שינוי בתנועה

לפני שני פוסטים רשמתי קצת על התוכנית לצאת למסע עם קהילה ניידת על אופניים.
הסופ"ש הזה חזרתי לקהילת אדמאמא, המקום שממנו נצא למסענו כדי להתחיל לעבוד על הציוד והגיבוש הרעיוני של היציאה למסע.

מסיבת תה על אופניים - פרויקט הפיילוט של הקהילה הניידת

אז מה הרעיון?

המסע הזה הוא ניסוי ליצירת חלופות לדרך החיים המקובלת, ואני מקווה לבחון דרכו כמה נושאים:

שחרור האדמה

אנחנו חיים על אדמה שהיא "קדושה". כל-כך קדושה שאנחנו מוכנים לשפוך הרבה דם כדי לשמור עליה "שלנו". ארץ-ישראל ידעה מלחמות רבות מספור. כובשים רבים עברו פה. הרבה מנגנונים בירוקרטיים נוצרו כדי לנהל  את ההתיישבות על האדמה - הנציב הרומאי, המנדט הבריטי, מנהל מקרקעי ישראל (בסיוע נשק של האימפריה הצפון אמריקאית) ורבים נוספים.

בעינינו, החברים למסע, האדמה היא לא שלנו, לא של היהודים ולא של הערבים. האדמה היא אפילו לא של בני האדם. האדמה היתה פה לפנינו ותהיה פה אחרינו. מן האדמה באנו ואל האדמה נשוב.
אם כבר משהו של מישהו, אז אנחנו של האדמה.

כיצד אפשר לחיות כשהאדמה היא לא שלנו? איך אפשר להמנע מכל הבירוקרטיה והמלחמות שנילוות לנסיון לרכוש אדמה ולבנות בית?

הקהילה הניידת אמורה להיות נסיון ליצור דרך חיים אלטרנטיבית, כמו השבטים הנודדים, רק בקטן. כמו הבל שהיה רועה צאן, נווד, ונרצח על ידי אחיו קין, עובד האדמה.

כאנושות אנחנו עסוקים בלריב על האדמה, בזמן שאנחנו הורסים אותה ומנצלים אותה, שואבים את משאביה, חוצבים את מחצביה, ללא התחשבות באחינו בעלי החיים וללא מחשבה על עתידנו ועל עתיד ילדינו.
כעת אנו באים לשקם את האדמה, בכל מקום שבו נעבור וכל הקהילות שאליהן נגיע,  נבוא וננסה לרפא, לנקות, להצמיח. להחזיר לאמא אדמה את כל הטוב והשפע שהיא העניקה לנו.

        

שחרור מהשעבוד לכסף

הסיבה הנוספת שעבורה אנשים נאבקים זה בזה כיום, עובדים כל חייהם בלי חדווה, ואומרים לעצמם - "איני יכול", היא הכסף. 

לרבים מאיתנו חסר כסף. אנו טובעים תחת נטל המסים והחשבונות, עליית המחירים.

להפסיד יום עבודה, או עסקה, לעתים גורם לנו ללחץ עצום ולתחושת חוסר בטחון תמידית.

גם שכירים וגם עצמאים מוצאים עצמם בשלב זה או אחר בתוך סבך ההלוואות והבירוקרטיה בנסיון ליצור לעצמם אורח חיים שהוא לא רק מספק, אלא גם "רווחי".

העניין הוא שכסף אינו משהו מוחשי, הכסף הוא בסך הכל הסכם חברתי, משהו שאנשים נותנים לו ערך, משום שאנו מאמינים שאנשים אחרים נותנים לו ערך.

הכסף שאנו משתמשים בו כיום נשלט על ידי המערכת הבנקאית, שיוצרת אותו בצורה מעוותת, מזרימה אותו לאנשים שיכולים ליצור ממנו עוד רווח, לרוב על חשבון הרס המשאבים, ויוצרת עבדים מודרנים.

לכן יצאו בשנתיים האחרונות תנועות המחאה העולמיות  בקריאה ברורה - אנשים לפני רווחים.

אנחנו מנסים במסע הזה לחיות ללא כסף.

 אין זה אומר שנצליח להתנתק לגמרי מהכסף, אבל אנחנו מעוניינים ליצור צורת חיים שבה נצטרך כמה שפחות כסף בנקאי. אנחנו מעוניינים לעבוד בחוות וקהילות, להעניק מכישורינו ומהידע שלנו - ידע חקלאי, גישור סכסוכים, תרבות ומוזיקה, טיפול וריפוי, ועוד, ובתמורה לקבל מחסה ומזון.

המטרה כאמור אינה להגיד שאין לנו צורך בכסף, כסף הוא בסך הכל רעיון שנועד לשרת אותנו. אבל היום נוצר מצב שאנחנו משרתים את השיטה הכלכלית, במקום שהיא תשרת אותנו. לכן אנחנו מעוניינים ליצור ולהפיץ צורת חיים שבה הכסף אינו חלק כל-כך מרכזי. צורת חיים שמאפשרת לנו להתייחס אחרת לכסף, ולאפשר לעוד אנשים לחיות בצורה הזו. 

כבר כתבתי על כך שלחיות זה בחינם, הנה סיפור (באנגלית) על אדם שחי שנתיים בלי כסף. 

בו זמנית אני מעוניין להפיץ את המערכת הכלכלית האלטרנטיבית שאני תומך בה, מרכז אושר. מערכת שיתוף בין-קהילתית שמזמינה אותנו לנצל את זמננו הפנוי לשיתוף בינינו של כישורים וחפצים.

הדרך לשחרור של האנושות מכבלי השיטה עוברת דרך המערכת הבנקאית-כלכלית הקיימת.

אם אתה חושב שאתה חופשי, כמו שאומר הפתגם המפורסם, נסה להסתובב בלי כסף. 

אבל כדי שנשחרר את עצמנו מהשעבוד לכסף, לא מספיק שאני או את נהיה מסוגלים לחיות בלי כסף, אנחנו צריכים ליצור מודעות ומערכות שיאפשרו למאסות הולכות וגדלות של אנשים להשתמש בכסף על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם, ולא על פי אלו שנולדנו אליהם.

          


בניית קהילה -

כיום, אנחנו מבינים זאת יותר ויותר, אנחנו תלויים זה בזה. אנחנו לא נפרדים זה מזה, ולכן איננו באמת עצמאים. אני יכול ללכת לחיות על חוף בסיני, או בעיר סקנדינבית שקטה, אבל איני יכול לברוח משינויי האקלים, מהאי-יציבות הבטחונית, או מהתלות  באנשים אחרים שיטפלו בנו כשאנו חולים או ויחלקו איתנו את רגעי השמחה.

הקהילה היא הבסיס האורגני, כך אני מאמין, שבה אנו אמורים לחיות.
כמו להקות של חיות, כמו נחילים של חרקים, אנחנו אמורים לחיות בקהילות מסוגים שונים.
לא במדינות לאום, לא כבורג במערכת תאגידית, אלא בקהילה תומכת.

לכן החלטנו לצאת למסע הזה קבוצה של אנשים. בתור התחלה נהיה 2 גברים ו-3 נשים, בשנות העשרים או שלושים לחיינו, ללא משפחות. אנחנו ננסה ללמוד איך אנחנו יכולים לחיות ביחד ועדיין לשמור על הייחודיות של כל אחד. להבין איך מחליטים לאן נוסעים ומה עושים. להבין על פי איזה עקרונות אנחנו רוצים לפעול - לבשל, לנקות, לבצע מטלות. איך אנחנו מקבלים אלינו מצטרפים חדשים, ומה המחויבות שלנו במידה ואנו רוצים לעזוב.

הכח שלנו גדל ביחד, היכולת שלנו ליצור את המציאות שאנו רוצים הוא גדול בהרבה כאשר אנו עושים זאת יחדיו.
וזה גם האתגר שלנו בתרבות המערבית האינדיבידואליסטית - איך לחיות ביחד בלי לעלות על העצבים, בלי להשתלט או לכפות, אלא תוך תמיכה והעצמה זה של זה.

התנסינו בכך בצורה זמנית אך אינטנסיבית בזמן מחאת רוטשילד. נוצרה שם קהילה שלמדה להאכיל את עצמה, לדאוג זה לזה, לשוחח ולדון, להסתכל בעיניים ולדאוג אחד לשני. הגיעה העת לקחת את זה לשלב הבא.

מסע אל עבר הלא-נודע -

אנחנו יודעים איך ומתי נצא למסע הזה. אבל אין לנו מושג איך ומתי נסיים אותו. המסע הזה הוא מסע אל עבר הלא-נודע. רב הנסתר על הגלוי.
למעשה כל החיים הם כאלו. העתיד לוטה בערפל. אבל רובנו מכניסים את עצמנו למסגרות שבהן אנו יודעים מראש מה אמור להיות - לימודים, עבודה, משפחה. עד גיל ככה וככה נצליח להגיע לרווחה, נשיג בית ונהיה מאושרים.
אנחנו יוצאים מתוך אי-ידיעה. אין לנו מושג. זו הולכת להיות חתיכת הרפתקה.
אני מאמין שנגדל ממנה ונצמח ממנה, שנלמד אנשים ונלמד מהם, ושהולך להיות מאוד כיף.
עוד צעד בדרך אל חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

אם נרצה...