‏הצגת רשומות עם תוויות פסטיבל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסטיבל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

עשייה קטנה באמונה גדולה


העולם בזכות מי קיים?

בזכות הפנסיה והביטוח?
בזכות הצבא והחומה?
בזכות הטכנולוגיה והמדע?
בזכות הדת והתורה?

אומר טשרניחובסקי (חתן שטר 50 ש"ח החדש) -

בזכותם של פרפרים, בשדות ובכרים
באביב ובקיץ חם, בזכותם קיים

בזכותם של תינוקות, בבתים ובסוכות
בכל מקום אשר הם שם, בזכותם קיים

בזכותם של קטנטנים, בכל מקום כל הזמנים
ובזכות קטני העולם, העולם קיים...


"כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז"



קטן זה יפה 

אומר לנו הכלכלן שומאכר,
בספר שנושא שם זה, ספר שקיבלתי שלשום במתנה מגור ועירית מחוות אדמאמא.
רק התחלתי לקרוא את הספר, אך כבר התאהבתי בו.
גם על שום היכולת שלו לחזות קדימה (רוב המאמרים בו הם מסוף שנות ה-60),
וגם על היכולת שלו לראות את הדברים בצורה הוליסטית,
לחבר את הכלכלי, לסביבתי, ולרוחני, ולהביאם כמקשה אחת,
בצורה ברורה, מנומקת, מדעית, אך לא כזו שמרחיקה את הקורא.

ומה אומר לנו שומאכר על העולם?

"חיים שמוקדשים בעיקר להשגתן של מטרות חומריות, בלי לתת את הדעת על מטרות רוחניות, הם ריקנים ותפלים, ומקימים בהכרח איש כנגד אחיו ואומה כנגד רעותה. שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואילו האינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח ולא בממלכת החומר....

... במקום לגבור על "העולם" על ידי התקרבותו לאורח חיים שבקדושה, מנסה האדם לגבור עליו באמצעות התבלטות בעושרו, בכוחו, בידיעתו, או ב"ספורט" מכל סוג שניתן להעלות על הדעת...

...הרצונות להתבלט ולצבור, מטפחים באופן שיטתי את אהבת הבצע והקינאה. כיצד נוכל, ולו רק להתחיל בפריקת הנשק מאהבת הבצע והקינאה?

אולי בכך שאנו עצמנו נשאף פחות לבצע ונקנא פחות, ונבדוק כיצד אפשר לעשות את צרכינו פשוטים וצנועים יותר.... ... אולי בכך שנתמוך בכל אותם שעושים בקטן, פועלים למען אי-אלימות, למען שימור הסביבה, למען הגנה על חיות משק ובר, המקדמים חקלאות אורגנית, הבונים קהילות?

כל אלו פועלים בקטן, אולם כדי להניח את יסודיותיו הכלכליים של השלום, יש צורך בהרבה מאוד עשייה "קטנה". מנין יישאב הכוח להמשיך ולפעול לנוכח סיכונים ברורים ומפחידים כל-כך? מנין ישאב הכוח, הרב פי שבעה, לגבור על אלימותן של אהבת הבצע והקינאה, של השנאה והתאווה שבנפש פנימה?

אני מאמין שגאנדי השיב על כך כהלכה - צריך שיכירו בקיומה של הנפש בנפרד מהגוף ובקיימותה, וצריך שהכרה זו תהפוך לאמונה שחיים בה. שכן, כששום דבר אינו עוזר, גם אי-האלימות לא תעזור לאלה שאינם חיים באמונה באל האהבה".



       



לחיות באמונה

קיץ ארוך וקשה עבר עלינו.
קיץ שגרם לחלק לרצות ולעזוב את הארץ.
קיץ שגרם לחלק לאבד את האמונה באדם.
קיץ שהציף סכסוכים, וכעסים, ופחד ושנאה, בין מכרים ועמיתים.
קיץ שהרס למאות אלפי אנשים את הבתים שלהם.
קיץ שבעקבותיו נצטרך לשקם הרבה מאוד חיים,
של משפחות שכולות, של נכים ופצועים, של מובטלים והלומי קרב.

אבל איך נוכל לשקם, כאשר הפחד והשנאה רק עלו,
כאשר המצב הכלכלי רק הולך ומחמיר, וכל אחד עסוק בענייניו,
כאשר שותפיות נגמרות וקהילות מתפרקות,
כאשר מצב האקלים הולך ומחמיר, בעוד הקניונים רק הולכים ונבנים?

באמונה.

באמונה בטוב,
באמונה שאפשר לשנות,
באמונה בבני האדם,
באמונה שיש משהו שהוא מעבר לחומר ולקיים,
משהו נצחי,
שאינו יכול להיות מנוצח על ידי פצצה או סופה או מגפה.

האמונה היא התשובה הטובה ביותר שאני מצאתי,
לדכאון ולפחד וליאוש.

כיצד לחזק את האמונה?
כל אחד מוצא את דרכו.
יש מי שבתפילה או בשירה,
יש מי שבשיחה או בהקשבה,
יש מי שבעשייה וביצירה.

אני מתחזק בעזרת הכתיבה,
בכל פעם שאני כותב את האני מאמין שלי,
אני מאמין בו יותר,
ובכל פעם שאני מאמין בו יותר,
זה גורם לי לרצות לכתוב זאת ולשתף.


"משאלה אחת" של אומנית הרחוב הדרום אפריקאית faith47


בסוף השבוע הגעתי לפסטיבל "ריקוד האדמה",
פסטיבל שמתקיים ב-500 מקומות שונים ברחבי העולם,
לרגל יום השלום הבינלאומי.
בארץ הפסטיבל התקיים בכפר האקולוגי הלא מוכר קדיתא,
בהשתתפות הרבה היפים לובשי שרוולים ועטורי ראסטות.

הפעם הגעתי לפסטיבל בתור אורח משלם, ולא בתור הלפר,
כפי שאני בדרך כלל מגיע.
הגעתי עם חברים שהם הורים לילדים,
הם אינם היפים, ואינם אוהבים חיבוקים ארוכים עם הרבה אנשים,
אבל הם בהחלט שוחרי שלום, אוהבי טבע וחיות, 
ולכן הם בעצם גם היפים.














אחד החששות שקיימים, בי ובעוד אנשים,
זה שיתייגו אותנו כהיפים, שיראו בנו כמוזרים.
זה לעיתים נראה לנו פשוט מוגזם - לחבק ולאהוב את כולם,
אבל בדרך כלל אנשים פשוט לא מאמינים שזה אפשרי,
הם חושבים שזה מזויף, שזה לא אמיתי, שזו רק תחפושת.
ואז יוצאת הציניות, ועולות המגננות.

אבל בתוכנו כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים,
וזה לא משנה אם זה עם ראסטות, או שיער קצר,
עם או בלי דאודורנט, ואפילו לא אם אתה אוכל או לא בשר.
לקבל ולאהוב את מי שמולנו לא קשור אליו בכלל, זה קשור אלינו,
זה קשור לעבודה שאנו  עושים עם עצמנו.

בסדנת פסיכודרמה שהשתתפתי בה בפסטיבל,
ביקשה ממני מישהי לשחק את הפחד שלה.
נופפתי בידיי מול עיניה וראשה,
ולחשתי באוזנה שהיא לא מספיק טובה,
ושהיא שיפוטית וביקורתית, ולמה היא לא כזו,
ולמה היא פשוט לא יכולה להנות.
בשלב כלשהו היא תפסה את ידי,
והושיבה אותי מולה, ושוחחנו.
ואז החלפנו תפקידים, והיא  אמרה לעצמה,
שגם הפחד כאן, ויש לו מקום,
ואם רק היא תאהב אותו,
במקום לנסות ולהעיף אותו או להתעלם ממנו,
אז אולי הוא יעלם, או יפסיק להיות כל-כך אלים.

פחד ממוות, ופחד מהחיים,
ופחד ממים עמוקים
ופחד מהתמסרות ומחויבות,
ופחד להביא ילדים,
בעולם של מלחמות ושל חורבן הטבע שמסביב,
ושל דכאון ושל אכזריות וציניות ובורות.

אני בוחר להקשיב לפחד הזה,
לראות אותו, להתמודד איתו,
לאתגר אותו, להשתעשע איתו.

בכל רגע אני יכול לבחור אם להיכנע לו
או האם להתמודד איתו.
אין את החיים יש רק את הרגע.

שבו אני מוותר על הג'וינט,
שבו אני בוחר להגיד מילות קירוב במקום קללה,
שבו אני עושה מה שאני מאמין ואוהב,
ולא מה שאומרים לי שאם לא אעשה אז אני אסבול.

כל רגע קטן כזה מאפשר להתמודד עם הפחד
ולחוות נצחון.
נצחון קטן,
וקטן זה יפה.


אמונה ללא חרדה

ביציאה מהפסטיבל נסעתי בטרמפ
עם אשה חרדית בשם שמחה מצפת,
היא השמיעה דיסק של רב שמפרש סיפור של רבי נחמן,
סיפור שנקרא 'בעל תפילה'.
לא שמעתי את כל הסיפור,
אבל ממה שכן שמעתי ואני מכיר,
אז יש לנו מה ללמוד מהאוכלוסיה הדתית והחרדית,
לגבי אמונה, וצניעות, ומסירות, וקהילתיות.

כמובן שגם יש דברים שאיני מסכים איתם,
כמו הדיכוי שקיים בממסד הדתי לגבי זכויות האשה,
הראיה את ה'דרך שלי' כדרך היחידה והנכונה,
והמחשבה שהיהדות נעלה על שאר הדתות.

אבל בהחלט אני מתחבר לאנשי הדת בהקשר של אמונה.

יש בי אמונה שאני עוד גדול אהיה,
ושאפשר ליצור עולם טוב עבור ילדינו,
עבור שכנינו ואחינו, עבור כל היצורים החיים.

אם נרצה...

לרגל השנה החדשה ויום הכיפורים,
שיר מקסים על סליחה,
ועל לא לפחוד מחבר שבגד,
או מאבא שהכה וצעק,
או מהמפלצת שנמצאת בראשך,
מתוך אמונה שאף פעם לא מאוחר מדי
להתמסר לאהבה


      











יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום שני, 12 במאי 2014

פוסט היפי



שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.


כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל


לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?


מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה



מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.





פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)
ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים




בית לנוודים




אמנות עצים










שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?





מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית



חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.
בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל
בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,
שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.
כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות
 שיש איתו היפים טרמפיסטים,
ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,
למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.
הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,
הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,
ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים
ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,
ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.
ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",
ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,
אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?
הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,
ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.
איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?
לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.
אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,
של שליחויות על אופנים.
אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,
וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.
אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,
דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 
מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,
עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,
שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.
מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,
בין הפסטיבל לבין החיים,
וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,
ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,
ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...



        


יום ראשון, 26 במאי 2013

הרשת הסמויה מן העין


מכירים את התחושה הזו של אחרי אירוע כמו חתונה או טיול בטבע, שצריך לנוח ולהסתגל בחזרה לחיים?
התחושה של אחרי שבת או חג, שהנה חוזרים לימי החול ה"רגילים"?
התחושה של אחרי פסטיבל של כמה ימים של מוזיקה וריקודים וסדנאות ואנשים, שאתה שואל את עצמך, למה אי אפשר שככה נחיה כל החיים?

                    

התחושה הזו שאני חווה אחרי אירועים כאלו,
כפי שאני מבין אותה כיום,
היא תחושת המעבר בין מציאויות מקבילות שמתקיימות בו-זמנית בחיים שלנו.
בזמן שמישהו אחד יושב במשרד, מישהו אחר נמצא בחוף הים,
בזמן שמישהי שוכבת במיטה בבית חולים, מישהי אחרת נמצאת במטוס בדרך להרפתקת חיים.
כל אחד מאיתנו חווה מציאות משלו במהלך היום, והמעבר בין המציאויות האלו הוא לפעמים חד, וסוחט הרבה אנרגיה.

אני שם לב לכך הרבה בעבודתי כשליח לאורך השנים, על אופניים וגם על קטנוע,
בכל בניין שאני מגיע אליו, בכל משרד שאני נכנס אליו,
מתרחש משהו, ישנה אווירה מסוימת,
ישנו עולם שלם ושונה מהעולם הקודם שהייתי בו,
שלעתים נראה כחלק ממערכת אחת גדולה, ולפעמים נראה מנותק לגמרי זה מזה.

כמו טיפות שהן דומות אך גם שונות, שביחד מרכיבות אוקיינוס אחד גדול.
כמו האור שלעתים נע בצורה של גלים, ולעתים מתנהג כמו חלקיקים נפרדים.



בו-זמנית, לעתים גלים ולעתים חלקיקים


ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר נמצא באירועים משמחים ומעורב בעשייה שאני מתחבר אליה,
וכך גדל הטשטוש בין ה'עבודה' לבילויים' בין ה'פסטיבל' לבין ה'חיים'.

אז מה עשיתי השבוע?

.ביום ראשון (בולבוס) הייתי בחוות אדמאמא כדי לדבר על מסע האופניים הגדול שאליו אני הולך לצאת בקרוב.
ביום שני (בולבוס) עבדתי בבודהה בורגר - נוסע על אופניים ומביא אוכל טבעוני ומזין לאנשים שלא מעוניינים שייצור האוכל שלהם יבוא במחיר של התעללות בבעלי חיים.
ביום שלישי (בולבוס) הייתי במפגש קהילה ראשון בפלא, ופגשתי חברים ותיקים וחדשים.
ביום רביעי (בולבוס) שוב עבדתי בבודהה בורגר, ובערב נסעתי לפרדס-חנה כדי לפגוש קבוצה של פעילים (ובעיקר פעילות) חברתיים, ולדבר איתן על בנק הזמן שאני עוזר להקים.
ביום חמישי ושישי (בולבוס) הייתי בים, ביומולדת של חברה בחוף הבונים. הייתי בכח החלוץ שהקים את הציליה ונאבק ברוח, עד שהיה לנו מחנה לתפארת שיכל לארח את כל המשפחות שהגיעו לשישי-שבת.
ביום שבת  (פשטידה של בולבוס) הייתי ביומולדת אחר, יומולדת של פעיל שלום ותיק, דיויד, שארגן מפגש חברים, ישראלים ופלסטינים, אנשים מדהימים שהיתה לי זכות לפגוש כמו סמי עוואד, גרשון בסקין ואיבתיסאם מחמיד.  נפגשנו באקו-מי שליד יריחו, ובערב נשארנו למעגל שירה מסביב למדורה בעברית, ערבית, אנגלית ופרסית.

כל מקום כזה, כל אירוע כזה, משאיר עלי חותם.
בכל יום יצרתי קשרים חדשים עם אנשים בעלי עניין משותף - ליצור עולם חופשי יותר וטוב יותר עבור כולם.


מרחבים אוטונומיים זמניים  T.A.Z. - Temporary Autonomy Zone 

כל אירוע כזה, כל פסטיבל, כל מרחב, הוא אוטונומי וזמני.

אוטונומי -  כלומר עצמאי, בעל חוקים משלו, אווירה שנוצרת על ידי המשתתפים.
ככל שהמרחב יותר מכיל ומאפשר, כך המציאות שנוצרת בתוכו יכולה להיות יותר עשירה מגוונת ובלתי צפויה.
ככל שהמרחב נשלט, כך המציאות תהיה שגרתית צפויה ו'רגילה'.

זמני - למרות שאנו רגילים לראות דברים כקבועים, ממוסדים, למעשה כל מרחב, גם אם הוא קיים אלפי שנים, הוא זמני.
לעתים זה ברור לנו שהוא זמני, כמו בפסטיבל או חתונה, אבל גם המקומות הכי אנכרוניסטים, כמו משרדי ממשלה הם זמניים.

אז מה זה אומר שיש לנו מרחב אוטונומי זמני?
זה אומר שבכל מקום, ובכל זמן אנחנו יכולים ליצור את המציאות שלנו לפי מה שכבר קיים במקום.
זה אומר גם שהחוקים שקיימים מחוץ למרחב, לא בהכרח מתקיימים בתוכו.

אם לדוגמא במרחב העירוני אנחנו חיים במידה רבה בכלכלת שוק כאשר הכל נסחר תמורת כסף,
אז במרחב האוטונומי הזמני אפשר לשנות זאת, להחליט שחולקים הכל.

אם באירועים משפחתיים או תרבותיים אנחנו מארחים או אורחים, מארגנים או קהל,
במרחב האוטונומי אנחנו יכולים להחליט שכולם משתתפים, כולם גם וגם, אורחים ומארחים, נותנים ומקבלים.

השינוי הזה בחוקי המשחק הוא שיוצר את המציאות,
כל מה שצריך זה לאפשר אותו.
איך יוצרים מרחב מאפשר?

לא יודע בדיוק, אבל מוזיקה, משחקים, תחפושות, אוכל, לפעמים גם סמים,
שתחומים באזור מסוים,
יחד עם כמה מבוגרים אחראיים,
בדרך כלל יעשו את העבודה :)

הרשת הבלתי נראית

בפיזיקת הקוואנטים, עד כמה שאני מבין אותה, חוקרים את החלקיקים הקטנים ביותר,
החלקיקים האלה מופיעים ונעלמים במהירות כל-כך גבוהה שלעתים נראה שהם נמצאים ביותר ממקום אחד בו-זמנית.
בספר בעל השם T.A.Z מדבר הסופר 'חכים ביי', על רשתות של מרחבים אוטונומיים שמופיעים ונעלמים.

ישנם שני סוגי רשתות - הרשת הקבועה, השלטת,  שמורכבת מהרשתות שכולנו מכירים ותלויים בהם -
רשת החשמל, רשת הכבישים, רשתות התקשורת, רשת החינוך, רשת הבנקאות, רשת הבירוקרטיה.
לרשת הזו הוא קורא באנגלית - NET

הרשת השנייה היא רשת הרבה יותר עדינה, הרבה יותר חמקמקה.
זו הרשת של המרחבים האוטונומיים. זו הרשת שלא תשמעו עליה בחדשות.
הרשת הזו יותר דומה לרשת של קורי עכביש.
היא נתווית במהירות ומתפרקת בקלות, רק כדי להבנות מחדש במקום אחר.
לרשת הזו קורא 'חכים ביי' מרקם, או באנגלית - WEB.

רשת תיל מפרידה (NET) ורשת קורים מחברת (WEB)


אני קורא לרשת הזו - רשת האהבה.
כל הפסטיבלים, כל הסדנאות, כל ההפגנות, כל הטקסים, וכל הכנסים,
כל מה שהוא אלטרנטיבי, כל מה שהוא אינדי, כל מה שהוא אקטיביסטי, יוצרים ביחד את הרשת הזו.
היא מופיעה ונעלמת, לעתים היא מפרקת את הרשת הקיימת, לפעמים היא מייתרת אותה עד שזו פשוט מתמוססת, ולפעמים היא מכסה אותה כמו צמח מטפס.

זה לא פשוט.
הרשת השולטת - ה-NET  - היא חזקה ומתואמת, יש לה שלוחות בכל רחבי תבל ובכל מימדי הקיום האנושי,
אך היא לא מספיק רגישה ומתוחכמת כדי להתמודד עם הרשת  הקוואנטית של ה-WEB.

רשת ה-WEB, מופיעה ונעלמת.
לכולנו יש גישה אליה. לכולנו יש חלק בה.
אנחנו יכולים ליצור עוד ועוד מרחבים אוטונומיים, עד שנגיע למצב שבו רובינו חיים במרחבים כאלו.

זה תרגיל שכדאי לעשות -
לשים לב מתי אנחנו ברשת השולטת ומתי אנחנו ברשת הסמויה.
מתי אנחנו יוצרים ומשתתפים במרחב שאנחנו נמצאים בו,
ומתי אנחנו אסירים שמשחקים במשחק שלא אנחנו קבענו.

אנחנו יכולים לבחור באיזה רשת להיות,
אנחנו יכולים ליצור את המרחב שלנו,
ביחד, אנחנו יכולים ליצור מציאות שונה לגמרי מזו שאנו חיים בה היום.

אם נרצה...