שביתת נפש

כרגע אני נמצא בתקופה של המון עשייה. כל יום אני קם ועושה המון  טלפונים ומיילים, ומתכנן תוכניות, ומגבש מסקנות, והולך לפגישות, לאיך עושים מהפכה בארץ ובעולם, ואיך מעירים עוד אנשים לכך שאנחנו חייבים ליצור פה שינוי מהותי. ומרוב עשייה שכחתי בכלל למה אני עושה את כל זה. החלטתי לעצור ולהתבונן על זה :)

יש תקופות בחיים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו לקחת את הזמן. במסלול  הדי מסודר שקבענו לעצמנו של גן, בית-ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה, משפחה, פנסיה, יש כמה רגעים של נחת שאנחנו מרשים לעצמנו באמת לעצור ולהתבונן ולחקור.

כבר בתוך המסלול הזה שתיארתי יש  שלב כזה - הטיול. הטיול של אחרי צבא שהפך לנורמה. יש רבים שעושים גם טיול של אחרי לימודים. פעמים רבות הטיול הוא רק חופשה. זמן להנות ולראות  דברים חדשים, לאכול ולבלות בזול, לפגוש חברים, ולראות נופים.
אך הטיול הוא גם זמן למסע פנימי, אם בוחרים בכך.

כאשר הנכד של ישעיהו ליבוביץ סיפר לו שהוא  נוסע לטיול לדרום  אמריקה, לקח אותו סבא ישעיהו אל ארון הספרים המכובד שלו ואמר לו - נכד, הנה כל העולם פרוס לפניך. לשם מה  עליך לנסוע ליבשת רחוקה  כדי לחפש דבר מה?
זו היתה גישתו  של ישעיהו. כמובן שבתור חנון של ספרים הוא לא ידע מה  הוא  מפסיד. יש כל כך הרבה יופי בעולם הזה שקשה לספרים לתאר אותו. כדאי ומומלץ לחוות אותו. העניין הוא שלרוב אנו לא באמת חווים אותו.

החיים האלו הם  טיול אחד גדול. לא צריך לנסוע  להודו או לפרו  כדי להרגיש שאנחנו בטיול. זה רק עניין של החלטה. כך מתאר זאת הקומיקאי ביל היקס:

                

מה אנחנו עושים בטיול? מה ילדים עושים רוב הזמן? משחקים. אנו משחקים עם הזמן, מוצאים דרכים מהנות להעביר אותו ביחד עם עוד חברים לטיול.

אך כיום שכחנו שזה טיול, ושכחנו לשחק. אנחנו עסוקים מדי.

כאשר אנו אומרים שאנו עסוקים מדי, למה אנחנו מתכוונים? אנחנו מתכוונים לכך שצריך לעשות דברים אחרים, יש סדרי עדיפויות שמוכתבות על ידי הישרדות. אנחנו למעשה אומרים שאנחנו איננו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. "זה פשוט לא יהיה מעשי," אנחנו מאמינים, "להעמיד את ההנאה לפני העבודה." אנחנו מדמיינים שנאבד את מקום העבודה שלנו, שאנו הולכים לפשוט רגל, שנמצא את עצמנו ברחוב. הרעיון שמשחק - שלעשות מה שאנחנו אוהבים  ושגורם לנו הנאה - יכול למעשה להיות גם פרודוקטיבי, גם בלי שנכוון אותו במודע לכך שיניב תפוקה, כמעט לא עולה על דעתנו.

אנו נוטים לחשוב שיש כמה ברי מזל שזכו לכך, אמנים וגאונים שהצליחו לחיות ממה שהם אוהבים. אבל דווקא ההיגיון הוא הפוך. גאונות היא התוצאה של עשייה של מה שאתה אוהב, ולא תנאי מוקדם לכך.  כן כן, הגאונים הם אלו שהשכילו להבין שהחיים הם הזדמנות להגשמת חלומות. 

הבעיה, כמובן, היא לגלות מה החלומות שלנו,  מה הכשרונות האמיתיים שלנו, מה המשחק שלנו.

הילדות אמורה להיות  הזמן שבו אנו מגלים זאת, אבל התרבות שלנו הפכה זאת לגמרי. במקום זאת הילדות הוא זמן להנות קצת עד שנבין שככה אי אפשר באמת להתקיים  ולחיות ואז נצטרך "להתבגר" ולמצוא משהו שיאפשר לנו קודם כל לשרוד.

כאשר אנחנו שבורים ומיואשים עד כדי כך שאנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו אוהבים או איך אפשר לחיות בתחושת שמחה  והנאה, הגיע הזמן לעצור ולהתבונן. הדרך היחידה החוצה היא להפסיק לעשות את מה שאנחנו לא אוהבים. לא לעשות דבר לזמן מה. ביום כיפור קוראים לזה חשבון  נפש. אני אוהב את הביטוי שביתת נפש.

זה המסר המקודד בסיפור המקראי של יציאת מצרים. זו ההליכה במדבר. בני ישראל, לאחר שנמלטו מעבדות, נאלצו לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה עד שמצאו את ארץ זבת החלב ודבש.

עלינו להפיל מעלינו את הדיקטטורה של חיי השרדות ורדיפה אחר כסף ולהרשות לעצמנו לנדוד לזמן מה, כדי לגלות האושר שלנו.

איך עושים זאת במציאות של היום?

דבר אחד בטוח. לבד זה לא יצליח. לבד רק נמצא את עצמנו קורסים עוד ועוד תחת נטל החשבונות והמסים, המטלות והבירוקרטיה. 

אבל ביחד יש לנו כח לעשות הכל. 

החברה שלנו והמציאות שלנו בנויים על סדר מדומיין.

 ביום כיפור אין מכוניות על הכבישים. חלק לא נוסעים כי הם מאמינים שכך אלוהים רוצה. חלק מתוך כבוד למסורת. חלק מתוך כבוד לאלו שרוצים לשמור מסורת. חלק פשוט  כי  הם נהנים מהשקט והאפשרות ללכת על הכביש ליום אחד. בכל מקרה כולם יודעים ומסכימים על כך שביום הזה אין מכוניות (חוץ מאלו שלא...).
באותו אופן אפשר להחליט שבמשך שבוע שלם לא יהיו מכוניות.  אפשר להחליט שביום מסוים כולם מכבים את הטלוויזיה, שביום מסוים לא קונים שום דבר, שכולם נותנים את כל הדברים שהם לא צריכים, שכולם יוצאים החוצה ומחבקים אדם שהם לא מכירים. אפשר לדמיין  כל דבר, ואם הוא מרגיש נכון להרבה אנשים הוא  יקרה וגם יהפוך למסורת  חדשה.

אני בעד להחליט שתקופת החגים  היא תקופה לעצירה ולחשבון נפש. שנבין שכחברה, כעם, כאנושות אנחנו נמצאים במירוץ מטורף. ניקח את הזמן להתבונן. נשים לרגע בצד את הדאגות הבלתי פוסקות מהאוברדראפט  (רוב אזרחי ישראל גם ככה חיים באוברדראפט, אל תדאגו, אתם לא לבד), ולהבין מה באמת אנחנו רוצים, כיחידים, וכחברה. 

חצי מיליון איש יוצאים בחגים האלו לחופשה בחו"ל. אבל כמו שציינתי קודם, חופשה בחו"ל זה לא חופש. זו רק דרך להנעים את העבדות. חופש אמיתי יכול  להתקיים  כל הזמן ולכולם, לא רק לאלו שמצבם הכלכלי מאפשר זאת. אבל כדי להגיע לחופש הזה, לארץ זבת חלב ודבש, דרושה עצירה , דרושה שביתת נפש, ביחד.

אני הולך לשבות ולעשות חשבון  נפש. רוצה גם?