כל צבעי הקשת

 OMG, it's a double rainbow!!!

                  

בסוף השבוע הקודם הייתי בהתכנסות ( GATHERING ) של שבט הריינבואו.

הגעתי ביום שישי בלילה, ביחד עם חבר, שגם לא הכיר וניסה להתחבר.
הגענו בלי אוהל ובלי שקש. רק תיק עם ביגוד לא כל כך חם, קצת אוכל, ואמונה שיהיה בסדר.
כשהגענו התחלנו לחפש את עמיחי.
במקום פעלו ארבע מדורות שונות. סביב כל מדורה התנגנה מוזיקה שונה. לכל מודרה וייב משלה.
התחלנו לעבור ממדורה למדורה ולבדוק אם חברינו כבר שם.
בשלב כלשהו עצרנו ליד מאהל חשוך ושאלנו אם ראו את עמיחי.
אלו היו ארבע בחורות חמודות, שאמרו שלא ראו אותו, אבל עזרו לנו לצעוק את שמו, וגם הזמינו אותנו לתה.
בסופו של דבר הסתבר שעמיחי ממש שכן שלהם.
אחרי ישיבה סביב המדורה עם כמה נגנים מוכשרים, כלי נגינה מרחבי העולם, תה וקצת עישונים,
פרשנו אחד-אחד לישון. אני נכנסתי לאוהל של חבר שהשאיל לי גם שמיכה דקה.
קמתי ממש לקראת הזריחה מלא בפיפי ורועד מקור.
התלבשתי והלכתי להתיישב ליד מדורה. מיד הציעו לי תה ויחד עם כמה אחים זרים קיבלתי את פני השמש העולה.

למי שלא יודע, יש הרבה שבטים בארץ שלנו. הרבה יותר מ-12. ולא רק של בדווים או של הצופים.
יש את השבט הגלקטי, ואת שבט הברנינג מן. יש שבטים של טראנס, ושבטים של סניאסים.

כל שבט מורכב מקהילות וחבורות, מנהיגים ואאוטסיידרים, צעירים וזקני השבט (ELDERS).
לכל שבט כזה יש את האירועים שלו -פסטיבלים והתכנסויות.
 ויש את התת-תרבות שלו - מוזיקה אופיינית, תלבושות, מנהגים, כללי מוסר ושפה משלו.

שבט הריינבואו הוא שבט ותיק.
אני לא יודע עליו הרבה, וכל הידע שלי לגביו הוא משיחות וסיפורים.
כנראה ששורשיו מצויים אי-שם בתקופת ילדי הפרחים של שנות ה-60 וה-70, כי הדמיון בין מה שקורה בהתכנסות לבין הסרט 'שיער' ותיעודים של פסטיבל 'וודסטוק' פשוט גדול מדי.
זהו שבט ההיפים.
השבט ששומר את לפיד החופש השלום והאהבה.
את התמימות של הילדות, את האהבה הפשוטה לטבע ולמוזיקה, את הרצון להיות ביחד ולחלוק.

פנטוזי, שאותו פגשתי לפני שנה וחצי, הוא זמר ונגן מדהים, בעל נוכחות ושמחת חיים, שמוכר היטב בשבטי הריינבואו ברחבי העולם. אני בתוכך ואתה בתוכי הוא שר לנו. וזה כל-כך נכון...

                    

ישנם אינספור שירי ריינבואו ששרים על אחדות, על אהבה, הודיה על החיים.
לאדם הציני והרציני שמגיע מהעיר לפעמים קשה להתמודד עם כל המתיקות הזו, עם כל הביחד הזה.
החומות שבנינו לפעמים קשיחות וגבוהות וקשה לנו להסירן.
אבל בשלב כלשהו זה נהיה מעייף להיות ציני כל הזמן. ואז אתה מגלה שגם לאחרים נמאס להיות צינים. וכל מה שאתה רוצה זה להיות קרוב, ולחבק, ולשוחח, ולחלוק. להינות מהחברה של האחר, ולדעת מתי לקחת את הזמן לעצמך. בכל זאת, האדם המודרני הוא חיה די מתבודדת. קשה לשנות הרגלים בין יום.

פגשתי כמה אנשים שממש התפלאו שזו הפעם הראשונה שלי בריינבואו.
בשבילך זה טבעי, אתה חי את זה - אמרו לי.
וזה נכון, במובן מסוים אני חי את הריינבואו. תקופות שיותר, כמו עכשיו, ותקופות שפחות.
תמיד חיפשתי ועודני מחפש את אורח החיים האלטרנטיבי, שבו הזמן והכסף פחות דומיננטים, שהכל פחות מתוכנן ויותר זורם, פחות צורך ויותר חולק. אז לי זה הרגיש ממש טבעי. בסך הכל שלושה לילות ושניים וחצי ימים, אבל הרגשתי בבית.
ויש אנשים שזה בית עבורם כבר שנים רבות. המקום שבו לא צריך להתאפר ולהתיפיף, לדאוג לשערות ולריחות, כי כולם קצת מוזנחים ועם ריח של מדורה, לא  מתוקתקים כמו ב'הישרדות' בטלוויזיה, אלא באמת חיים למשך שבועיים בטבע.

ויש מקום גם למוזרים, לאחרים, לשרוטים, לפגועי הנפש. יוצאי המלחמות, המכורים והמדוכאים. שמגיעים למקום שמקבל אותם כמו שהם.
זו תרפיה מדהימה. לראות אנשים שקשה לתקשר איתם ולפעמים בלתי אפשרי.
ועם זאת לראות שעצם הנוכחות שלהם במרחב המכיל הזה, עושה להם משהו טוב.

כי ככה זה כשיש כל כך הרבה אנשים אדיבים וחמודים.
יש גם את אלה שמנצלים את הנחמדות, אבל גם הם עושים זאת בנחמדות.
ולפעמים צריך לדעת מה הגבולות -  מתי אתה רצוי במדורה של מישהו ומתי פחות. מתי אתה רק לוקח ומתי אתה גם נותן. מתי לעזור ומתי להתפנן.

מנגנים ונהנים בריינבואו - אלה החיים

אבל הריינבואו זה לא רק פנאן ופרחים.
יש גם עשייה וארגונים. הארגון נעשה יחסית בצורה מאוד אורגנית. בלי שתרגיש.
יש מעגלים שדנים ביניהם. כל מי שבוחר מוזמן להשתתף במעגל שנקרא ויז'ן סירקל - מעגל חזון.
במעגל מחליטים איפה יהיה הריינבואו, ממתי עד מתי, מי לוקח על עצמו אחריות לנהל את המטבח ולהביא את הציוד שדרוש, ואילו פעילויות יהיו במהלך ההתכנסות.
המטבח המשותף מנוהל על ידי מתנדבים. יש פוקולייזרים שהם מין מנהלי משמרת, שהם גם מתנדבים שעסוקים בלהשיג עוד מתנדבים כדי שלא תהיה יותר מדי עבודה עבור אף אחד.
ישנן לפחות שתי ארוחות משותפות ביום, שמבושלות בסירים גדולים.
ביום השני שלי הלכתי להתנדב במטבח, ונהניתי כל-כך. ישבנו ביחד 6 גברים על דרגשים, קילפנו וחתכנו ירקות בזמן שמנהלות המטבח ניהלו ביד רמה את הסירים ואת הבישולים. באמצע הלכתי לשחק קצת פריזבי וחזרתי לראות מה עוד אני יכול לעשות.
כל הזמן הזה ישב בחור, שכמוני הגיע פעם ראשונה לריינבואו והוקסם מרוח הנתינה, והחליט לקחת על עצמו לנקות סיר ענק ששרפו בו אורז בערב הקודם. משימה של בערך שעתיים כשאתה לא משתמש במסירי שומנים וכימיקלים למיניהם, וגם מים חמים לוקח זמן לחמם... משרת אמיתי.
לקראת הארוחה מתחילות קריאות ברחבי המחנה - פוד סירקל. ישנן שלוש קריאות במרווחים של בערך רבע שעה. פעם ראשונה שאתה שומע, אתה מתחיל להתכוונן מנטלית לזה שתצטרך לקום. פעם שנייה אתה כבר מתחיל לאסוף את הדברים שלך - את הצלחת והסכום והכוס שהבאת מהבית (אין כלים חד פעמיים), ובפעם השלישית אתה כבר מגיע למדורה המרכזית ומתיישב במעגל.

מתחילים בסבב שירים, ואחר כך סבב הודעות, תמיד יש משהו שקשור ל'שיט פיט' - השירותים המאולתרים שנמצאים אי שם בשיחים. כן, נושא ההיגיינה גם הוא נמצא בכותרות. אמנם אנחנו בעיר אוהבים לא לראות את החרא שלנו, אנחנו מעדיפים לא לדעת מה קורה עם החרא שלנו, ואני לא מתכוון רק לזה שיוצא לנו מהגוף.

זה שלא רואים את החרא, לא אומר שהוא לא קיים

אחרי סבב ההודעות והשירים, מגיעים למרכז המעגל כמה מתנדבים שמחלקים את האוכל. האנשים ממשיכים לשבת במעגל, וקבוצה נוספת של מתנדבים מגיעה ולוקחת את הצלחות, מביאה אותם אל המגישים שמעמיסים מכל טוב, ומשתדלים שזה יהיה בכמות שמספיקה לכולם, ואז המחלקים מחזירים את הצלחת. מי שקיבל את האוכל מוזמן להתחיל וללעוס. לא צריך לחכות עוד. חיכינו מספיק :)
בסוף המעגל, ביוזמה של חלק מהותיקים, מתכנס צוות נגנים, ובמתיקות אין קץ, מזמינים את האנשים לתרום כסף למג'יק האט - כובע הקסמים, כדי לכסות את ההוצאות של קניית המזון. ככה זה עובד, הפוך, קודם תאכל, אחר כך תשלם, אם אתה יכול.  מקסים!

עזבתי את הריינבואו אחרי שלושה ימים, רווי בחוויות, בהכרויות וחברים חדשים.
הרגשתי שמיציתי, שהגיע הזמן לחזור לחיים.
כי הריינבואו הוא שבט שמזכיר לנו, אבל החוכמה האמיתית היא להיות ביחד גם איפה שקשה, בלב בבילון.
ליצור ולעשות, ולהיות נחמדים ואדיבים, ולשתף ולהתארגן, ולאחד את השבטים, ולהודות ולאהוב את החיים.
וזה אפשרי.
אם נרצה...