לתחזק ולהתחזק

יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      

לא לאבד את הראש

ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:

אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה

בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 

והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

ציונות, גלותיות, ברלינאות, נוודות

     



הציונות נמצאת במשבר.
אפשר לראות זאת בקיבוצים שכבר אינם קיימים,
אפשר לראות זאת ברבים שעוברים לארצות אחרות ולברלין כדי להשיג מחירים יותר טובים,
אפשר לראות זאת ביחס של הרשויות לעניים, לחלשים, לזרים, לנשים.

היכן התחיל המשבר?
האם הבחירה באדמת ארץ-ישראל פלסטין טמנה בחובה את זרעי המשבר?
יתכן.
יש כאלו שיגידו שהמשבר התחיל כאשר בחרו ראשי התנועה הציונית ללכת בדרך הלאומנית-מיליטריסטית, והחליטו שכדי שיהודים יחיו בבטחון במדינת ישראל, עלינו לגרש בכוח הזרוע והחוק את מי שאינו יהודי ובכך ליצור את הרוב הדרוש ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".
כמובן שבפועל מדינת ישראל היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
לא דמוקרטית משום שבמהלך כל 66 שנותיה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה שבשטחה נשלטת על ידי שלטון צבאי ולא דמוקרטי בעליל.
ולא יהודית משום שכיצד מדינה יכולה להיות בעלת דת מסוימת?
אדם יכול לבחור אם להיות יהודי או מוסלמי או הינדי, מדינה לא יכולה לבחור בדבר כזה, ואם היא כן בוחרת אז היא בהכרח הופכת לכפייתית. כלומר לא דמוקרטית.
אבל גם לו היתה כאן מדינת הלכה גמורה, שבה כל הלכות היהודיות היו נשמרות, וגם לו בית המקדש היה נבנה על הר הבית עם ארזים שהיו מיובאים מפיניקיה במידות המצוינות בתורה,
גם אז איני חושב שהיתה יכולה להתקיים מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא אוקסימורון, משום שהיהדות מאמינה במלכות שמים,
ולכן מדינה שנשלטת על ידי חוקים, כלי נשק, בנקים וחומות אינה מדינה יהודית, אלא מדינה כוחנית.
זו מדינה גלותית.

הציונות לדעתי היא אינה תנועה לאומית.
היא תנועת שחרור רוחנית.
בעיני הציונות היא תנועה שבאה לתת לכל אדם את הבית שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולהתפתח.
מהו הבית הזה אם אינו בית לאומי?
שאלה טובה...

איני אוהב להכביר במילים,
אני מעדיף להשקיע את זמני ומרצי במעשים,
וזו גם מהותה של הציונות,
מעשים על פני דיבורים.

אבל בכל זאת אני אכתוב כאן כמה דברים...



נוודים היינו

סוכת שלום בשדרות רוטשילד תל-אביב, סוכות 2012

לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל היינו נוודים. מארם נהריים נדד אברהם ובניו למצרים, ממצרים נדדנו ארבעים שנה במדבר, חורבן בית ראשון הביא לגלות ראשונה בבבל, חורבן בית שני לגלות עולמית, גירוש ספרד, פוגרומי מזרח אירופה, השואה, וכעת ישנם רבים שחיים במדינת ישראל.

וכעת עלינו לנדוד שוב.
מדוע לנדוד?

משום שהאדמה הפכה להיות משהו נחשק שאנו מתחרים ונלחמים עליו, ו"מצוקת הדיור" הוא רק סימפטום שלו.
שכחנו מאין באנו (מעפר) ולאן אנו הולכים (לעפר שוב...) ואנחנו כל-כך תקועים בתוך הסיפור שלנו,
שאנחנו מוכנים להרוג בשמו, ואנו מוכנים לחיות את החיים שלנו בלחץ ובניכור, ואנחנו מוכנים לקבל את העובדה שבית חייב להבנות היום עם חדר נגד טילים.

חטאנו את חטא קין של גאווה ותאווה וקנאה ורצח אח:  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

נוודים ארצישראליים יושבים בשולי החברה ומשוחחים

הרי השאלה שכדאי לשאול את עצמנו בזמנים אלו היא לא רק שאלת יהודים ואנטישמיות ועתיד המדינה מול דעאש ושדים אחרים. מה שעלינו לשאול את עצמנו זה אילו חיים אנו רוצים לחיות? איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדים?

האם עולם שנשלט על ידי מכונות מלחמה, מסכי בידור, שבו אנשים צריכים לשלם עבור אוויר נקי, ולבעלי חיים יש זכות קיום רק אם הם משרתים את הצרכים הכלכליים והאנוכיים של האדם?

האם זה העתיד שלנו?

הנוודות יש לה סיבות ומשמעויות רבות, אבל אחת היא מה הסיבה שבגללן בוחר אדם להיות נווד, היא טומנת בתוכה תשובה לתרבות השלטת שמנסה לתחום ולקבוע ולהגביל ולשלוט, ואומרת - לא.
אני לא מנסה לקבוע מה יקרה כאן, אני לא מנסה לכפות את תפיסתי על אחרים, אני לא מאמין שגדרות וטילים יכולים להגן עלי מפני אנשים, אני לא חי כדי להשיג איזו מטרה חומרית בחיים, אני בוחר לא לקחת חלק במערכת ההרסנית שאנחנו בונים.

אז מה אני כן?
אני עובד את השם.
מי זה השם?
השם הוא זה שמדבר דרך ליבי.
זה שגורם לי התרגשות כאשר אני הולך בדרכי.
זאת שרוצה בטובתי.
יצר החיים שמתפרץ החוצה כאשר אני מוותר על ההגדרות של ה"אני".
ולכן בעיני עיניי שלי אני ציוני.


      
  




חיבת ברלין

גם אני גרתי בברלין לתקופה.
הגעתי לשם ב-2006 לחגיגות המונדיאל והתאהבתי.
גם בעיר עם כל הגרפיטי והפארקים והתרבות הזולה והחינמית שלה,
וגם בבחורה.
אז עברתי לשם.
לא ידעתי מה אעשה, ומה יהיה.
למשך זמן ניסיתי למכור עיתונים באנגלית לכל הזרים.
אבל גיליתי שאני ממש גרוע בזה.
אחרי זמן מה גם היחסים של עם הבחורה לא הרגישו לי נכונים.
המשכתי בדרכי.
בסופו של דבר חזרתי לישראל.
מתוך אכפתיות. מתוך רצון להיות קרוב לאנשים שאני אוהב.
מתוך רצון לתקן את היחסים שקלקלנו במשך מאה השנים האחרונות עם הפלסטינים.
מתוך הרגשה שזה הבית שלי.

לא חייבים להרחיק עד ברלין כדי ליצור אלטרנטיבה.
בית זכוכית ארעי תוצרת עצמית,
של חברי קבוצת "חלוצי התעשייה 109" בקרית חיים

התנועה לעבור לברלין היא בסך הכל תנועה טבעית,
תנועת בורגנות שמחפשת נוחות ושפיות בתוך עולם וארץ שאיבדו אותה מזמן.
אפשר למצוא בברלין שפיות שיותר קשה למצוא בארץ.
כמו שאפשר למצוא רוחניות ושקט בהודו, וטבע ויופי בדרום אמריקה, ונימוסים באנגליה.
אבל לדעתי זה משעמם.
זה כמו ללכת לסרט בקולנוע או לסיבוב בקניון, לעומת לצאת לטיול במדבר או להפיל את חומת ברלין.

החומה בברלין כבר נפלה,
עכשיו אנחנו אלו שצריכים להפיל את חומת ציון הגדולה.
זאת שהקמנו בפחדינו, ובמיסינו.

גם לי יש חלום

יש כאלו שאין להם עניין בהפלת חומות, הם רק רוצים שקט.
אני מאמין שהבועות השפויות כבר לא יכולות להחזיק יותר מדי.
הברלינאות כתנועה אולי תחזיק עד שהמחירים באזור יתייקרו או עד הגל האנטישמי הבא.

אבל אם ברצוננו לשנות את המציאות שבה הילדים שלנו יגדלו,
עלינו לפעול בלב בבילון.
רק משם תקום ציון.
לצד המכונות וכלי המלחמה. בתוך העוני והרפש והזוהמה.
בעזרת שקיות ניילון, וזבל שיהפוך תחת ידינו המרפאות ומוחותינו היצירתיים לזהב.
על ידי שימוש של משאבים לא מנוצלים, כמו מבנים ריקים, אנשים מובטלים, הון שיושב בכל מיני מחשבים.


יש לנו ארץ נהדרת.
היא לא שלנו, אנחנו שלה.
באנו לכאן כדי לרפא אותה מאלפי שנות ניצול ושעבוד.
באנו לכאן כדי לשמוח את יופיה ולעצוב את מכאובה.

אם נעשה זאת בברלין או בפלסטין זה היינו אך,
העיקר שנעשה ולא  נשכח
שכל הגבולות המדיניים הם גבולות קולקטיבים מדומיינים,
ושגם אם יש לנו מקום שאנחנו קוראים לו בית,
כולנו גם נוודים...

אם נרצה....


    

הסיפור על יריד במסלול ועל חלום על שלום

הנהג ישב עם אוזניות באוזניו והאזין למוזיקה על מדרגות האוטובוס שלו.
בחור צעיר ומזוקן ובחורה צעירה לבושה במכנס וחולצה ירוקים, וכובע שעליו מודבק ג'וק מפלסטיק,
פנו אליו ושאלו - אתה יודע מהיכן יוצא קו 378 לאופקים?
הוא הוריד את אזניותיו ואמר - כן זה שם. אני הנהג, עוד כמה דקות יוצאים.
הם ישבו בתחנה וחיכו, ואז הגיעה חברה שלהם. היא היתה לבושה גם בחולצה ומכנסיים ירוקים,
וכתוספת היתה לה חצאית חומה ונוצה בשערה.
הם התחבקו לשלום. מה את? אני צפרדע. ומה את? אני עץ. ומה אתה? אני חציל חיוור ענה הצעיר המזוקן.
האוטובוס הגיע. הם העלו את האופנים שלהם לתא המטען ונסעו.
בדרך הם דיברו על חוויות מבתי מעצר, על הפגנות וחגיגות, על זוגיות ומיניות, וגם הקריאו מהסיפור שאינו נגמר:


לפתע הבזיקה מחשבה במוחו של בסטיאן.
הוא ידע שהוא כרגע נמצא בתוך הסיפור שאינו נגמר. 
ולכן יש מישהו שיקרא יום אחד את הספר. 
אם הוא רוצה שידעו על מעלליו, כל שעליו לעשות הוא ליצור את סיפורו שלו.
הוא הלך אל גבעת החול בצבע אש אדום ומילא ידיו מלוא החופן חול,
ואחר כך צעד אל הגבעה הסמוכה בצבע כחול ים. 
הוא פיזר את החול האדום על גבי החול הכחול:
  ב ב ב  
ראשי התיבות של שמו: בסטיאן בלתאזאר בוקס.
כעת כל מי שיקרא בספר ידע שהוא היה שם, במדבר הצבעים של גואב.
ידע שהוא פגש את המוות הססגוני בדמות אריה ענק מחליף צבעים.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.



הם הגיעו לאופקים ועלו על אופניהם ויצאו לעבר מושב מסלול כדי להשתתף ביריד המקומי,
בהשתתפות חבריהם הקרקסנים, ואנשי אדמאמא שעזרו לארגן את היריד.
החום היה כבד, והם השתוקקו לקולה קרה. אך הצרכניה היתה סגורה.
אז הם ישבו בתוך המגלשה בגן השעשועים, ונהנהו מהבריזה שזרמה דרכה.
בין לבין הם שיחקו בפריזבי, הלכו על חבל, ותלו שלטים שמעודדים שיתוף והמעטה בצריכה.

היריד לאט לאט התהווה. בעלי עסקים מקומיים הגיעו למכור מרכולתם, מעט דברים תוצרת עצמית,
והרבה דברים שיובאו מסין או נקנו ונמכרים כיד שנייה.
היו גם הרבה מאכלים מקומיים - פריקסה, וברקי, ואפילו סושי מקומי.
היה גם מגדל נחשים עם תוכי, ולהקות נוער בוסריות, ומתחם טיפולים.
בעיקר היתה המולה גדולה, אנשים שנדהמים מכל השפע ולא יודעים להיכן ללכת,
ומה לעשות עם הסמארטפון, ואיזה דברים לקנות.
הפרעת קשב מקומית, ששיבשה לאנשים וגם לצעיר המזוקן את המערכות.

היריד המקומי - לחצו על התמונה להגדלה

הם שוחחו עם עלם צעיר שסיים שנת שירות בקק"ל, וכעת היה לפני גיוס לצה"ל
הוא ידע שהוא הולך להיות קצין שלישות במשך ארבע שנים,
הוא לא ידע בדיוק למה, חשב שאין לו ברירה, 
הוא ידע שהוא רוצה לתרום, וגם הבין שכנראה שזו לא הדרך הכי טובה,
אבל מה כבר אפשר לעשות, חייבים לעשות צבא.
החציל והצפרדע איחלו לו הצלחה, ושילך אחרי ליבו, וימצא את התשובה.
הערב הגיע, וההמולה דעכה. נותרו רק חברים מהיריד האנושי הנודד,
לשוחח על העתיד, על מחר, על בכלל, לפני שיתפזרו כל אחד לדרכו,
וכך נשארו לישון, חציל חיוור, צפרדע ועץ, בין המגלשות על המשטח הרך,
ואיתם כלבה לבנה שנבחה על מכוניות, 
ושמרה עליהם מפניהן, אבל לא מפני נמלים ויתושות.

למחרת הם המשיכו לדרכם, בנדודים בין מוסדות חשוכים לפארקים ציבוריים,
בנסיון לשנות את העולם, לשנות את עצמם, לקבל את הבלתי מושלם.
הם פגשו ילדות בדואיות, ורווקה בת 32 מאופקים, ואמהות לחמישה ילדים
שנאבקות לקבל בית עם יותר מ-3 חדרים, ונהגי אוטובוס חביבים.
לכל אחד את הסיפור שלו, והכל חלק מאותו סיפור, 
שיתכן שמישהו יקרא, ויתכן ואיש לעולם לא ידע.

אבל זה הוא סיפור שימשיך להיות מסופר בפעם אחרת....


וכעת למבזק החדשות,
(שגם הן בעצם סיפורים, כאלה שמתיימרים להיות מאוד נכונים ורציניים):

אתמול גורשו בעזרת כמה מאות שוטרים כמה משפחות מגבעת עמל,
שכונת עוני שנמצאת מתחת לכמה גורדי שחקים, והאנשים העשירים רוצים לבנות שם עוד בניינים.

בעוד שלושה ימים, ב-21.9, הוא יום השוויון בין יום ולילה,
מתקיים יום השלום הבינלאומי. במהלכו ולקראתו מתקיימים כמה אירועים:

• בניו-יורק ובכמה מאות ערים ברחבי העולם מתקיים מצעד האקלים. גם בארץ יתקיים מצעד שמבקש להפנות תשומת לב לשינויי האקלים, ולהתחיל לפעול כדי לנסות ולשנות את הכיוון שאליו אנו הולכים,לפני שיהיה מאוחר מדי.
• בהקשר לשינויי אקלים ופגיעה בסביבה, אי אפשר להתעלם יותר מכך שהתעשייה שמצליחה לחרב את הסביבה בצורה הכי יעילה זו תעשיית המזון מן החי. וכמובן שמעבר לכך התעשייה הזו היא משחטת המוסריות הגדולה ביותר של המין האנושי, כי לא יתכן רצון אמיתי לשלום כל עוד ממשיכים לשעבד, להרוג, לאנוס, ולהתעלל ביצורים חלשים מאיתנו רק כדי לספק תאוות בצע ובשרים. לכן ביום שבת הקרוב מתקיים מצעד בעלי החיים.
• אי אפשר להתייחס לבעלי חיים, בלי להתייחס לאחינו בני האדם. המאבק למען זכויות אדם בישראל ממשיך, בקריאה לאפשר לפלסטינים, לפליטים אפריקאים, ולכל מי שחי בישראל, חופש תנועה ואת הזכות למשפט הוגן. כי אין שלום בלי צדק. (זה לא אירוע, אבל חשוב לספר).
• ומי שרוצה לרקוד למען השלום, כי גם זה חשוב, מוזמן לפסטיבל ה- earthdance, שמתקיים זו השנה השלישית. גם השנה הוא יתקיים בקדיתא. שלושה ימים של מוזיקה, סדנאות, ריקוד ויצירה למען שלום ואהבה.

שלא נפסיק לחלום,
ונשאף להגיע לשלום
שלום אמיתי שמאפשר חופש ושמחה
עבור כל אדם וכל יצירי הבריאה.

איזה סיפור אנחנו רוצים ליצור?
מה אנחנו רוצים שנכדינו יקראו עלינו?
את כל משאלותינו אנחנו יכולים להגשים
את הסיפור שלנו אנו כותבים

זה אינו סיפור שיסופר בפעם אחרת,
זה הסיפור של מה שקורה עכשיו...

אם נרצה...

להרגיש בבית

ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.

ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה

בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר: