פוסט היפי

שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.

כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל

לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?

מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה

מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.

פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)

ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים

בית לנוודים

אמנות עצים

שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?

מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית

חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.

בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל

בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,

שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.

כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות

 שיש איתו היפים טרמפיסטים,

ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,

למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.

הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,

הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,

ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים

ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,

ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.

ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",

ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,

אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?

הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,

ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.

איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?

לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.

אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,

של שליחויות על אופנים.

אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,

מיזם אושר למשל.

וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.

אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,

דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 

מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,

עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,

שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.

מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,

בין הפסטיבל לבין החיים,

וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,

ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,

ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...

        

בלגן מאורגן בשביל צמח קטן

      


אתמול השתתפתי ב'ליל הבאנגים הגדול',
אירוע למען החופש לבחור מה לעשן ומה להכניס לגופך ולמען החופש לבחור באופן כללי,
למען אי-הפללה של מעשני קנאביס, ולמען שימוש חופשי בצמח למטרות רפואיות, פנאי, ובילוי.
הגענו ממסיבה מאוד נחמדה בשדמה, ביציאה משם פרסמנו בפייסבוק הזמנה להצטרף אלינו לנסיעה,
פרסמנו מיקום בוואטסאפ וכך , אספנו שני טרמפיסטים מראשון לציון,
אחד מהם מורה בבית ספר על-יסודי, השני יועץ ומפיק מוזיקלי,
שבאו למחות על האינדוקטרינציה של המשטר.
יש עוד אנשים טובים כמונו, כמה נהדר.

20 לרביעי יום המריחואנה הבינלאומי

מעשנים ביחד, חולקים את הצמח, שותפים לדבר עבירה :)

אז מה היה לנו שם?
למעלה מאלף איש, רובם צעירים בני 16-25 שהגיעו יחדיו והתרכזו בשני מוקדים,
אחד מהם בכביש מול בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהמשטרה סגרה את גן הורדים שמול הכנסת,
(גן שהוקם במיוחד כדי שהציבור יוכל לקיים אירועים מהסוג הזה מול בניין הפרלמנט),
שצעקו יחדיו משפטים כמו "ביבי על קוק, ולנו אין ירוק", "שוטר, תעשה שאכטה, תהיה חבר".
ומוקד שני של אנשים שהתיישבו בגן סאקר, ישבו, עישנו, ניגנו ושרו, שיחקו פריזבי,
ובעיקר נהנו (לפחות אלו שלא היו עסוקים בלחפש כל הזמן משהו לעשן).

יש בי צדדים שלא כל-כך אוהבים את תרבות הקנאביס, כמו באנגים למשל.
לא מתחבר לזה, ללדפוק את הראש ואחר-כך למנצ'ס מלא שטויות.
אבל מצד שני יש כל-כך הרבה צדדים אחרים לצמח הזה ולעישון שלו,
שהופך את המאבק למען  - השימוש בו, הגידול שלו, ומחקר המדעי לגביו - לראוי,
במיוחד בין חצות הליל ל-4:20 לפנות בוקר.

הקומיקאי ביל היקס אמר:
"כדי ללמוד על תרבות של בני אומה כלשהי כדאי להסתכל על איזה סמים מותרים לשימוש.
כיום האמריקאים צורכים במהלך השבוע קפה וסיגריות שישאיר אותם ערניים ולחוצים בימי העבודה,
ובסוף השבוע הם צורכים אלכוהול כדי שיהפוך אותם למטומטמים מדי כדי להבין שהם עבדים."


ומה הוא אומר על מריחואנה ואל.אס.די ?


     


רעיון שהגיע זמנו

אז איזה תרבות יכולה לצמוח כאשר ניתן לצמח לצמוח?
אני חושב שזה יעודד תרבות של שלום, תרבות של חופש.
למה אני חושב כך?
אולי זה כי אני סטלן אופטימי,
אבל זה מבוסס גם על מחקר מדעי, שאתמול היה חלק ממנו,
וחוץ משוטרים גיבורים על סוסים, ועוד כמה סמויים שניסו לחרחר אלימות, (וגם עצרו באלימות שלושים משתתפים)
חוץ מהאלימות הרגילה של השלטון,
היו אתמול יותר מאלף איש שהתכנסו יחדיו, וללא ארגון מלמעלה, הצליחו להסתדר מצוין,
להעביר לילה שלם של חברותא, של אחווה,
דתיים, חילוניים, מתנחלים, פריקים, ערסים, צעירים, צעירים ברוחם, עורכי דין בחליפות, היפים עם גיטרות.
כולם היו בטוב, כולם היו יחסית שמחים וידידותיים,
הרבה יותר מבתרבות היומיומית הצרכנית-טכנולוגית-עבדותית שלנו.


לפני האירוע פורסם בפייסבוק ש"מארגני האירוע נעצרו".
מארגני האירוע הם האנשים שפתחו את האירוע בפייסבוק,
כמו שדפני ליף היא מובילת המחאה.

התקשורת שלנו, והתרבות שלנו תמיד מחפשת מארגנים, מישהו שייקח אחריות.
אבל התרבות האזרחית שצומחת בעידן האינטרנט היא תרבות של שיתוף פעולה על בסיס רעיון משותף,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו,
ולכן לא משנה איזה מארגנים יעצרו, ואיזה מנהיגים יכתירו,
ברגע שיש רעיון  שמדבר אל מספיק אנשים, אי-אפשר למגר אותו על ידי מעצר של אנשים,
זה רק מביא עוד כאלו שמאמינים ברעיון שיגשימו אותו אחריהם.

אפשר למחוץ את הפרחים אבל אי אפשר לעצור את האביב

ישנם כמובן אלו שיגידו, מה לא חסר לכם על מה להאבק?
דווקא על סמים?
מה אין נושאים יותר חשובים?
דיור ציבורי, זכויות אדם, זכויות בעלי-חיים, הגנה על הטבע?

ובכן, כן.
הנושאים האלו גם ואולי יותר חשובים. אבל אני כאמור מאמין בגם וגם.


מהפכות הן רוחניות

הסמים לכאורה מצטיירים כמותרות,
כמשהו שאפשר להאבק עליו אחרי שנאבקנו על הצרכים הבסיסיים יותר של הקיום.
ובכן לא כך מראה ההסטוריה.

השבוע יצא לי לקרוא בספרון "לתיקונו של עולם" על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי.
כל-כך נהנתי לקרוא אותו, את האיש אשר נודע בחוגי שמאל כאב הרוחני של הימין הפוליטי ושל מפלגת הליכוד.
גיליתי שהאיש היה מהפכן גאון, עם רעיונות ותובנות מדהימים,
כמו למשל רעיון היובל.

הופתעתי לגלות שז'בוטינסקי היה ליברל רדיקלי,
שהאמין שתפקיד המשטרה הוא להוות מעין רשת בטחון, ולא לנסות לשלוט בציבור.
שהאמין שאם הכסף וההון האנושי שמושקע היום בצבא ובבטחון היה הולך למטרות סוציאליות,
היה אפשר להעלים את העוני.

ז'בוטיסקי טען שהטעות של הסוציאליזם הוא בנסיון לצמצם פערים בין עשירים לעניים מתוך חתירה לשוויון,
בעוד שבעיניו הגאולה הסוציאלית אמורה לבוא על ידי מיגור העוני.

מה הוא עוני, וכיצד מודדים אותו?
בכך התעסק ז'בו רבות.
בשאלה מהו הכרח, ומה מותרות, מהו מחסור שמסכן את השרדותנו ומהו בעצם סוג של משחק.

לטענתו, רוב הקיום שלנו הוא סביב משחק.
במיוחד היום במציאות הטכנולוגית שבה רוב צרכינו ממולאים על ידי עבודתן של מכונות,
אנחנו משחקים עם המציאות שלנו.

"חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה"הכרחיים", אין בהם, לאמיתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל הכרחיים. הקריטריון - האי של רובינזון [קרוזו א.ש.].
המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את המינימום למחיה; ואז יתברר שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה - שבלעדו באמת אי אפשר כי תאבד - הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות."

רוב הזמן אנחנו מתעסקים במותרות. העבודה שלנו נעשית בחלקה הקטן לסיפוק ההכרח, וברובה הגדול לסיפוק מותרות.
ככל שחברה מתקדמת יותר כך מושקע פחות מאמץ קולקטיבי במענה על המחסור, ויותר מושקע ביצירת מותרות.
המותרות אגב, טוען ז'בו, הן לרוב אינן הדברים החומריים. יכול להיות העשיר הגדול ביותר שחי חיים פשוטים. כל רדיפתו אחרי העושר הינו עניין רוחני - היכולת שלו להתפתח, לגדול, לשלוט, לעשות ככל העולה על רוחו. 

המהפכות לאורך ההסטוריה,
מתעסקות במותרות
כך גם אלו האחרונות במדינות ערב,
ההתקוממויות באוקראינה, בתאילנד, בונצואלה, בטורקיה,
אולי הוצתו מתוך איזו פגיעה בהכרח,
אך הן מונעות על ידי ערכים של צדק, חירות, אמת. הן רוחניות במהותן.
"אף על פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים של ההכרח, מעידים הם יחד עם זאת על עצם קיומם של גורמים נפשיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האופייני לאותו משחק של הרוח."

וכך היא גם המחאה על הקנאביס.
כפי שלימד אותי פעם חבר לברך על הג'וינט: ברוכה את ה', אלוהינו מלך העולם, הופך עשב לרוח.
ואתמול היתה הרבה רוח באוויר.


חופש הפרט וקהילת הרווחה

בתור ליברל ז'בו היה כאמור בעד חופש גדול בחיי הפרט ובחיי השוק.
המדינה תפקידה לתמוך בחלשים ולספק להם את ההכרח הדרוש, (אותו הוא כינה חמשת המ"מים),
ומעבר לכך עליה להשתדל ולא להתערב.

הוא מדמה זאת לגן ילדים ובו יש חמישה בורות שאליהם עלולים הילדים ליפול.
יכולים המבוגרים אז לעשות רשת שלמה של חוקים ותקנות,
היכן ניתן לילדים ללכת, ומתי ותחת השגחה של איזה מבוגר,
או שניתן פשוט לכסות את הבורות, ולתת לילדים לשחק.


     


אבל הרעיון של ז'בו עדיין מבוסס על המדינה כגורם שדואג לכך,
וכאן כבר טמונה בעיה, כי מהיכן תשיג המדינה את משאביה,
כיצד תגבה את מיסיה, אם לא תעקוב ותפקח על אזרחיה.
כל הבסיס של מדינה, ושל המוסדות הכלכליים וחברתיים המרכיבים אותה -
בנקים, מפלגות, מוסדות החינוך והבריאות, מוסדות בטחון ומודיעין, תעשיות, התקשורת, בתי המשפט,
כולם מבוססים היום על חשדנות, על חוסר אמון.

לכן אני מאמין ביצירת קהילות, הולכות וגדלות,
קהילות שבהן אנשים מכירים אלו את אלו, ושיש בין חבריהן אמון,
שמשתפות ביניהן פעולה, במעגלים הולכים ומתרחבים,
כבסיס לחברה המתוקנת שעליה מדבר ז'בו.

הקהילה תהיה זו שתדאג לצרכים הבסיסים של חבריה.
הקהילה תהיה זו שתאפשר לאדם לצמוח מתוכה ולפתח את המתנות שלו.
לשם כך עלינו להתחיל ולהחיות את הקהילות,
עירוניות וכפריות, כלכליות וחברתיות, רוחניות וגשמיות,
להתחיל לפעול וליצור בשיתוף, (במקום רק לצרוך ביחד ולמחות בפייסבוק).

למען שנוכל לחיות לנו יחדיו בבלגן מאורגן,
כזה שידאג שאיש לא יהיה במחסור,
ובו זמנית יתן חופש לכל אדם לחיות לפי אמונתו, בדרכו, בשפתו ובתרבותו,
לעשן, לאכול ולשתות מה שיחפוץ,
(כל עוד הוא אינו פוגע באחר),
וכל השתלטנים, האלימים, הספקנים, והצייתנים יוכלו לקפוץ  :)

אם נרצה...


         

בית הכלא של הנשמה

             


שותפים למעצרים 

בשנת 2007 גרתי עם שני חברים בדירה ישנה ומרווחת ברמת-גן. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי לגור במרכז עם שותפים שהם חברים שהכרתי מלפני (נקרא להם תומר ואבי, כל השמות בסיפור בדויים). עשינו מסיבת חנוכת בית גדולה ושמחה, והיה כיבוד לרוב - שתייה, אוכל  ומריחואנה. כולם היו מרוצים ושיבחו אותנו על החגיגה הנחמדה.

במהלך השבועות שאחרי המסיבה, יצא לנו להכיר קצת את השכנים המוזרים  - ערן ואביב. ישבנו ועישנו ביחד, דיברנו על החיים. יום אחד, בצאתי לאוניברסיטה, הגיע ערן השכן ואמר לי שיתכן ויבואו אלינו לדירה לעשות חיפוש. מופתע, שאלתי אותו מי יבוא ולמה, והוא הסביר לי ששותפו אביב, שהוא קצת מעורער בנפשו, נכנס לסרט שאחד החברים שלי  - אבי - הוא סוחר קוקאין, שמביא קוקאין לילדי השכונה, ולכן הוא סיפר על כך לחבר שלהם, שבזמנו הפנוי הוא מודיע של המשטרה. חייכתי מכל הסיטואציה, והודיתי לו על האזהרה, והמשכתי ביומי בלי להיות מודאג, משום שחשבתי שאין בדירה חומרים מפלילים.  חזרתי באותו יום מאוחר בלילה, וגיליתי שהנבואה של השכן ערן התגשמה - הבית היה ריק והחדרים של השותפים שלי היו הפוכים.

תומר היה בדיוק בצפון הארץ בטיול עם אורחות מחו"ל, אך אבי היה חסר. בחדר שלי משום מה הם לא נגעו. לא כל-כך ידעתי מה  לעשות. תיארתי לעצמי שאם עיכבו את אבי לחקירה, בטח  ישחררו אותו עד הבוקר. הלכתי לישון ולמחרת כאשר הוא לא חזר, טלפנתי לחברה - שמחה -  שבמשפחתה כמה שוטרים בתפקיד ולשעבר. אחרי כמה דקות של בירורים היא סיפרה לי שחברי אבי עצור. התקשרתי לאביו של החבר ושאלתי אותו מה העניינים, הוא סיפר לי גם שאבי עצור, ואמר שכרגע אין מה לעשות אלא לחכות להחלטת שופט האם להאריך את המעצר. אחר-כך דיברתי עם חברי תומר, שסיפר לי שהוא שמר בארון המטבח שקית עם גבעולים וזרעים מהמסיבה שהיתה אצלנו, ויתכן שהשוטרים מצאו אותה.

 כמה דקות אחרי השיחות הללו נגמרה לי הסוללה. חזרתי אחר הצהרים לדירה, מודאג ועצבני. החבר עדיין לא חזר. מה אני אמור לעשות? לשבת ולחכות לו? לעשות עוד טלפונים? לשכוח מהעניין ולצאת לבלות?  בעודי יושב וחושב, אני שומע דפיקות בדלת. מי זה אני שואל? "משטרה" עונה קול קשוח מהצד השני. תפתח את הדלת. אני פותח ושואל מה העניין? הם עונים לי שאני מעוכב לחקירה. על מה אני שואל, הם אומרים לי על חשד בשימוש וסחר בסמים מסוכנים. אני אומר להם שאני מעוניין להתקשר לעורך-הדין שלי ואוחז בטלפון שנטען בינתיים, במטרה לחייג לחברתי שמחה, אך השוטר אוחז בידי בכוח ואומר לי לא להתחכם. אני מבקש ממנו שלא יגע בי, והוא צועק עלי שאבוא איתו בלי לעשות שטויות. באתי איתם לאוטו ונסענו לתחנת המשטרה הקרובה.

בחדר החקירות הם שאלו אותי אם ידוע לי על סמים מסוכנים שנמצאו אצלי בבית. אני אומר להם שלא, שאני לא מעשן, וגם חברי לדירה לא מעשנים. בקיצור אין לי מושג מכל העניין. השוטרים אומרים לי שאם אשתף פעולה ואנדב להם מידע הם ישחררו אותי, בסך הכל הם מתעניינים בסוחרים, לא במשתמשים, אבל אני לא הייתי מוכן לשתף פעולה, ולכן הם החליטו לעצור  אותי ללילה בתחנת המשטרה ולהביא אותי למחרת מול שופט להארכת מעצר.  מה שהיה שונה במקרה הזה ממקרים אחרים  של עישון עשבים, הוא שלמשטרה היה מידע של מודיע שבדירה שלנו מסתובב סוחר קוקאין לילדים. אותו אחד שעליו סיפר להם השכן המשוגע אביב זוכרים?

את שיחות הטלפון שלי לעורך-דין עשיתי לחברתי שמחה שלמדה באותו זמן משפטים. לא רציתי להתקשר להוריי, גם כי התביישתי, וגם כי לא רציתי סתם להדאיג אותם. הנחתי שבבוקר ישחררו אותי. ישנתי בתחנת המשטרה עם עוד איזה שיכור זקן ובבוקר עליתי על זינזאנה, כפות בידי וברגלי לעבר בית המשפט. הוכנסתי יחד עם שאר העצורים לצינוק קטן ומעופש ושם חייכיתי שעה עד שהובלתי, שוב באזיקים שחותכים את הגידים, לאולם המשפט, שם נפגשי עם סניגור ציבורי. אחרי שיחה של דקה וחצי הסניגור ניסה לגמגם משהו על כך שאני ילד טוב ושאפשר לתת לי מעצר ביתי. אחרי שהשופטת לא השתכנעה כלל מדבריו, ביקשתי אני לדבר. סיפרתי לשופטת שאני סטודנט לא סוחר, ושידעתי שחברי עצור עוד לפני, ולמרות זאת חזרתי לדירתי. הרי אם היה לי ממה לפחד כנראה שהייתי מתרחק משם. השופטת הקשיבה לדברי, אך מכיוון שהיה בידי המשטרה מידע "מהימן" על כך שאחד מאיתנו הוא סוחר קוקאין, ומכיוון שאחד מהשותפים - תומר - עדיין הסתובב חופשי, הם לא רצו לשחרר אותי מחשש שנפגש ונתאם גרסאות בינינו. לכן נשלחתי להארכת מעצר למשך כל הסופ"ש (זה היה ביום שישי בבוקר), באבו-כביר.

את הסופ"ש באבו-כביר אני לא אשכח. זו היתה  חוויה מבאסת ומלמדת, מעצימה ומשפילה בו-זמנית. הייתי עם בגדי הקצרים, ללא בגדים להחלפה, ללא מצעים וללא מגבת, בחום יולי המהביל. הוכנסתי לתא עם עוד 3 עצורים, שני צעירים בת-ימים  שסיפרו שטוענים שהם הרביצו למישהו בעזרת לום, ועוד איש מבוגר ודי חביב, שסיפר שאשתו טוענת שהוא הכה אותה. בתא כולם דואגים לשמור על קורקטיות משפטית שמא יסתבר שמישהו מאיתנו הוא מדובב של המשטרה. הם היו בסך הכל מאוד נחמדים, שאלו אותי איך זה לגדול בקיבוץ, וסיפרו לי על החיים בבת-ים.

החוויה של לשבת בכלא היא קשה למתחילים. אני מניח שככל שהזמן עובר אז מתרגלים. אבל ההרגשה הזו שאינך יכול ללכת לשום מקום, אינך יכול לתקשר עם אף אחד, אינך יכול לבקש שום דבר. שוכבים בתוך תא, וכל מה שעובר בראש בזמן הזה הוא מחשבות על איך אני הולך לנקום במניאק שהכניס אותי  לכאן. אין ספק, שהמערכת יודעת איך לייצר עברינים :)

יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!

בליל שישי, אחרי יום וחצי של מעצר וכמעט ללא תקשורת מהעולם החיצון, התבשרתי שיש לי ביקור. הופתעתי, משום שעצורים בדרך-כלל לא מקבלים ביקורים. התברר שזה עורך-דין שאמי שכרה כדי שיטפל בתיק שלי. מסתבר שאחרי שלא דיברתי עם חברתי שמחה ביום שישי, היא הבינה שאני עדיין עצור, עשתה כמה בירורים וגילתה שאני עצור באבו-כביר. היא התקשרה לביתי, שם היו הורי ואחי, אשר היינו אמורים ללכת יחדיו למופע מוזיקה, והיא סיפרה לה את הבשורות הלא כל-כך נעימות. אחרי המקרה היא סיפרה לי שאמי הגיבה בצעקת שבר אל עבר אבי יאיר - " יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!". שוחחתי מעט עם העורך-דין, והרגשתי בו זמנית הקלה על כך שיודעים מהמקרה ודואגים לי, לצד עצב על כך שהורי גילו בצורה שכזו שבנם הסתבך בפרשייה 'עבריינית'. הוא שאל אותי אם אני צריך משהו ואמרתי לו שבגדים להחלפה ושמיכה יהיה נחמד. הוא אמר  לי שבגדים להחלפה אין לו אפשרות להביא עכשיו, אבל ביקש מהשוטרים שיתנו לי שמיכה. מזל שיש עורכי דין כדי שידאגו לצרכים הבסיסיים של הבן-אדם.

את יום שבת העברתי שוב במחשבות מטרידות על נקמות, בסיבוב קצר בחצר הבטון הקטנה במטרה לחלץ עצמות, ובהמתנה לארוחות ולשלוש סיגריות "נלסון" המוקצבות. למחרת ביום ראשון, הועברנו לחצר המרכזית להמתנה לזינזאנות שיקחו אותנו לבית המשפט. זו הפעם הראשונה שפגשתי את חברי אבי מזה ארבע ימים. היתה פגישה מרגשת. עדכנתי אותו בכל המעללים. הוא למעשה נכנס למעצר בלי לדעת חצי דבר, אלא רק מה שהשוטרים סיפרו לו.

הגענו יחדיו לבית המשפט, אזוקים בידינו וברגלינו. ההורים שלנו חיכו לנו שם, שמחים ועצובים לראותנו בתא הנאשמים. השופטת החליטה לשחרר אותנו למעצר בית של כמה ימים ואסרה עלינו לתקשר אחד עם השני (דבר די מטופש בתור מי שגרים יחדיו באותו הבית). למרות שהתיק נסגר עקב חוסר עניין לציבור, הרישום הפלילי נותר. מסתבר שכאשר עוצרים אותך, גם אם אין סיבה אמיתית למעצר, אפשר לסגור את התיק, אך הרישום הפלילי נשאר. אם אתה לא מוחק אותו באופן יזום - ולמי שאין ידע בכך דרושה עזרה משפטית - אז הרישום נותר למשך שבע שנים.

אחרי טיפולים ומכתבים, הרישום שלי נסגר. השכן אביב עזב באותו היום את הבניין והתאפקתי מאוד שלא להתקל בו כדי לא לגרום יותר נזק ממה שכבר נעשה. לחבריי תומר ואבי נותרה צלקת קטנה ופחד מתמיד מפני המשטרה.

אז למה סיפרתי את כל זה?

מכמה סיבות:

1. השבוע היה יחסית רגוע מבחינת קהילה על אופניים. היינו במין חופשת הבראה, בכל מיני מקומות, כולל אצל הוריי בדירה. לכן במקום לספר עלינו, החלטתי לספר את הסיפור הזה שרציתי כבר הרבה זמן להעלות על הכתב.

2. ישנו איזה עניין עם מריחואנה שהגיע הזמן שייפסק. מדובר בצמח שיש לו איזה אלף שימושים, והשימוש העיקרי שהמדינה מחליטה להשתמש בו הוא כדי להפליל אנשים. הסיבה העיקרית לכך שצמח הקנאביס הוא בלתי חוקי זה כדי להגדיל את הרווחים של חברת התרופות, ואת זה כדאי שכמה שיותר מהר נפנים. הנה ההודאה על כך של שרת הבריאות. למזלנו יש היום כבר כמה חברי כנסת כמו משה פייגלין ותמר זנדברג שתומכים במתן הקלות של חלוקת קנאביס רפואי, ובאי-הפללה (דה-קרמנליזציה) של משתמשים. אחד הדברים שהכי חשוב לעשות הוא להפסיק לחשוש מלדבר על כך ולשתף בסיפורים שלנו על הנושא. לשם כך, ישנו  דף פייסבוק של משתמשי קנאביס שהחליטו לצאת מהארון. מוזמנים גם אתם לפרסם את הסיפור שלכם.
הנה התיאור המשעשע של ביל היקס לכל העניין:


                    



3. הסיבה הנוספת היא כדי לחלוק את חווית בית הכלא שלי. רוב האנשים מתביישים, או חוששים לשבת בבית-כלא. אני טוען שבמציאות של היום, כמו שניסח זאת הנרי דיוויד ת'ורו, בית הכלא הוא אחד המקומות היחידים שאדם שאינו מסכים עם עוולות הממסד יכול להרגיש באמת חופשי. הסיבה שבגללה ישבתי בכלא היא לא סיבה גדולה לגאווה, אך גם לא סיבה לבושה. מה שכן היא העניקה לי נסיון שבזכותו אני מרגיש שיש עוד דבר שממנו אין סיבה לפחד.
גאנדי ישב בכלא. מרטין לותר קינג ישב בכלא. נלסון מנדלה ישב בכלא. נתן שרנסקי ישב בכלא. בכל חודש מוחזקים בכלא הישראלי בין מאה לארבע מאות עצירים פלסטינים, במשך חודשים ארוכים, ללא משפט. גם אלו שלא נמצאים בבתי כלא ישראלים, חיים בתוך חומות וגדרות ותחת משטר צבאי, במה שניתן לכנות הכלא ללא גג הגדול ביותר בעולם.

קלקיליה ממבט על - עיר  שלמה שהפכה לגטו מוקף חומה
 (הקו החום העבה הוא חומת ההפרדה)

לא רק הפלסטינים חיים בכלא. גם הישראלים מקיפים עצמם בחומות. בגבול הדרום נבנית כרגע עוד גדר ארוכה, כדי להגן עלינו מאימת המסתננים. גם יישובים רבים מוקפים חומות וגדרות מפחד מהשכנים. אפילו בתוך היישובים הבתים מוקפים. כלא בתוך כלא בתוך כלא. העיקר שנהיה מוגנים מהאחרים.

כמובן שאם מדברים על בתי כלא, אי-אפשר לפסוח על אחינו בעלי החיים. כמה סבל מיותר הם עוברים. כעת במהלך המסע עם הקהילה, יוצא לי לראות הרבה יותר לולים מזוויעים שמזכירים לי משטרים חשוכים. לולים שהופכים יצורים חיים למוצרים שאנחנו צורכים. למי שמוכן לפקוח עיניו למול העוול הנורא הזה שאנו מבצעים, במהלך דצמבר יתקיימו מספר הרצאות של ד"ר יובל נח הררי, מחבר קיצור תולדות האנושות, ושל גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי חיים שכבר המיר לטבעונות כמה מאות אלפים.

עד שכל כלוב יהיה ריק

אבל הכלא הגדול מכולם הוא הכלא המנטלי שבו רובינו עדיין חיים. כלא של דאגות ושל התמכרויות ושל פחדים. כלא שמונע מאיתנו לעשות את מה שאנחנו חולמים. שגורם לנו לא לראות את היופי שיש בחיים.  הכלא הזה נשלט על ידי אמצעי תקשורת ריכוזיים ומסחריים, על ידי מערכת חינוך מנוונת ומפחידה, על ידי מערכת בריאות שדואגת להשאיר אותנו חולים ומסוממים.
אני מסרב להמשיך לחיות בכלא. אני מסרב להמשיך להקשיב לחוקים ולציפיות של תרבות שכבר מזמן איבדה את החן שלה. אני מסרב להיכנע לניכור. אני מעדיף לאבד את שפיות דעתי מאשר להשאר נורמלי בעולם של משוגעים.
הסיפור שסיפרתי הוא סיפור שאני חוזר אליו מדי פעם, סיפור שמזכיר לי שאני חופשי. חופשי כדי לפעול בכל רגע, ובכל מצב כדי להפסיק את הדיכוי, הסבל והאכזריות כלפי החלשים,  עד שכולנו נהיה חופשיים.

אם נרצה...