‏הצגת רשומות עם תוויות שבועת האדמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שבועת האדמה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה


החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

  • שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
  • הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
  • מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

יום שבת, 30 בנובמבר 2013

להרגיש בבית


ואין לך רצון להתקרקע בשלב מסוים?

זו שאלה שאני שומע מכל מי שאני מספר לו על אורח החיים הנוודי שלי.

מה זאת אומרת להתקרקע? אני שואל.
להתקרקע, להקים בית, משפחה,  ילדים. אין בך את הרצון הזה?
כמובן שיש בי, אבל לא מבין למה אורח החיים הנוכחי שלי לא מאפשר את הדברים האלה.


                

הצורה שבה אני חי, מעלה את השאלה מה זה בית.
רובנו חיים בתוך קופסאות מבטון, מלאות בחפצים שקנינו או אספנו במשך השנים.
יש גם כאלה שחיים ביורט כי הם רוצים להיות קרובים לאדמה.
יש כאלה שחיים ביאכטה או בקראוון, כלומר יש  להם בית נייד.
ויש את אלה שנודדים והם חסרי בית.
האמנם?

כרגע, קהילה על אופניים מונה שני אנשים. אני ושלולי יקירתי.
עימנו אנו לוקחים אופנים, עגלות, ציוד מטבח ותיקונים, אוהל, שקי שינה ומזרונים.
באים לבקר אותנו חברים שמצטרפים לזמן מה ואז ממשיכים.
זה הבית מבחינתי.
זה הבית הכי נעים שגרתי בו מאז שעזבנו את הקיבוץ.

השבוע אנחנו מגיעים ל - PEACE FESTIVAL כדי להשתתף בפסטיבל.
אחד המיצגים שאנחנו יוצרים מתעסק עם שאלות של רבים מאיתנו-
מה אני רוצה לעשות עם חיי? מה נותן לי בטחון? מה זה בית בשבילי?


אז מה זה בית בשבילי?

בגיל 7 הוריי החליטו לעזוב את קיבוץ מעגן-מיכאל. אחד הקיבוצים העשירים והמבוססים בארץ.
בשבילי זה היה לעזוב חברים, דודים וסבים, מדשאות, שבילים ללא רכבים, ים.
בשבילם זו היתה הזדמנות להתפתח ולהכיר עולמות חדשים, ולהקים לעצמם את הבית שהם רוצים.
מאז אני מחפש אחר הבית החדש שלי.
אני מאוד אוהב את בית הוריי בפרדס-חנה, אבל את הבית שלהם עזבתי כאשר הייתי בן שמונה עשרה.
מאז גרתי בבתים מדהימים, לעתים עם שותפים, לעתים עם בת-זוג, לעתים בעצמי.
הבית עצמו, המבנה, מעולם לא נתן לי תחושה של בית. אולי תחושה של נוחות.
אבל בעיקר זה הרגיש לי כמו מעמסה. משהו שצריך לנקות ולתחזק כל הזמן,
ובעיקר שצריך לדאוג כל הזמן מהיכן להביא פרנסה כדי להחזיק אותו.

נפשי היא נפש נווד.
פחות זה יותר.
פחות מסכים יותר כוכבים.
פחות טלוויזיה יותר מדורה.
פחות רהיטים יותר חברים.

ביתנו החדש בדרום

השבוע הגענו לבירת הנגב, עיר האורות - באר-שבע.
הגענו אני, שלולי ווישני שהגיעה אלינו מלטביה, היישר לביתם של מורן ואדם, המנהלים של עמותת שבועת האדמה.
את מורן יצא לי להכיר במסגרת פעילותי לקידום מערכת שיתוף אושר, וכאשר סיפרתי לה שאני מגיע לבאר-שבע, היא  הציעה לנו להתארח בדירתה בזמן שהיא ואדם יהיו בחו"ל.
אז הגענו לעיר, ולאחר ביקור  של כמה שעות בבית הוריה של שלולי,
המשכנו בנסיעה לילית עם האופניים והעגלות עד לשכונה ג' הידועה לשמצה.
הגענו לבית של מורן ואדם והחנינו את העגלות. את פנינו קיבלה החתולה מיצית ושתי תרנגולות.
בסוף השבוע הגיע חבר לבקר, וממש הפכנו למשפחה קטנה בבית הזמני שלנו.

ביום ראשון התחלנו להכיר את העיר.
ביקרנו בחווה העירונית שהעמותה מקימה, עבדנו מעט בפינוי אבנים, זבל ושיחים.
פגשנו את אורן שעובד במקום כל יום.
אורן סיפר לנו שאת השנה האחרונה  הוא בילה בהקמה של גינה קהילתית בשכונה ד'.
הוא לא חיכה למימון, הוא לא חיכה לאישורים, הוא פשוט עשה - אסף זבל שממנו בנה את הגדרות, עדר ערוגות, ושמע שלל השמצות  - חבל על הזמן שלך, יהרסו לך, ישברו לך, האדמה פה לא טובה.
אורן שמע והמשיך.
יום אחד הגיע שכן והצטרף לעבודה. שבוע אחר-כך הגיע שכן אחר והביא ציוד השקיה. ואז הגיע עוד אחד והביא שתילים של חסה. ופתאום היתה גינה. ואז התחילו להגיע מכל השכונה, וגם הצופים, והסטודנטים, וכל מיני אנשים רצו לקחת חלק בגינה. ואורן שמח כי היה לו מקום לשבת לשתות תה  עם החבריה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף, ובלי שיש שם טלוויזיה.

עבודות התשתית בחווה העירונית 

ביום שני נפרדנו מוישני.
לקחתי אותה בריקשה החדשה שלי - ריקשת 'זמננו בידינו' - כפי שכתוב עליה מאחור.
הריקשה הקודמת - ריקשת עבד אל סלאם - חורקת גלגלים, ולמרות שניסיתי לתקן אותה, זה לא ממש עבד. ככה זה כשמסתמכים על גלסקי שיתקן את העניינים. כשהוא לא נמצא פתאום מגלים כמה דברים עדיין לא יודעים.
את הדרך העברנו בשירה ובנפנוף לשלום לכל העוברים ושבים שהיו מהופנטים :)
האופנים והעגלה מיד יוצרים אצל אנשים פליאה, מעוררים שיחות עם נהגים, והופכים אותנו למיוחדים ומוזרים.
נפרדתי מוישני לשלום, הודיתי לה על הזמן שלה איתנו ועל כל השמחה והתמימות שהיא הביאה עימה.


ארני ריקשה עם וישני ברחובות באר שבע

בהמשך השבוע נפגשנו עם עוד קבוצה שמפעילה את המרכז לקיימות שכונתית בשכונה ד'. נפגשנו גם עם אליעד מקהילת קמה, הקהילה שהקימה את המרכז. זו קהילה מופלאה של 13 זוגות עם ילדים שהקימו קיבוץ עירוני. הם גרים באותה שכונה, חולקים עסק קואופרטיבי משותף שמעסיק נערים בסיכון, חולקים רכבים משותפים, והקימו גן ילדים קואופרטיבי. אליעד גם עובד בארגון שמקדם ותומך בקהילות משימתיות - כאלו שקמו כדי להיות מעורבות חברתית בסביבה שלהן. המפגש איתו היה מרתק, ונתן לנו טעימה מעולמן של קהילות, שכבר עשו כברת דרך, ומה אפשר ליצור כאשר מוכנים ללכת בדרך לאורך זמן ובמסירות.

בדרך מהגן הקואופרטיבי הביתה עוברים במדבר

יומיים אחרי שוישני עזבה, הצטרפה אלינו אלסנדרה. בחורה איטלקיה שהגיעה לתור את הארץ במשך חצי שנה. נפגשנו לראשונה בסוף פסטיבל האינדינגב. היינו היחידים שלא היו צריכים להגיע לשומקום ולכן נשארו עוד בוקר אחד כדי לנוח מהפסטיבל. אלסנדרה מאוד התלהבה מאורח החיים שלנו, והחליטה גם להצטרף לזמן לא ידוע.

החוויה בבאר-שבע היא חוויה מתוקה. הרבה אנשים חדשים שאנחנו לומדים להכיר. הרבה דברים שאנחנו לומדים על עצמנו. הרבה מיזמים. הרבה קהילות. הרבה פוטנציאל שמחכה להתממש. הרבה בתים.

בית בתנועה


בית עם רגליים במקום גלגלים? מוזר

אז בהמשך לשאלות של גידול ילדים, של חינוך, של פרנסה.
אני מאמין שאפשר לעשות הכל בתנועה.

                 


ברגע שיש  איתך אנשים שהולכים איתך, חברים, שותפים, שאתה יודע שאיתך לא משנה מה, (וגם בזה לא כדאי להיאחז, כה אמר בודהא) אז זה הבית וכל השאר יכול להיות בזרימה.
אני מחפש להיות חלק מקבוצה, של אנשים מחויבים ומסורים לאותה מטרה. לחקר עצמי, לשירות ולנתינה, לשמחה, ליצירה של חיים משותפים, של פריצת גבולות ומחסומים, ליצירת קשרים עם אנשים שונים ומשונים.
הקבוצה הזו יכולה מבחינתי  להיות כל מה שרוצים - בית-ספר ומרפאה, להקת יוצרים, בית משוגעים, מקום להרגע.
בקבוצה הזו אני רוצה שיהיו בני אנוש מכל הגילאים, ושאני אוכל לחלוק את תפקיד האבא / הילד / המאהב / המנהיג / המתבודד / המתגודד -  עם עוד א/נשים.
אני לא זקוק לקירות, ואני לא פוחד מסערות.
יש לי מספיק מקומות מחסה, וככל שהמסע הזה נמשך,
אני מרחיב יותר ויותר את מספר המקומות שאני יכול לקרוא להם בית,
עד שבסוף, אנחנו נכבוש את כל העולם... הו הא הא הא....

אפשר להפוך את כל העולם הזה לבית
אם נרצה...

ואם נראה את הסרט המופלא HOME . הנה טריילר: