותו יום -
מאוהב, נרגש, מלא בפרץ יצירתיות,
שימצא מקום נסתר להפגין את רגשותיו המשמחים,
יום השואה הוא לא יום טוב להראות שמח.
השואה היא שלנו ולא ניתן אותה
אתמול ישבתי לשוחח עם האגוס ,
חבר אריתראי שפגשתי כך סתם ברחוב לפני כמה שנים,
ונוצר בינינו קשר ידידות.
עבור האגוס הקשר הזה מאוד משמעותי,
הוא מאפשר לו להיות בקשר עם ישראלי מקומי,
להתייעץ עמי על כל מיני נושאים ולהעזר בי.
עבורי הקשר הזה נותן פנים לקהילה האריתראית.
האגוס הוא חבר, אך לא ידיד נפש.
הוא אדם מאוד שונה ממני, שרוצה דברים שונים ממני,
אך החיבור בינינו נעשה ברמה האנושית,
ברמה הבסיסית של רצון לחיות חיים טובים.
מצבו של האגוס, (שמשמעות שמו היא "שמח" בשפה האריתראית - טיגריניה)
ושל פליטים רבים הוא בלתי נסבל ברמה האנושית,
הוא אינו יכול לחזור למדינתו הדיקטטורית,
כי שם הוא ייאלץ להתגייס לצבא או להסתכן במאסר,
והוא אינו רוצה להתגייס לצבא של משטר דיקטטורי,
הוא אפילו אינו מוכן להוציא דרכון של מדינתו,
משום שהוא סולד מן המשטר הקיים.
כרגע האגוס מחפש דרך לצאת מהארץ.
הוא מבקש את עזרתי במציאת מישהי שתהיה מוכנה להינשא לו,
כדי שיוכל לקבל אזרחות אירופאית או אמריקאית ולצאת מכאן.
למה הוא רוצה לצאת מכאן?
מה כל-כך רע לו?
בארץ הוא נמצא במעמד זמני,
ובעוד כמה חודשים פג תוקף המעמד הזמני שלו,
ויהיה עליו להתייצב במתקן שהייה/כליאה "חולות",
גטו מודרני עבור אלו שלא זכו להיוולד במקום הנכון.
אחד הדברים שמהם השואה נוצרה
ואשר אותו היא חיזקה והעצימה
הוא שנאת הזר, שנאה שנובעת מפחד ומבורות,
שנאה שמלובה על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטים
ונתמכת על ידי הגיון מעוות וקר שאומר - זו הבעיה שלהם,
אנחנו לא יכולים לעזור להם, יש לנו צרות משלנו,
האבטלה פה גם ככה גבוהה, והפשיעה שלהם לא עוזרת.
היכולת שלנו לראות את אסון היהודים כייחודי ונשגב,
על פני אסונות שאר העמים,
היכולת שלנו לבנות חומות מסביב ליישוביים פלסטינים שלמים,
ולהיזכר בעצב בגטאות יהודי אירופה,
היכולת הזו היא מה שגורמת ליהודה אלקנה לבקש שנשכח את השואה,
והיא זו שיצרה את הכינוי - פרי מוחו היצירתי של ישעיהו ליבוביץ - יודונאצים.
התקווה שבשואה
מעבר לביקורתיות שלי כלפי זכרון השואה
והצורה שהוא מנוצל כדי להסתיר עוולות קיימות,
אני רואה תקווה גדולה בכך שסביי הגיעו ארצה
ויצרו כאן מורשת חדשה ומשפחה חדשה.
במקום להתייאש הם הפיחו תקווה,
במקום להעצב, הם בחרו בשמחה.
שמחה מהולה בהכחשה,
תקווה מהולה בהלם השואה.
אני, חלק מדור ההמשך של ניצולי השואה,
מנסה לראות את שואת סבינו,
ובוחרים לראות את הצד החיובי שלה,
את יכולת ההסתגלות והעמידות למול זוועות המציאות,
את היכולת להקים וליצור חדש על חורבות הישן.
קשה לי להתחבר לעצב ולשכול,
גם כאשר אני נזכר בשואה שהיתה,
וגם כאשר אני צופה באלו שקורות היום.
למול זאת אני בוחר לשמוח.
אפשר להיות שמחים גם ביום של עצב,
אפשר לשנות את המציאות
גם כאשר מסביבנו מתרחשת שואה
אם נרצה...
הדבר הנורא בו הוא לא האכזריות הציורית של מעשי הרצח, אלא דווקא מה שמכונה הבנאליות של הרוע.
כיום פס הייצור היעיל והדייקן עבר לתעשיית המזון מן החי:
זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר שכתב רבות על סבלן של החיות, טען:
"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."
החובה להיות עצוב
מחר אני עובד בשליחויות בבודהה בורגרס,
מסעדה שמובילה את חזית המסעדנות הטבעונית בארץ.
כאשר שאלתי את הבוס שלי האם ביום השואה יש עבודה בשליחויות הוא טען שיש הרבה עבודה,
משום שאנשים מרגישים בושה לצאת לאכול.
לצאת לאכול בשר, חשבתי לי.
לא, פשוט מרגישים בושה לצאת לאכול, לעשות משהו שהוא לכאורה בילוי,
ולכן הם מעדיפים להזמין.
השיחה איתו חידדה עבורי את הדפוס הקולקטיבי שנוצר אצלנו,
הדפוס שמחייב אותנו להיות עצובים,
להרכין ראש, לזכור את המוות והנספים,
ואז להמשיך ביומנו כרגיל.
אם מישהו במקרה מרגיש שמח במיוחד באותו יום -
מאוהב, נרגש, מלא בפרץ יצירתיות,
שימצא מקום נסתר להפגין את רגשותיו המשמחים,
יום השואה הוא לא יום טוב להראות שמח.
אתמול ישבתי לשוחח עם האגוס ,
חבר אריתראי שפגשתי כך סתם ברחוב לפני כמה שנים,
ונוצר בינינו קשר ידידות.
עבור האגוס הקשר הזה מאוד משמעותי,
הוא מאפשר לו להיות בקשר עם ישראלי מקומי,
להתייעץ עמי על כל מיני נושאים ולהעזר בי.
עבורי הקשר הזה נותן פנים לקהילה האריתראית.
האגוס הוא חבר, אך לא ידיד נפש.
הוא אדם מאוד שונה ממני, שרוצה דברים שונים ממני,
אך החיבור בינינו נעשה ברמה האנושית,
ברמה הבסיסית של רצון לחיות חיים טובים.
מצבו של האגוס, (שמשמעות שמו היא "שמח" בשפה האריתראית - טיגריניה)
ושל פליטים רבים הוא בלתי נסבל ברמה האנושית,
הוא אינו יכול לחזור למדינתו הדיקטטורית,
כי שם הוא ייאלץ להתגייס לצבא או להסתכן במאסר,
והוא אינו רוצה להתגייס לצבא של משטר דיקטטורי,
הוא אפילו אינו מוכן להוציא דרכון של מדינתו,
משום שהוא סולד מן המשטר הקיים.
כרגע האגוס מחפש דרך לצאת מהארץ.
הוא מבקש את עזרתי במציאת מישהי שתהיה מוכנה להינשא לו,
כדי שיוכל לקבל אזרחות אירופאית או אמריקאית ולצאת מכאן.
למה הוא רוצה לצאת מכאן?
מה כל-כך רע לו?
בארץ הוא נמצא במעמד זמני,
ובעוד כמה חודשים פג תוקף המעמד הזמני שלו,
ויהיה עליו להתייצב במתקן שהייה/כליאה "חולות",
גטו מודרני עבור אלו שלא זכו להיוולד במקום הנכון.
 |
| מתקן הכליאה חולות. גטו לפליטים אריתראים במדינה היהודית |
אחד הדברים שמהם השואה נוצרה
ואשר אותו היא חיזקה והעצימה
הוא שנאת הזר, שנאה שנובעת מפחד ומבורות,
שנאה שמלובה על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטים
ונתמכת על ידי הגיון מעוות וקר שאומר - זו הבעיה שלהם,
אנחנו לא יכולים לעזור להם, יש לנו צרות משלנו,
האבטלה פה גם ככה גבוהה, והפשיעה שלהם לא עוזרת.
היכולת שלנו לראות את אסון היהודים כייחודי ונשגב,
על פני אסונות שאר העמים,
היכולת שלנו לבנות חומות מסביב ליישוביים פלסטינים שלמים,
ולהיזכר בעצב בגטאות יהודי אירופה,
היכולת הזו היא מה שגורמת ליהודה אלקנה לבקש שנשכח את השואה,
והיא זו שיצרה את הכינוי - פרי מוחו היצירתי של ישעיהו ליבוביץ - יודונאצים.
 |
| הפס החום שמסביב לעיר הוא התוואי של חומת ההפרדה, תוואי שמקיף כמעט את כל העיר. גטו פלסטיני במדינה יהודית |
התקווה שבשואה
מעבר לביקורתיות שלי כלפי זכרון השואה
והצורה שהוא מנוצל כדי להסתיר עוולות קיימות,
אני רואה תקווה גדולה בכך שסביי הגיעו ארצה
ויצרו כאן מורשת חדשה ומשפחה חדשה.
במקום להתייאש הם הפיחו תקווה,
במקום להעצב, הם בחרו בשמחה.
שמחה מהולה בהכחשה,
תקווה מהולה בהלם השואה.
אני, חלק מדור ההמשך של ניצולי השואה,
מנסה לראות את שואת סבינו,
ובוחרים לראות את הצד החיובי שלה,
את יכולת ההסתגלות והעמידות למול זוועות המציאות,
את היכולת להקים וליצור חדש על חורבות הישן.
קשה לי להתחבר לעצב ולשכול,
גם כאשר אני נזכר בשואה שהיתה,
וגם כאשר אני צופה באלו שקורות היום.
למול זאת אני בוחר לשמוח.
אפשר להיות שמחים גם ביום של עצב,
אפשר לשנות את המציאות
גם כאשר מסביבנו מתרחשת שואה
אם נרצה...
