אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה

החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

• שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
• הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
• מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

אור קטן בפסטיבל השלום

"אנחנו יודעים היטב שהחופש שלנו הוא בלתי שלם
ללא החופש של הפלסטינים" -  נלסון מנדלה

שלשום הלך לעולמו אחד מגדולי המנהיגים המודרניים, אדם שהוא אייקון, שהוא השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם, והוא לא שחקן כדורגל או זמר פופ - נלסון מנדלה.
מנדלה, כמו גאנדי, כמו מרטין לותר קינג, כמו מרוואן ברגותי, וכמו מנהיגים אחרים שנלחמו על זכויות לבני עמם, ישב שנים רבות בכלא. המאבק למען מטרה נעלה, נראה לעתים חסר סיכוי. למה לשבת בכלא עבור משהו שבחיים לא יקרה? למה לשלם במחיר של החופש שלך, להפוך לקדוש מעונה בשביל משהו שאתה לא יודע אם באמת יעזור?

אבל מנדלה שילם, וגם פדה. והביא את דרום אפריקה למצב אחר לגמרי מזה שבו היתה כמה עשורים קודם לכן. עדיין מדינה שסועה וגזענית, עם לבנים עשירים שמוקפים בחומות, ושחורים עניים שחיים בגטאות, אבל עם תקווה לעתיד אחר, של שלום בין הגזעים.

השבוע הייתי עם הקהילה בפארק הירקון, בפסטיבל חינמי שנקרא PEACE FESTIVAL. לפסטיבל לכאורה אין שום קשר עם תהליך השלום בין ישראלים לפלסטינים או בין יהודים לבין ערבים. אין בו אמנים ערבים שלוקחים חלק ואפילו ההזמנה לפסטיבל לא מתורגמת לערבית. קשה לפעמים לגעת בכל הסכסוכים שזקוקים לשלום בארץ הזו, ובמיוחד בסכסוך רב השנים והעקוב מדם של יהודים וערבים:


           


מצד שני גם לקשקוש הזה שמורחים אותנו בעיתונים של נתניהו וקארי וכל שאר הפוליטיקאים המעורבים ושנמשך כבר עשרות שנים,  אין שום קשר לשלום, כי שלום לא עושים  גברים עשירים ושמנמנים בחליפות יפות, שלום עושים אנשים שיוזמים ומושיטים יד.

ולכן החלטנו ללכת ל - PEACE FESTIVAL, כי מדובר בקבוצה של אנשים, ובעיקר נשים, שמאסו בתרבות הצרכנית, והחליטו ליצור אלטרנטיבה של תרבות חינמית, שמעודדת קיימות, שיתופיות, חיבור לרוח ולטבע. הפסטיבל כולו מאורגן ומקודם על ידי מתנדבים, האומנים כולם מופיעים בהתנדבות, ואת כיסוי ההוצאות עושים באמצעות מכירת מזון ושתיה, שהולכים לחשבון של עמותה שקמה במיוחד כדי ליצור עוד ועד אירועים כאלו, ובעתיד גם להשיג שטח שעליו יוכלו ליצור מרחב קבוע לאירועים מהסוג הזה.

צילום: אמיר וייס

אז את הפסטיבל הכינו במשך כמה חודשים, וביום השני שלו הוא נסגר...

היום הראשון שלו היה יום מחווה לטראנס. הגיעו אומנים כמו סקאזי ואסטרל פרוג'קשן לתקלט - בחינם!! - והגיעו כאלף איש, רובם נערים וחיילים שמאוד התלהבו מזה שיש מסיבת טראנס בחינם בתל-אביב. אך מכיוון שהרעש היה חזק, כמות הזבל שנשארה היתה עצומה ומכירת השתייה לא היתה מוקפדת מספיק לפי הכללים, החליטו הרשויות לסגור את הפסטיבל.
מה שנשאר זה חבורה של ריינבואיסטים שהחליטו להישאר בפארק ולהנות מהביחד ומהמוזיקה.

נשארו גם המיצגים שהקמנו במקום:

מה עושים עם כל הטלוויזיות הישנות?
 ועם כל שאר הזבל של תרבות הצריכה?

גם לעצים קר לפעמים...

ההרגשה שלי לאורך כל הפסטיבל היתה שאנחנו מעטים מול רבים:
מעט מתנדבים שבאו לעבוד בשביל המון אנשים שמחפשים איך לחגוג.
מעט אנשים שרוצים אלטרנטיבה, למול ההמונים שנוהרים אל עבר הצגות הפסטיגל בגני התערוכה.
מעט יריעות נגד גשם מול מיליוני הטיפות שהולכות לרדת עלינו בימים הקרובים.

ויותר מאשר הרגשתי שאנחנו מעטים, הרגשתי שאנחנו לא מאוחדים, לא מאורגנים.
אף אחד לא יודע בדיוק מה אמור לעשות, ואין מספיק תיאום בין כל אלו שכן נמצאים.
חוסר הארגון הזה, חוסר האחדות הזו, הוא מה שגרם בעצם לסגירת הפסטיבל.
כמו שחבר טוב נהג להגיד - החושך מאורגן. הוא יודע טוב מאוד למי לקרוא. איזה מוסד להפעיל כנגד מי שמנסה להפיץ אור בלב בבילון. הסוכנים שלו מפוזרים בין כל המוסדות, וגם אנחנו, כמו בסרט מטריקס, יכולים בכל רגע להפוך לסוכנים של החושך. כל מה שצריך זה לראות את השלילי באחר, להתמלא בביקורת ובשיפוטיות, ולהחליט שכרגע אני דואג לעצמי, והופ... הפכת לסוכן.

אבל היו כמה נקודות חזקות של אור בתוך האירועים של השבוע.
דבר ראשון הרגשתי את העוצמה של קהילה מאוחדת. הרגשתי שבתוך כל הבלגן שהיה, הצלחנו אני שלולי ואלסנדרה, וגם גלסקי שהיה בפסטיבל, לשמור על הביחד שלנו, לעזור זה לזה, להיות אחד בשביל השני כדי שלא ניפול לתוך מלכודות החושך. התמיכה הזו בקהילה הקרובה באה לעתים על חשבון הקהילה הרחבה של שאר מתנדבי הפסטיבל, אבל לעתים צריך לבחור היכן לרכז את האנרגיה.

אלסנדרה מרכיבה את שלולי בריקשה בשבילי פארק הירקון

נקודת אור נוספת היתה שיחה עם דבורה, החכמה והמשעשעת, אחת מזקנות השבט. היא סיפרה לי שבקיץ היתה בחוף הבונים וראתה את עשרות המאהלים שקמו שם כמעין ישוב זמני, אזור מפלט מההמולה.
מה שהיה יפה שם, היא סיפרה לי, זה שכולם חיו שם בשכנות טובה. אם מישהו אחד השמיע מוזיקה חזקה, והשני ביקש להחליש, אז הראשון היה מזמין אותו להצטרף לכמה שירים ולרקוד עם הבטחה שאחר-כך הוא יחליש, והכל נפתר תמיד בצורה נעימה.
המצב הזה, היא טענה, של לגור אחד ליד השני בלי להסתכסך, אלא להיפך, תוך עזרה הדדית, הוא פרי של המחאה החברתית ב-2011 שבו אנשים גרו במשך כמה שבועות באוהלים, וגילו שאפשר ביחד ליצור סביבה נעימה יותר לגור בה.
והאם זה מספיק? שאלתי אותה.
האם זה מספיק ליצור כמה מאחזים של שפיות בתוך כל החוסר שפיות שיש בעולמנו. האם כאשר אני יוצר לעצמי את המרחב האוהב שלי, אני באמת נותן מענה גם לכל המדוכאים שאינם יכולים ליצור לעצמם כזה?
ובכן.... היא אמרה לי באיטיות, כמו מורלה הצבה העתיקה, ממרומי גילי אני יכולה להגיד לך, שטוב מאוד לטפוח לעצמנו על השכם. מה שאנחנו זה מספיק. אנחנו לא יכולים להיות יותר מזה. מה שאתה מקרין החוצה, בעצם היותך, זה הרבה יותר ממספיק. אמרה וחייכה :)

מעגל אנושי מאוחד כדי להדליק את האור שבליבנו

נקודת האור השלישית היתה רגע קסום ומיוחד במינו. בדיוק אחרי שמארגני הפסטיבל הכריזו על סגירתו, ועל הופעת סיום אחרונה, שלושה ימים לפני מה שתוכנן. היה חושך והתחילה רוח קרירה של חורף שסימנה את בואו של הגשם. אני הייתי בפינת הצ'אי, חילקתי מנות אחרונות של תה לפני שהגשם יתחיל וכולנו ניאלץ לתפוס מחסה.
ואז.... נזכרנו שנר שמיני היום ועוד לא הדלקנו נרות. חברי גדי מיד נרתם למשימה וחיבר נרות למשטח מתכת ויצר חנוכייה. משומקום הגיעה עוד בחורה חייכנית שסיפרה לנו שכל היום היא עמלה על הרכבת חנוכייה מפקקים של בקבוקי פלסטיק. התלבטנו אם לחכות לסיום המופע כדי להזמין את כולם, ולבסוף החלטנו שגם מופע זה טוב וגם הדלקת נרות, מי שירצה יעשה עוד הדלקת נרות אחרי המופע.
התכנסנו כעשרה אנשים, והדלקנו את הנרות בתפילה ובשירה ובשמחה :)
ואז הגיע משב רוח והם כבו....
ניסינו שוב. ושוב הם כבו. הבנו שככה זה לא ילך, אנחנו צריכים ליצור מחסום מהרוח.
קראנו לעוד כמה אנשים, ויצרנו מעגל צמוד של אנשים מסביב לחנוכיות. ככל שהיינו יותר אנשים ויותר צמודים, ככה הנרות נדלקו ובערו. ברגע שמישהו עזב את המעגל ונוצר פער בין האנשים, הרוח נכנסה וכיבתה את הנרות.
כמה סימלי...
שרנו יחדיו את שירי החנוכה הרבים והנעימים. שרנו מי ימלל בקאנון מחומש. ניסינו לשיר שיר ארוך ומורכב של רבנו ומורנו אלעד נסיך בהצלחה חלקית.
ובעיקר הרגשנו ביחד. הרגשתי אור קטן, אך איתן, בתוך כל החושך שמקיף אותנו.


כי כל אחד הוא אור קטן וביחד אור איתן
אם נרצה...

                    

להרגיש בבית

ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.

ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה

בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר:


       

כל העניין הוא לשתות תה חם בלב מדבר

דברות המדבר (גירסה חלקית):

• אל תשתין למול הרוח
• המדרים יחכים
• הצל הוא המושל
• לך אל החיפושית עצל
• היה ענו אך אל תצטמק
• אין גבול לכרבול

לפני שבוע הגענו להקמה של פסטיבל הרוק האלטרנטיבי (שכבר גדל והפך להיות פחות אלטרנטיבי) האינדינגב.
הגענו לשם אחרי יומיים של רכיבה דרך שדות הנגב שמטופלים היטב על ידי מכונות, כימיקלים ותאילנדים. בדרך עצרנו באופקים, שם ביקרנו בגינה הקהילתית, התארחנו אצל שכן שגר ליד הגינה שהזמין אותנו לצהרים, ועשינו טיפולי אופנים במרכז העיר. יצאנו מהעיר לקראת שקיעה וישנו  באי של עצי אשל בלב מישור פתוח ושומם (מלבד רכבי צבא שמנווטים ומחסן טרקטורים שהשמיע מלא רעשים מוזרים). למחרת נסענו בשביל ישר ומלא בפודרה לאורך כ-20 ק"מ עד הכביש. עוד נסיעה של כמה קילומטר לאורך הכביש והגענו. סיום של שבוע רכיבה שהתחיל באבן-ספיר ליד ירושלים, כולל העצירה לסופ"ש באדמאמא.

אני ואברי בשבילים הארוכים בדרך למצפה גבולות

בינתיים הספקנו להפרד מהכלבה סימה, שבינתיים גילינו ששמה האמיתי הוא כריסטי. אירית מאדמאמא עשתה עבורנו את העבודה ונכנסה לעמוד הפייסבוק של מושב לכיש, היכן שסימה מצאה אותנו, וראתה מיד מודעה של כלבה אבודה העונה לשם כריסטי, ונראית בדיוק כמו סימה. נפרדנו מסימה (כך היא תשאר עבורנו) כלבת החופש היקרה.

לאינדינגב הגענו עמוסים בחוברות פרמקלצ'ר למתחילים, והרבה רצון טוב להכיר ולעזור לאחת היוזמות התרבותיות המוצלחות ביותר, שמנוהלת על ידי אנשים מדהימים, שהם מכרים וחברים ותיקים. התאחדנו עם החברה שלולי, שכבר הגיעה למקום כמה ימים לפנינו, ועבדה על כמה פרויקטים אומנותיים. כשהגענו שובצנו גם אנחנו לצוות הארט, שם פגשנו את חברינו הירושלמים שהכרנו בבית ריק.

 השתתפנו בשלושה ימי עבודה שהיו די אינטנסיבים עבורי. גם החום, וגם התיק שקיבלתי - להיות אחראי על חיבורי התאורה למיצגי האומנות, תחת יובל אחראי החשמל הבכלל לא מבולבל, שממש הצליח לגרום לי לסלוד ממנו. איני יודע מה היה בו, אולי ההתנשאות שלו, אולי חוסר הסבלנות שלו לשאלות שלי, ואולי זה בכלל הייתי אני, שהייתי צריך לקבל שיעור על כך שלא הכל אני מסוגל או רוצה לעשות. בכל אופן בסוף היומיים התפטרתי והעברתי את התפקיד לעוזר שלי גפן, שהוא בכלל היה מהנדס חשמל. איזה עולם מטורלל.

אז למשך יום וקצת הייתי מעט בדאון, אבל יום למחרת היה יום חדש, והרגשתי טוב:

                  



אחרי שלב ההקמה עברנו לשלב המעניין באמת - הקמת צ'אי המחתרת של קהילה על אופניים. יצאנו אני וגלסקי לסיור מקדים בשטח הקמפינג שהיה מיועד לאכלס כמה אלפי צעירים פוחזים ועליזים, ומצאנו לנו מקום טוב באמצע, ליד צומת שבילים. אני יצאתי לעשות קניות וגלסקי הרים לנו ציליה לתפארת, וכך ביום חמישי אחר הצהרים כאשר המקום כבר החל להתמלא, היינו מוכנים עם עמדת צ'אי שפועלת כולה על עצים, כלים רב פעמיים, ומפגש פנים אל פנים.

עמדת הצ'אי מורכבת מחצי חבית  לבטיחות, שני קומקומים,

 עצי הסקה מגזם של הפרדס ליד, מיני רוקט סטוב לבערה מוגברת, ותרמוס לשמירה על חום התה

במשך שלושה ימים היינו רוב הזמן באיזור הציליה והצ'אי, עם גיחות קצרות להופעות ולהגיד שלום לחברים. הסיבה שהיינו רוב הזמן בצ'אי היא שלקחנו על עצמנו להיות מארחים טובים. כאלו שיוצרים סביבה מאפשרת עבור עוד רבים שרק מחכים.
את הצ'אי עזרו לתפעל גם חברים ותומכים של הקהילה - גילי ואיתי מאדמאמא שהיו חלק חשוב ממערך ההסברה והשיווק גרילה של בולו'בולו ורעיונות מהפכניים אחרים, עומר חברי היקר יחד עם מידן מדריך הטיולים שהביא לנו מחצר ביתו לימונים פרסיים ומהטיול האחרון שלו ביוון אורחת ומשקאות. דרור השכן שפתח צ'אי בצמוד לנו ויחד עם אשתו ההולנדית קווירינה והילדים אוריון ואינדי היוו חלק בלתי נפרד מהמתחם. נועם נגן הסקסופון ודניאל נגן הגיטרה שהפכו לנגני הבית ובזכותם הגיעו עוד עשרות אנשים.

אז הנה כמה תובנות שאספתי מחברים בשלושה ימים של צ'אי פסטיבלים חינמי:

• השבילים הם מאוד חשובים, וטוב שמכבדים אותם ולא בונים עליהם.
• לא תחמוד ג'וינט רעך - הדיבר 'לא תחמוד' הוא ברמה אחת מעל לשאר הדיברות שמדברות על 'לא תעשה'. פה יש ציווי אפילו 'לא לחשוב' על הדבר. ולכן הדיבר הזה הוא כל-כך חזק. הוא מזכיר לנו להתרכז בטוב שיש לנו, ולא במה שאין לנו.
• כדי ליצור מרחב מפרה ומאפשר בלב המדבר (ביוספירה אנושית) עלינו לשתול זרע (במקרה שלנו לשים רשת צל), להשקות אותו (במקרה שלנו להשקות אותו בתה, אבל זה יכול להיות גם בבירה או במיץ פטל), ולטפח אותו (במקרה שלנו להקשיב ולעודד את מי שמגיע להשאר). וכך נוצר לנו מרחב יפהפה, ממש גן קטן ומטופח, מלא במוזיקה, ויצורים חמודים שמתקשרים ונפתחים ומפרים זה את זה.
• לקנות כרטיס לא בהכרח מכניס אותך לפסטיבל, ולא לקנות כרטיס לא בהכרח משאיר אותך בחוץ - חברי עומר היה בין כמה מאות האנשים אשר קנו כרטיסים אך עקב הגבלות מטופשות של המשטרה לא יכלו להכנס לפסטיבל. אך למרות זאת הוא לא התבאס יתר על המידה, אלא בילה איתנו זמן איכות בצ'אי ובשאר מתחם הקמפינג אשר שקק באנשים, מוזיקה, ארוחות, מופעים, ומשחקים. לבסוף ביום שבת, הוא השיג צמיד ונכנס. לעומת רבים אחרים שפשוט הסתובבו ונסעו והתבאסו וכעת זוממים ומתכננים תביעות נגד מארגני הפסטיבל, נראה לי שעומר בחר את הגישה הנכונה - הכל לטובה :)
• לזרום כמו מים ו-FUCK THE POLICE - דרך אחרת להסתכל על מה שקרה היא שהמאפיה הלאומית, זאת שגובה מאיתנו דמי חסות עבור אירועים רבי משתתפים,לכאורה כדי לספק לנו הגנה , אבל בעצם מה שהיא עושה זה לאיים עלינו שאם לא נשלם לה סכום כסף נכבד היא פשוט תסגור לנו את המסיבה. ובכן, אני אישית הייתי בעד זה שלאות סולידריות עם קוני הכרטיסים שנשארו בחוץ, שהמארגנים והאומנים ישביתו את הפסטיבל עד שהמשטרה תאשר את הכניסה. כמובן שיכולות להיות לכך השלכות לא נעימות, בכל זאת, זה לא נעים להתעמת עם המאפיה, אבל לפעמים אין ברירה אחרת הם ימשיכו לעשות עלינו קונצים עד קץ הימים. אחת הדרכים ליצור פסטיבל בלי להיות נתונים לחסותה של המאפיה הוא לעשות אירוע בחינם. אירוע שבו האמנים ואנשי ההפקה הם מתנדבים שרוצים ליצור ביחד מציאות שונה. זה מה שעושים ב- PEACE FESTIVAL , שקורה כבר בפעם השלישית, הפעם הבאה תתרחש בחנוכה בפארק הירקון. מוזמנים לבוא וליצור אותו ביחד, כנסו לקישור.

• ל- T.A.Z  על אף שהוא בעיקרו אנוכי, יש תפקיד חשוב בשינוי חוקי המשחק - הפסטיבלים הם זמניים, הם באים להעביר מסרים גדולים תוך עשיית רווחים. אלו שמעבירים ביקורת על ה-T.A.Z. טוענים שיש ברעיון שלו מעין התחמקות מהעשייה האמיתית שהיא ארוכת טווח ומזמנת הרבה יותר אתגרים. אני לא יודע אם אני מסכים עם האמירה הזו. הדוגמא הכי טובה ששמעתי לאחרונה היא על פסטיבל BOOM בפורטוגל אשר מאכלס כמה עשרות אלפי אנשים וכל השירותים בו הם שירותי קומפוסט. הנגישות של הפסטיבלים למגוון ולכמות רבה של אנשים, יכולים ליצור שינוי תודעתי שגם מאה חוות אקולוגיות או עמותות ממשלתיות לא בטוח מצליחות לעשות.
• שירותים כימיים זה חרא - אין מה להוסיף.
• אין כזה דבר זבל - או כמו שאומרים הילדים: "הכל חוזר אלינו הקקה בידינו". במאהל הצלחנו ליצור כמות זבל מזערית יחסית לכמות האנשים שעברו במאהל. במשך שלושה ימים ועשרות אנשים, ייצרנו בערך שתי שקיות זבל. השימוש בכוסות וכלים רב פעמיים, ההפרדה של הפסולת האורגנית, והצריכה שלנו שמנסה להמנע מאוכל מעובד וארוז, אפשרה לנו ליצור סביבה כמעט נקיי מפסולת. כי למעשה, אין כזה דבר פסולת. הכל מגיע מהאדמה ואל האדמה ישוב. ומה שאנחנו מעדיפים לא לראות, רואים הבדווים, רואים הציפורים והצבים, וגם הילדים שלנו יראו את זה. 

       

עובדי הנקיון של הפסטיבל מדגמנים עבור מיצג האומנות בזבל:
LOOK AT US
WE ARE BEAUTIFUL... :)

          הנה התיאור הציני של ג'ורג' קרלין את הנושא:

          

• פחות זה יותר - אחת הסיבות שנשארתי בחוץ רוב הזמן היא כי בתוך הפסטיבל היו המון גירויים: מוזיקה רועשת מכמה כיוונים שונים, דוכנים, פסלים, אורות. מבחוץ זה נשמע לפעמים כאילו יש תחרות של ילדים שמתחרים ביניהם מי עושה הכי הרבה רעש. לא היה כמעט פולק, או מוזיקה קצת יותר רגועה, אלא כולם כל הזמן ניסו להקפיץ. ואולי זה פשוט אנחנו שקצת הזדקנו...
• שותפות יכולה להחליף תחרות - את דרור וקווירינה יצא לי להכיר יום לפני הפסטיבל. דרור סיפר לנו שהוא גם מתכוון להקים צ'אי שופ, והוא מעוניין למכור אותו. הוא גם הציע לנו לעשות את הצ'אי ביחד איתם. אנחנו שרצינו לעשות צ'אי בחינם עם אפשרות לתשורה חשבנו שעדיף להפריד, לא לערבב ביזנס עם עבודת השם כמו שאומרים. אבל דרור לא ויתר והגיע אלינו לצ'אי והציע שהוא יקים את הצ'אי שלו בנפרד אבל צמוד. שוב לא היינו בטוחים האם זה נכון, אבל ככל שהזמן עבר התברר לנו שזו היתה מתנה גדולה שדרור העניק לנו. יכלנו להעזר בציוד איש של רעהו. את שעות הפעלת הצ'אי חילקנו בינינו באופן טבעי -אנחנו הפעלנו אותו בשעות הבוקר ואחר הצהרים, ודרור נתן מענה לאלו שרצו להתחמם בלילה. הילדים אינדי ואוריון עשו שמח לכל מי שהגיע לשתות צ'אי, ובכלל האווירה היתה של משפחה ולא של עסקים מתחרים. גם דרור וגם אנחנו לא עשינו יותר מדי כסף, וכולנו יצאנו מרוצים, כי הרגשנו שאנחנו שותפים. כעת אני כותב את הפוסט הזה בבית של דרור על המחשב הביתי, בזמן שאנחנו מתארחים אצלם :)
• לשחק בחול זה חשוב - כמו שהזכירו לנו אינדי ואוריון הילדים המופלאים שקפצו עלינו, פיזרו חול על האוכל, התגלגלו, נפלו, קמו וצחקו המון, והכניסו כל-כך הרבה שמחת חיים למקום.
• בלי 'צריך'. רוצה לעשות, במקום רוצה שיהיה - כדי שצ'אי יפעל צריך שהכלים יישטפו, אבל הם לא יעשו זאת מעצמם. כדי שנוכל לחיות בלי צבאות צריך שאנשים ילמדו לדבר עם השכנים בשפתם, אבל זה לא יקרה מעצמו. אין צריך, בואו נקום ונעשה.
• אין תחליף לשיחה מפה לאוזן ומפגש מלב אל לב - אם יש משהו שאתם מאמינים בו, דברו עליו בארוחות שישי משפחתיות, בפוקר עם החברים, בדייטים משמימים, בכל הזדמנות. ספרו עליו, התווכחו עליו, תחפרו לתוכו. המרחב התודעתי שלנו גם ככה מוצף בכל-כך הרבה זבל פרסומי, אז אם כבר יש משהו שחשוב לנו ואנו מאמינים בו, אפשר וכדאי ליצור דיון לגביו.

מעשינו בחיים האלה יהדהדו לנצ.... (עד שהפקחים ימחקו אותם)
בנקסי, קווינס, ניו-יורק, אוקטובר 2013

אז אלו התובנות שאספתי בזמן הצ'אי המחתרתי שלנו.

מקווה שאת הגלים של האירוע הזה עוד נרגיש ובקרוב, עם מצטרפים חדשים לקהילה, ולתנועה הרחבה שמעודדת חופש, קיימות וקהילתיות.

אם נרצה...