המאסטרים

כולנו מאסטרים.
אני מאסטר, את ואתה מאסטרים.
אמא שלי ואבא שלי הם מאסטרים גדולים. אחותי, חברי.
ילדים קטנים הם מאסטרים גדולים.



מי זה מאסטר?
מישהו שאני יכול ללמוד ממנו.
מישהו שלא מרוכז רק בעצמו. שמקדיש את עצמו למשהו,
שמטפח את היצירתיות ואת היכולות שלו ולא רק את הנוחות של עצמו (למרות שזו גם סוג של מאסטריות).

מאסטר איינשטיין יודה

אז בגדול כולנו מאסטרים,
אבל אני רוצה להזכיר פה כמה אנשים שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות,
והשאירו עלי רושם עז, וגם לימדו אותי רבות על העולם ועל עצמי.

מאסטר גור

בסוף השבוע הזה הייתי נוכח בכנס קהילות אקולוגיות בחוות אדמאמא ליד נתיבות.
המקום הזה נוסד לפני 13 שנה על ידי גור ועירית. הם זוג יצורים חמודים ופעילים ויוצרים, הורים לארבעה ילדים,
ולעוד עשרות או מאות מתנדבים שעברו אצלם בחווה בשנים הללו.

לכנס מגיעים מאות אנשים מקהילות אקולוגיות, או בעלי רצון להיות חלק מקהילה כזו.
כמו בספר בולו בולו, ישנם סוגים רבים של קהילות, שמתרכזות סביב נושאים שונים ומגונים כמו תזונה, חינוך, אומנויות, גידולים שונים, מלאכות שונות.
רוב באי הכנס (כשלוש מאות איש ואישה וילד) דיברו על רכישת אדמה או או קהילה עירונית שתגדל את המזון שלה ותייצר את הצרכים שלה עבור עצמה. אבל היו גם רעיונות על קהילות ניידות. הגיע בחור שבנה בית על משאית, ומחפש כעת קבוצה של אנשים נוספים שרוצים לגור על גלגלים, כדי לקנות שטח חקלאי ולגור בחנייה שלו (אין צורך באישורי בנייה, אם יש בעיה זזים כמה עשרות מטרים). בחו"ל זה נפוץ, כאן זה עוד בשלבים החלוציים.

הקהילה שאני מתכון להצטרף אליה היא גם קהילה ניידת - על אופניים :)
על כך אכתוב בהרחבה בפוסטים הקרובים.

אחזור למאסטר גור.
הוא ממש גור, חמוד ולבבי. בא לך ללטף אותו, לחבק אותו, ובו זמנית להקשיב לו, ללמוד ממנו, להיות בנוכחותו.
הכנס הזה וכל הקהילה מעוצבים בדמותו (וגם בדמותה של עירית זוגתו, שאותה אני פחות מכיר), מצד אחד אנרכיה מוחלטת, חוסר בחוקים ברורים, אי-סדר, ועבודה בקצב מאוד נינוח ואיטי, ומצד שני התחשבות רבה בזולת, שמירה על ניקיון והגיינה ושלכולם יהיה נעים, ועידוד של יצירה ועשייה כל הזמן.

במקום יש מבנים מבוץ, וכיפות גאודזיות, ערוגות ועצים, סדנת מלאכה ובית יצירה.
גור הוא מין אבא/מורה/תומך של תנועה שלמה של אנשים שרוצים לחזור לחיות בשלום עם אמא אדמה.

גור ועירית והמקום שלהם, הם מקור השראה לעשרות קהילות ומיזמים שקמו ויקומו בשנים הקרובות.
תודה !!

גור רותם. צילום: אופיר רותם

מאסטר סג'

סג' הוא מאסטר קצת מוזר.
הוא לא בדיוק הדמות החינוכית שהייתם מצפים ממאסטר. איך נאמר זאת, הוא קצת בדלן וקצת שובב.
אבל סג', כמו עוד ממציאים רוחניים, המציא שיטת תרגול משלו - פריזבי יוגה.

נפגשנו לפני כשנה באירוע של הברנינג-מן הישראלי בחוף הבונים.
שנינו היינו עם הצלחות המעופפות שלנו. הצעתי לו משחק, והוא הציע לי תורה.
נעמדנו זה מול זה, יחד עם איציק הידישע ראסטמן, והתחלנו לשחק.
מדובר על משחק ממרחק קרוב, כאשר הדגש הוא על דיוק וזרימה. כל הזמן הפריזבים באוויר בתנועה.

כל כמה זמן סג' העיר הערה על אופן הזריקה או על חוסר הריכוז.
כמו כל מאסטר טוב, הוא לא ניסה להיות נחמד, אלא ישיר ולעניין -
תן ככה, תפסיק לדבר שטויות, שמור על המרחק, תנשום!!
בהתחלה זה היה נראה לי מוזר כל העניין, למה כל-כך רציני. ואז הבנתי שסג' הוא מאסטר, שצריך שותפים, והוא רוצה את השותפים הכי טובים שיכולים להיות לתרגול הפריזבי-יוגה, כי איכות התרגול היא לפי רמת השותפים לתרגול.
סג' רצה ליצור לעצמו שותף למשחק ברמה גבוהה.

אתמול, פה באדמאמא, אחרי שנה של אימונים מזדמנים,
תרגלנו אני, סג', איציק וגילי במשך שעה פריזבי יוגה עם שלוש צלחות.
איזו התעלות, איזו התמקדות.
הכל נעלם מסביב. אין צרות, אין בעיות, אין עבר ועתיד, רק הרגע.
תפיסה של שני פריזבי בו-זמנית בשתי ידיים, ומסירה של כל אחד מהם ביד שונה לכיוון אחר.
תודה מאסטר סג' על שחשפת אותי לאסכולה שפיתחת ותודה על התרגול המשותף :)

עוד מאסטר מלמד תלמיד איך לזרוק לו את הפריזבי:

                   

מאסטר ריי

השבוע ביקר אותי חבר שהוא מאסטר אדיר.
ריי הוא מתכנת ויזם, חוקר טכנולוגיות חדשות, קונספירציות עולמיות, ותורות עתיקות ונסתרות.
לפני שלושה חודשים ריי עבר תהליך שבמהלכו הוא הפסיק להיות זקוק לאוכל כדי להתקיים.
הוא שותה מדי כמה ימים איזה שייק, וגם שותה מיצים למיניהם. כל שבוע הוא עושה יום אחד לפחות גם ללא שתייה.
ריי הוא בחור גדול וחזק, יפה תואר ואוהב חיים.
הכרנו בשלב ההכשרה במהפכה של אהבה. שנינו בחורים גבוהים ואופטימיים. שנינו אוהבים להנות מהחיים.

איני מבין עדיין איך עובד העניין הזה של לא לאכול, וזה גם לא מושך אותי במיוחד להתנסות בזה, אני נהנה מאוכל ומכל תהליך ההכנה שלו.
אבל אני מאמין שזה אפשרי.
ברגע שסיפרו לי שיש אנשים שעושים זאת, איני יודע מדוע, לא עלה ספק בליבי. זה היה נשמע לי הכי הגיוני.
איני יודע מדוע. אני אדם ספקן וביקורתי מטבעי, אך דווקא בנושא הזה לא הופיעו אצלי ספקות. מבחינתי זה אפשרי, וריי וחברים נוספים הם הוכחה חיה לכך.
אם אתם רוצים לדעת על מה מדובר אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שריי כתב בשבוע שעבר:
חיים פראנים- החיים ללא צורך במזון / עדות אישית, או לבקר באתר שריי פתח בעקבות הפניות הרבות של מתעניינים.

מעבר לשאלה האם  להאמין שזה אפשרי או לא, יש כאן עניינים מהותיים ומרתקים של מוכנות, של אמונה.
מוכנות לוותר על עונג פיזי ורגשי שלוקח חלק מאוד גדול מחיי היום-יום שלנו.
ואמונה שאנו יכולים לחיות אחרת מכל מה שלימדו אותנו, ובניגוד לחוקי המדע המוכרים.

מה זה אוכל? איך יראו חיינו בלי אוכל? זה סוג של התנזרות.
אבל כמו שריי מסביר, זו גם מתנה גדולה מאוד.
זה מוריד את התלות שלנו במציאת מזון והכנתו, זה משחרר הרבה מאוד זמן לדברים אחרים,
וזה גם מחזק יכולות רוחניות חבויות שנמצאות בתוכנו.
זה מעדן את הרגשות ומקצר את זמן השינה, מאפשר לך להתמלא באנרגיה בכל רגע ובכל מצב.
בסך הכל נשמע לא רע...

מאסטר ריי מלמד אותי למוסס גבולות, להאמין בלא אפשרי,
להיות מוכן לוותר על עונג חושני בעבור משהו עילאי.
תודה!

מאסטר ריי בזמן תהליך ה-21 יום של התמרה להזנה פראנית