אתמול השתתפתי ב'ליל הבאנגים הגדול',
אירוע למען החופש לבחור מה לעשן ומה להכניס לגופך ולמען החופש לבחור באופן כללי,
למען אי-הפללה של מעשני קנאביס, ולמען שימוש חופשי בצמח למטרות רפואיות, פנאי, ובילוי.
הגענו ממסיבה מאוד נחמדה בשדמה, ביציאה משם פרסמנו בפייסבוק הזמנה להצטרף אלינו לנסיעה,
פרסמנו מיקום בוואטסאפ וכך , אספנו שני טרמפיסטים מראשון לציון,
אחד מהם מורה בבית ספר על-יסודי, השני יועץ ומפיק מוזיקלי,
שבאו למחות על האינדוקטרינציה של המשטר.
יש עוד אנשים טובים כמונו, כמה נהדר.
 |
| 20 לרביעי יום המריחואנה הבינלאומי |
 |
| מעשנים ביחד, חולקים את הצמח, שותפים לדבר עבירה :) |
אז מה היה לנו שם?
למעלה מאלף איש, רובם צעירים בני 16-25 שהגיעו יחדיו והתרכזו בשני מוקדים,
אחד מהם בכביש מול בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהמשטרה סגרה את גן הורדים שמול הכנסת,
(גן שהוקם במיוחד כדי שהציבור יוכל לקיים אירועים מהסוג הזה מול בניין הפרלמנט),
שצעקו יחדיו משפטים כמו "ביבי על קוק, ולנו אין ירוק", "שוטר, תעשה שאכטה, תהיה חבר".
ומוקד שני של אנשים שהתיישבו בגן סאקר, ישבו, עישנו, ניגנו ושרו, שיחקו פריזבי,
ובעיקר נהנו (לפחות אלו שלא היו עסוקים בלחפש כל הזמן משהו לעשן).
יש בי צדדים שלא כל-כך אוהבים את תרבות הקנאביס, כמו באנגים למשל.
לא מתחבר לזה, ללדפוק את הראש ואחר-כך למנצ'ס מלא שטויות.
אבל מצד שני יש כל-כך הרבה צדדים אחרים לצמח הזה ולעישון שלו,
שהופך את המאבק למען - השימוש בו, הגידול שלו, ומחקר המדעי לגביו - לראוי,
במיוחד בין חצות הליל ל-4:20 לפנות בוקר.
הקומיקאי ביל היקס אמר:
"כדי ללמוד על תרבות של בני אומה כלשהי כדאי להסתכל על איזה סמים מותרים לשימוש.
כיום האמריקאים צורכים במהלך השבוע קפה וסיגריות שישאיר אותם ערניים ולחוצים בימי העבודה,
ובסוף השבוע הם צורכים אלכוהול כדי שיהפוך אותם למטומטמים מדי כדי להבין שהם עבדים."
ומה הוא אומר על מריחואנה ואל.אס.די ?
רעיון שהגיע זמנו
אז איזה תרבות יכולה לצמוח כאשר ניתן לצמח לצמוח?
אני חושב שזה יעודד תרבות של שלום, תרבות של חופש.
למה אני חושב כך?
אולי זה כי אני סטלן אופטימי,
אבל זה מבוסס גם על מחקר מדעי, שאתמול היה חלק ממנו,
וחוץ משוטרים גיבורים על סוסים, ועוד כמה סמויים שניסו לחרחר אלימות, (וגם עצרו באלימות שלושים משתתפים)
חוץ מהאלימות הרגילה של השלטון,
היו אתמול יותר מאלף איש שהתכנסו יחדיו, וללא ארגון מלמעלה, הצליחו להסתדר מצוין,
להעביר לילה שלם של חברותא, של אחווה,
דתיים, חילוניים, מתנחלים, פריקים, ערסים, צעירים, צעירים ברוחם, עורכי דין בחליפות, היפים עם גיטרות.
כולם היו בטוב, כולם היו יחסית שמחים וידידותיים,
הרבה יותר מבתרבות היומיומית הצרכנית-טכנולוגית-עבדותית שלנו.
לפני האירוע פורסם בפייסבוק ש"מארגני האירוע נעצרו".
מארגני האירוע הם האנשים שפתחו את האירוע בפייסבוק,
כמו שדפני ליף היא מובילת המחאה.
התקשורת שלנו, והתרבות שלנו תמיד מחפשת מארגנים, מישהו שייקח אחריות.
אבל התרבות האזרחית שצומחת בעידן האינטרנט היא תרבות של שיתוף פעולה על בסיס רעיון משותף,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו,
ולכן לא משנה איזה מארגנים יעצרו, ואיזה מנהיגים יכתירו,
ברגע שיש רעיון שמדבר אל מספיק אנשים, אי-אפשר למגר אותו על ידי מעצר של אנשים,
זה רק מביא עוד כאלו שמאמינים ברעיון שיגשימו אותו אחריהם.
 |
| אפשר למחוץ את הפרחים אבל אי אפשר לעצור את האביב |
ישנם כמובן אלו שיגידו, מה לא חסר לכם על מה להאבק?
דווקא על סמים?
מה אין נושאים יותר חשובים?
דיור ציבורי, זכויות אדם, זכויות בעלי-חיים, הגנה על הטבע?
ובכן, כן.
הנושאים האלו גם ואולי יותר חשובים. אבל אני כאמור מאמין בגם וגם.
מהפכות הן רוחניות
הסמים לכאורה מצטיירים כמותרות,
כמשהו שאפשר להאבק עליו אחרי שנאבקנו על הצרכים הבסיסיים יותר של הקיום.
ובכן לא כך מראה ההסטוריה.
השבוע יצא לי לקרוא בספרון "לתיקונו של עולם" על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי.
כל-כך נהנתי לקרוא אותו, את האיש אשר נודע בחוגי שמאל כאב הרוחני של הימין הפוליטי ושל מפלגת הליכוד.
גיליתי שהאיש היה מהפכן גאון, עם רעיונות ותובנות מדהימים,
כמו למשל רעיון היובל.
הופתעתי לגלות שז'בוטינסקי היה ליברל רדיקלי,
שהאמין שתפקיד המשטרה הוא להוות מעין רשת בטחון, ולא לנסות לשלוט בציבור.
שהאמין שאם הכסף וההון האנושי שמושקע היום בצבא ובבטחון היה הולך למטרות סוציאליות,
היה אפשר להעלים את העוני.
ז'בוטיסקי טען שהטעות של הסוציאליזם הוא בנסיון לצמצם פערים בין עשירים לעניים מתוך חתירה לשוויון,
בעוד שבעיניו הגאולה הסוציאלית אמורה לבוא על ידי מיגור העוני.
מה הוא עוני, וכיצד מודדים אותו?
בכך התעסק ז'בו רבות.
בשאלה מהו הכרח, ומה מותרות, מהו מחסור שמסכן את השרדותנו ומהו בעצם סוג של משחק.
לטענתו, רוב הקיום שלנו הוא סביב משחק.
במיוחד היום במציאות הטכנולוגית שבה רוב צרכינו ממולאים על ידי עבודתן של מכונות,
אנחנו משחקים עם המציאות שלנו.
"חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה"הכרחיים", אין בהם, לאמיתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל הכרחיים. הקריטריון - האי של רובינזון [קרוזו א.ש.].
המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את המינימום למחיה; ואז יתברר שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה - שבלעדו באמת אי אפשר כי תאבד - הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות."
רוב הזמן אנחנו מתעסקים במותרות. העבודה שלנו נעשית בחלקה הקטן לסיפוק ההכרח, וברובה הגדול לסיפוק מותרות.
ככל שחברה מתקדמת יותר כך מושקע פחות מאמץ קולקטיבי במענה על המחסור, ויותר מושקע ביצירת מותרות.
המותרות אגב, טוען ז'בו, הן לרוב אינן הדברים החומריים. יכול להיות העשיר הגדול ביותר שחי חיים פשוטים. כל רדיפתו אחרי העושר הינו עניין רוחני - היכולת שלו להתפתח, לגדול, לשלוט, לעשות ככל העולה על רוחו.
המהפכות לאורך ההסטוריה,
מתעסקות במותרות
כך גם אלו האחרונות במדינות ערב,
ההתקוממויות באוקראינה, בתאילנד, בונצואלה, בטורקיה,
אולי הוצתו מתוך איזו פגיעה בהכרח,
אך הן מונעות על ידי ערכים של צדק, חירות, אמת. הן רוחניות במהותן.
"אף על פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים של ההכרח, מעידים הם יחד עם זאת על עצם קיומם של גורמים נפשיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האופייני לאותו משחק של הרוח."
וכך היא גם המחאה על הקנאביס.
כפי שלימד אותי פעם חבר לברך על הג'וינט: ברוכה את ה', אלוהינו מלך העולם, הופך עשב לרוח.
ואתמול היתה הרבה רוח באוויר.
חופש הפרט וקהילת הרווחה
בתור ליברל ז'בו היה כאמור בעד חופש גדול בחיי הפרט ובחיי השוק.
המדינה תפקידה לתמוך בחלשים ולספק להם את ההכרח הדרוש, (אותו הוא כינה חמשת המ"מים),
ומעבר לכך עליה להשתדל ולא להתערב.
הוא מדמה זאת לגן ילדים ובו יש חמישה בורות שאליהם עלולים הילדים ליפול.
יכולים המבוגרים אז לעשות רשת שלמה של חוקים ותקנות,
היכן ניתן לילדים ללכת, ומתי ותחת השגחה של איזה מבוגר,
או שניתן פשוט לכסות את הבורות, ולתת לילדים לשחק.
אבל הרעיון של ז'בו עדיין מבוסס על המדינה כגורם שדואג לכך,
וכאן כבר טמונה בעיה, כי מהיכן תשיג המדינה את משאביה,
כיצד תגבה את מיסיה, אם לא תעקוב ותפקח על אזרחיה.
כל הבסיס של מדינה, ושל המוסדות הכלכליים וחברתיים המרכיבים אותה -
בנקים, מפלגות, מוסדות החינוך והבריאות, מוסדות בטחון ומודיעין, תעשיות, התקשורת, בתי המשפט,
כולם מבוססים היום על חשדנות, על חוסר אמון.
לכן אני מאמין ביצירת קהילות, הולכות וגדלות,
קהילות שבהן אנשים מכירים אלו את אלו, ושיש בין חבריהן אמון,
שמשתפות ביניהן פעולה, במעגלים הולכים ומתרחבים,
כבסיס לחברה המתוקנת שעליה מדבר ז'בו.
הקהילה תהיה זו שתדאג לצרכים הבסיסים של חבריה.
הקהילה תהיה זו שתאפשר לאדם לצמוח מתוכה ולפתח את המתנות שלו.
לשם כך עלינו להתחיל ולהחיות את הקהילות,
עירוניות וכפריות, כלכליות וחברתיות, רוחניות וגשמיות,
להתחיל לפעול וליצור בשיתוף, (במקום רק לצרוך ביחד ולמחות בפייסבוק).
למען שנוכל לחיות לנו יחדיו בבלגן מאורגן,
כזה שידאג שאיש לא יהיה במחסור,
ובו זמנית יתן חופש לכל אדם לחיות לפי אמונתו, בדרכו, בשפתו ובתרבותו,
לעשן, לאכול ולשתות מה שיחפוץ,
(כל עוד הוא אינו פוגע באחר),
וכל השתלטנים, האלימים, הספקנים, והצייתנים יוכלו לקפוץ :)
אם נרצה...
