הלוחם הנזיר הזונה והטפיל

 <----   הערת פתיחה: שימו לב, היכן שהחץ מצביע ישנה אפשרות להרשמה לבלוג דרך המייל :) בשעה טובה.


השבוע הזה היה עמוס כולו באירועים.
זה התחיל בחגיגות הלאומיות - אירועי יום הזכרון, ואחריהם יום העצמאות.
בהמשך מזג אוויר סוער, ולסיום פרשת נוחי דנקנר שהרעידה את המוחים והמתעוררים למיניהם.

בשבוע הזה ליוו אותי ארבע דמויות:

הלוחם -

יום הזכרון מבכה את מותם של הלוחמים.
הלוחם הוא הגיבור שעליו גדלנו.
זה שהלך לצבא ונהיה מפקד, הצטרף לסיירת או נהיה טייס קרב.
גם אני הייתי בצבא. גם אני רציתי להיות לוחם.
הלוחם בדרך כלל נחשב למוצלח - יש לו משפחה, והוא מבין דברים. הוא עושה תפקיד חשוב ואחראי על הרבה אנשים.
הוא מקבל החלטות חשובות ומעורה במה שקורה.
הלוחם הוא זה שאנחנו צריכים לשאוף להיות, או לפחות להיות בקרבתו כי הוא ישמור עלינו.

אבל בסך הכל הלוחמים של הצבא הם די בינוניים.
הם אמנם אנשים חכמים אבל הם לא באמת משנים.
הם רק עוד בורג במערכת משומנת היטב, שמאפשרת להם להנות מהכוח ומהיוקרה של המעמד,
אבל ביום שהם כבר לא צייתנים או לא יעילים, היא תזרוק אותם כמו כלבים.
כמו שאורוול סיפר לנו בחוות החיות, כמו שפינק פלויד שרים, הלוחמים של היום הם  סוג של כלבים.

יש כמובן לוחמים שאני מעריך.
הם לא משתמשים בכלי נשק, והם לא הורגים. הם לוחמים של אור.
הם שרים ורוקדים, מלמדים ומסייעים.
השבוע פגשתי כמה כאלה. שנאבקים למען דיור ציבורי לאנשים שסולקו מבתיהם.
שדואגים לשמח אנשים, להאכיל רעבים, וליצור מיזמים סביבתיים וחברתיים כנגד כל הסיכויים.

לוחמי אור

הטפיל -

לאחרונה תקף אותי טפיל כלשהו שנכנס לגופי וחגג על חשבוני.
היה עלי לטפל בו עם כל מיני נקיונות ומשחות ותרופות והבראות.
עדיין לא נפטרתי ממנו, אך אני מקווה שבקרוב זה יקרה.
כולנו לעתים נאלצים להתעסק עם טפילים כאלה ואחרים - יתושים, כינים, קרציות, תולעים, פשפשים וחמזמזים.

בתור מישהו שמאמין בקארמה, ומאמין שלכל דבר יש סיבה, אני תוהה מה תפקידם של הטפילים?
מדוע הם קיימים? מה חלקם בתוכנית המופלאה של הבריאה?
וכיצד אני בתור אדם שמשתדל לשמור על קארמה טובה ולא לפגוע ביצורים אחרים אמור להתייחס אליהם?

כחלק מהחקירה שלי את הנושא נכנסתי לפורום די מעניין שדן בגישה הבודהיסטית ליתושים.
האם לא להרוג את היתושים זו הפעולה הנכונה קארמתית? ואם היתושים האלו הם נשאים של דם ומחלות שעלולים לגרום למוות האם המעשה הנכון הוא בעצם להרוג אותם?

לא קיבלתי תשובה חד-משמעית וטוב שכך.
לעצמי עניתי שכל מקרה לגופו, ובאופן אישי אעשה מה שאוכל כדי להרחיקם ממני בלי להרוג אותם.
כל עוד קיימת מודעות ובחירה, זו כבר התקדמות לעומת ההשמדה ההמונית שאנו עושים לפעמים בלי לחשוב פעמיים.

ישנם גם הטפילים החברתיים - הדנקנרים והעופרים, המקורבים  והמקומבנים.
הם מוצצים את דמנו ואת כספנו, הם שואבים את משאבינו ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר.
כיצד יש להתייחס לאותם טפילים חברתיים?

היתה לי שיחה עם אמא שלי על אורח החיים שלי.
על כך שאני עובד פחות, משלם פחות מסים, ובו זמנית מבקר וצוחק על העשירים.
היא טענה שזה עלול להתפרש כאילו אני חי חיים נצלניים.
יתכן וכך הדבר. אך לראייתי אני בסך הכל חי חיים פחות פוגעניים ויותר שיתופיים.

הרי אם נסתכל על הטפילות בהקשר של כל היצורים החיים, אז היתוש והקרציה הם בסך הכל מציקים,
אבל מי שכורת יערות, מזהם ימים ונחלים ומשמיד ומשעבד יצורים חיים, והכל עבור בצע כסף ונוחות אישית - הוא האדם.
אז מי כאן הטפיל?

כריתת יערות, שפיכת רעלים, הרעבת עניים, הכחדת מינים. מי כאן הטפיל?

הנזיר -

פעמים רבות שמעתי בתוכי את הנזיר. זה שמחפש את השקט. את החמלה. את הענווה.
בלי כל הריגושים והתענוגות.
בפשטות ובחריצות, לעשות, להתפלל, למדוט, לעזור.
אותו נזיר מקבל את הלוחם וגם את הטפיל.
הוא אינו שופט אחרים אלא רק מנסה לעדן את עצמו.
הוא גם אינו עושה רעש ומוחה, אינו מבקר או שובר מוסכמות. הוא פשוט הווה.
יש בתוכי את הנזיר.
זה שהפסיק לאכול בעלי חיים.
זה שמעדיף למדוט במקום לעשן סמים.
זה שרוצה שקט ושלום, לקבל בשלמות את מה שמתרחש בחיים.

ויחד עם זאת עדיין איני מוכן להתמסר לגמרי לחיי השקט והנזירות.
הסקרנות שבי, השובבות, אינם נותנים לי לנוח ולשקוט. עלי להעמיק ולחקור, לאתגר את עצמי ואחרים
לפרוץ גבולות חדשים.
אך הנזיר מאפשר לי מקום מפלט ומנוחה, מקום שבו אני יכול להתבונן מבחוץ על מעשיי שלי ושל אחרים.
להתחבר לנצחיות של היקום ולרגעיות של חיי. לקחת הכל בפרופורציות, ולהיות משועשע.

occupy oakland meditation - לקחת דברים בפרופורציה

הזונה -

הזונה היא הדמות המעניינת ביותר בעיני.
היא קוראת לי מבין הכרטיסים המפוזרים בצמתי רחובות תל-אביב.
הן נמצאות בבתים שמורים ומוגנים.
יצא לי להכיר כמה וכמה כאלה כאשר עבדתי במשלוחים.

גם היא נמצאת בתוכי.
היא אינה מתענה ואינה הופכת עצמה לקדושה מעונה.
היא לוקחת כסף, או תשלום, ובכך מטמאת את עצמה.
אם היא זונת צמרת אז אולי היא גם נהנית מהעבודה.
היא בכל מקרה מקבלת באופן כזה או אחר את הלקוח הבא, ובכך היא מתמודדת עם הלא נודע.

במציאות של ימינו היא לרוב עושה זאת בכפייה או בעקבות התעללות בצעירותה.
הרוב הולך לסרסור והיא נותרת עם הפירורים.
ועדיין מה שהיא עושה כל-כך יפה בעיני.
היא פשוט מאוד מעניקה אהבה.
אהבה מלוכלכת.
אהבה מלאכותית.
אהבה אחת היחידות שנותרו, לגבר שמחפש קירבה וכבר לא יודע איך להביע אותה,
מרוב שהוא עסוק בלהציג את גבריותו,
או מרוב שהוא נמצא בתוך מחשב עם משחקים, ותוכנות וסרטים ופורנו.
מרוב שאנחנו שקועים בתוך המסך, שכחנו איך לתקשר עם מי שמולנו.
ורק הזונות סולחות לנו על כך, ומקבלות אותנו כמו שהיננו.