‏הצגת רשומות עם תוויות שליטה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שליטה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 12 ביולי 2014

הפחדת אמת








שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.


הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)


השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

  • שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
  • העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
  • ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....


אלטרנטיבה לפחד


הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?
מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?
אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,
אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.
ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,
הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.
לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.
לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,
בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.
כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 
שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.
כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.
הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),
והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.


ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)


הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.
המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 
מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,
ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.
מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,
ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,
ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,
כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,
יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,
ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,
ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.
כל המצב הזה שקיים בחדשות,
ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,
לא באמת קיים על החוף או בכיתה,
השיגעון לא עובר את הגשר,
אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:





ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.


נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.


הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים
                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?



   




לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:


  • בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
  • בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
  • בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
  • בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
  • בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
  • בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
  • בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
  • בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
  • והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)
אם נרצה....

        

יום רביעי, 2 ביולי 2014

בחזרה למשחק



בהמשך לתרגום הפרק "העבודה כאמנות", מתוך הספר הנפלא the ascent of humanity ,
תרגמתי וערכתי גם את הפרק הבא - back to play
אשר מנסה לתאר כיצד תראה מערכת החינוך,
בעולם שבו העבודה היא יצירה ולא הכרח השרדותי.

מקווה ש'תמצאו את הזמן' כדי לקרוא את הפרק בנחת :)


אובדן השליטה של מערכת החינוך

"מורים רבים חושבים על ילדים כמבוגרים שטרם התבגרו. יתכן וההוראה תהיה 'מכבודת' יותר וטובה ויותר, לו היינו חושבים על מבוגרים כילדים שהתנוונו". - קית' ג'ונסטון


הלימוד המודרני הומצא בתחילת המהפכה התעשייתית, כדי שילדים יסתגלו לעבודה שהיתה משעממת, חוזרת על עצמה, משפילה, ולא מספקת. הפיכתה של עבודה לאמנות דורשת במקביל שינוי בחינוך, כך שיכין את הילדים לחייהם כאמנים. בפרק "המטבע של שיתוף פעולה" כתבתי: "עבודה כבר לא תהיה קשורה לחיפוש אחר כסף, אלא תחפש את הדרכים הטובות ביותר לשרת אחד את השני ואת העולם, כל אחד מאיתנו על פי המתנות והמזג הייחודיים שלנו."

בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"

העובדה שאידיאלים אלו כבר קיימים במידה מסוימת, גם בחינוך וגם בעבודה, מצביע על מימוש שלנו אותם בצורה אינטואיטיבית, על תקפותם בכל זמן, ועל הכמיהה האינסופית לעולם טוב יותר מזה שאנו חווים כיום. אנחנו יודעים עמוק בפנים שזה מה שחינוך צריך להיות. מחנכים נותנים מס שפתיים לרעיונות האלה של גילוי עצמי, אבל בפועל, החשיבות של השליטה וההיררכיה בתוך מערכת החינוך עומדים בסתירה לביטוי האמיתי של רעיונות אלו.

כיום, משבר חינוכי נוחת עלינו ומאיים להשמיד את מערכת החינוך המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. זה קורה במקביל למשבר פיננסי עולמי, משבר שעוזר לפנות את הדרך למערכת חדשה של כסף, ומשבר אקולוגי שממריץ אימוץ מערכת חדשה של תעשייה. בתי הספר הקיימים כבר מדממים. ניתן לראות זאת  בכישרון ההוראה ומשכורות המורים שיורדות, בלגיטימציה שכבר אינם מקבלים מההורים, בכמות התלמידים בכיתות, באלימות שמסלימה ובשיעורי האוריינות שצונחים.

התגובה של המערכת למשבר ולאובדן השליטה, היא כפי שקורה בדרך כלל, הקשחת השליטה עוד ועוד: ניסיון למדוד את התלמידים לפי סטנדרטים קבועים, הקפדה על אישורי ההוראה למורים, מאבטחים חמושים וגלאי מתכות, חיפושים בחדרי הלבשה, וגדרות תיל למבני בית הספר.


הנסיון לשלוט בתלמידים כדי שיהיו צייתנים
 לא בוחל באמצעים


קיימים מודלים מוצלחים של לימוד המסתמכים דווקא על שחרור של שליטה ולא החרפתה. נקודת המוצא של מודלים אלו היא האמונה בסקרנות והיצירתיות הטבעיות של האדם. "אדם מטבעו, משתוקק ללמוד", כתב אריסטו, כפי שהיכולת המדהימה של ילד ללמידה מרצונו הפנימי (לפני שהחינוך מתחיל) מדגימה.

פילוסופיות חינוכיות בתנועות מונטסורי וולדורף בנו פדגוגיות שלמות שמטרתן לאפשר את המשאבים הדרושים כדי לענות על הסקרנות הטבעית של הילדים ועל הרצון הטבעי של הילד לצמוח ולהתפתח. החלופות שלהם לכפייה ולשליטה, נולדו מתוך אמון בסקרנות המולדת, אינטליגנציה, מוטיבציה, וחוכמתו של האדם, והן הולכות נגד הדרישות המוסדיות של תרבות המכונה והאידיאולוגיה של כיבוש הטבע (אנושי).

דוגמא יפה של האלטרנטיבה לחינוך המבוסס על שליטה היא בית הספר 'סאדברי ואליי' שבמסצ'וסטס, אשר לוקח את העיקרון של האמון בילד אפילו מעבר לגישות של וולדורף או מונטסורי. זהו בית ספר שבו אין תכנית לימודים, אין מבחנים, אין ציונים, ואין כללים למעט אלו שנחקקו על ידי התלמידים עצמם.

כך כותב אחד המייסדים: "רצינו [שהתלמידים] יהיו לגמרי חופשיים לבחור חומרים שלהם, ספרים, מורים. הרגשנו שהדרך האמיתית ללמידה בחיים, מתקיימת כאשר הלומדים משליכים את עצמם לנושא בכוחות עצמם, ללא שידול, או מתן שוחד, או לחץ. . . . על מנת להיות נאמנים לעצמנו, אנחנו צריכים להתרחק מכל רעיון של תכנית לימודים בהשראת מערכת החינוך ה"רגילה". היינו צריכים לאפשר למוטיבציה להגיע כולה מהתלמידים, ובית הספר מחויב אך ורק לתגובה למוטיבציה זו. אפשר לתת כדוגמא את כך שבסדברי ואליי, אף ילד מעולם לא הוכרח, נדחף, הופצר, שודל, או שוחד ללמוד איך לקרוא. ולמרות זאת, ואולי על שום כך, אין לנו דיסלקציה, ואף אחד מהבוגרים שלנו אינם אנאלפביתים."


היעדר כפייה מאפשר למידה

למרות היעדר כל מנגנון תמריצים חיצוני או כפייה חיצונית, ילדי סאדברי מציגים רמה מדהימה של הישגים, אם כי לא בהכרח בנושאים אקדמיים מסורתיים. אם כי, אפילו בנושאים המסורתיים, הם בדרך כלל יודעים את הבסיס, פשוט משום שנושאים מסורתיים הם בעצם די פשוטים. אנקדוטה אחת על בית הספר מתארת ​​כיצד קבוצת למידה ותמיכה עצמית של בני 9-12 למדה את כל תכנית הלימודים בחשבון מכיתה א 'עד ו' בתוך עשרים שעות רצופות.

 מומחה חינוכי חיצוני שבחן את הנושא לא היה מופתע: "כולם יודעים שהנושא עצמו הוא לא כל כך קשה. מה שקשה, ואף כמעט בלתי אפשרי, הוא להכות את החומר לתוך ראשיהם של צעירים ששונאים את כל צעד בתהליך הלימוד הזה. ולכן הדרך היחידה שיש לנו שמץ של סיכוי להכניס את החומר היא להכות  כל פעם קצת חומר, לאט לאט, בכל יום, במשך שנים. גם אז זה לא עובד. רוב תלמידי כיתה ו' הם אנאלפביתים מתמטיים. אך אם ילד רוצה ללמוד את החומר היטב, עשרים שעות זה בהחלט זמן הגיוני."


להחזיר את האמון בעצמנו

ממשל עצמי של התלמידים מביא אף ניגודיות גדולה יותר לרעיון של הפרד ומשול מאשר נושא  מוטיבצית למידה עצמית. האסיפה המרכזית בבית הספר, נותנת לכל תלמיד כבר מגיל 5 ועד גיל 18 אותו קול שווה כמו של חברי הצוות, וכך קובעים את כל החוקים וההחלטות החשובות בבית הספר. זה מתקיים כאמור בניגוד חריף למערכת ההצבעה בתיכון רגיל (אמריקני), שבו התלמידים מורשים לבחור את הקמע של הבית ספר ומלכת המחזור בטקס סיום. בסדברי, יש לתלמידים כוח אמיתי: הם מחליטים על השימוש בכספים, ההעסקה והפיטורים של מורים, על כללים ועונשים על עבירות. פורעי החוק הבית-ספריים כפופים למערכת בתי משפט שמאוישת על ידי התלמידים.


להחזיר את האמון בין מבוגרים לילדים


מי שאיבד את האמון בטבע אנושי, מדמיין שמערכת כזו לא יכולה לעבוד, אבל מרוב הבחינות זה עובד יפה. לפעמים האסיפה עושה טעויות, כמובן: ב'בית ספר העגול' - בית ספר דמוקרטי בפנסילבניה שהילדים שלי למדו בו, האסיפה החליטה פעם לבטל את כל המטלות המנהלתיות של התלמידים (המורים הצביעו נגד הצעה זו, אבל היו במיעוט). וכך, לא היו מטלות-במשך שבועיים, עד שהאסיפה הפכה את החלטתה. התלמידים למדו דרך חוויה שיש צורך במטלות. זה שונה מאוד מהמודל הרגיל שבו הסיבה לעשות את המטלות היא "בגלל שצריך." התלמידים לומדים אמון עצמי ולא ציות לסמכות - מודל הגיוני אם אתה מאמין בעצמך.


מודל סאדברי מגלם הנחות רדיקליות על הטבע אנושי וההבנה שלנו את עצמנו. בית הספר הזה הוא חלוצי מבחינת חזון של מה שבית הספר יהיה בעידן של איחוד, כאשר המאמץ הנוכחי כדי לשמר את האשליה של ה'אני לבד ונפרד', סוף סוף הופך לבלתי נסבל, ומתמוטט. עד שזה יקרה, בתי ספר כמו סדברי ואליי, במקביל למטבעות קהילתיים וריפוי באנרגיה, יכולים לתפוס מקום שולי בלבד בחברה שלנו משום שהם עומדים בסתירה להשקפת העולם הממוסדת הדומיננטית. יחד עם זאת, הם חשובים ביותר משום שלשמחתנו הם מספקים מודלים שאנחנו באופן טבעי נאמץ כאשר אנו נבנה מחדש את החברה לאחר המשברים הגדולים שמתכנסים כעת יחדיו.



אז מה עושים הילדים?

אם הם לא "נכפים, נדחפים, מופצרים, משודלים, או משוחדים" לעשות משהו, מה התלמידים בסדברי עושים? אנו כה מורגלים לחיים שמונחים על ידי כפייה מופנמת, שבהעדר שליטה מלמעלה, אנו מדמיינים חיים של עצלות, פינוק, ונרפות. כשאני שואל את התלמידים שלי מה היה קורה אם הם היו מאבדים את כל כוח הרצון, הם בדרך כלל אומרים שהם יישארו במיטה עד הצהריים, ירבצו כל היום מול הטלוויזיה, יתמכרו לתענוגות והנוחות הקרובים ביותר, וכך נראה שהם יפלו לתוך ספירלה מעורפלת שלא נגמרת של פינוק, עצלות, ואדישות . אבל זה למעשה רק מרד נגד "עבודה", כפי מונח זה מוגדר כיום, כפי שהיה מאז המהפכה התעשייתית, אם לא לפני כן, כמשהו לא נעים, משפיל, או מייגע שאנחנו נאלצים לעשות על מנת לשרוד. אבל זה לא הטבע האנושי. עצלנות ופינוק הם לא הטבע האנושי. מהו טבע האדם? אנחנו יכולים לראות את זה בסאדברי ואליי - מה שילדים עושים בהעדר הכפייה הוא, בפשטות, לשחק.

וכאן אנו נתקלים באחת מכפילויות ההגדרה של התרבות שלנו, ההבחנה בין עבודה למשחק. כיום לשחק אך ורק לשם משחק נחשב ל"בזבוז זמן", דעה שמבוססת על ההנחה שלשרוד זו המטרה של החיים, הנחה שקיימת בבסיס המדע והכלכלה המודרנים. אחרי הכל, כל דקה שבה אנו משחקים היא הזדמנות אבודה כדי להתקדם בחיים...

     
    



משחק כשיטת לימוד טבעית

אך מנקודת מבט אחרת משחק הוא רחוק מלהיות קל דעת או טיפשי. לשחק בבית הספר זה עסק רציני ... המשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, כמו גם למבוגרים שלא שכחו איך ... משחק הוא לא פחות, למעשה, מהגרסה הילדית של איך החיים אמורים להראות, גם עבור מבוגרים. הערך של המשחק הוא לא רק בכישורים המוטוריים או טכניקות פתרון בעיות שהוא מפתח. מה שנלמד במשחק זה היכולת של השחקן להתרכז ולמקד את תשומת הלב שלא במשורה במשימה שלפניו, ללא התחשבות במגבלות זמן, ללא עייפות, ללא צורך למהר, ללא צורך לנטוש רעיון מבריק באמצע, כדי ללכת לעשות משהו אחר. משחק מבטא יצירתיות חסרת מעצורים שמגיעה מבפנים. בחיינו הבוגרים, לשחק נעלם תחת המשטר האכזרי של "צריכים" שמונע מאתנו להקדיש את עצמנו באופן מלא לכל דבר "ללא התחשבות במגבלות".  אנו "צריכים" להתחשב במגבלות חיים: לוחות זמנים, לחץ, אשמה, חרדת הישרדות. אנחנו בלהסתכל מעבר לכתף שלנו כל הזמן.

במשחק אנו מסוגלים לחוות את הריכוז והמיקוד המלא כתחושה של חוסר זמן. זה מצב, שבו היכולת שלנו ללמוד וליצור נמצא במקסימום. (כיום, באופן אירוני, האיומים המקודדים שבאמצעותם אנו מנסים לעודד למידה, יוצרים למעשה מצב פסיכולוגי עוין ללמידה). החוסר זמניות של המשחק היא כמעט בלתי ניתנת להשתלבות עם החיים העמוסים, והמתוכננים של המבוגר המודרני (או התלמיד). לעומת החברות המודרניות, חברות פרימיטיביות היו חברות חסרות זמן: שעות ודקות, זמנים ותאריכים, שעונים ולוחות זמנים התעוררו עם התיאום המורכב של פעילות אנושית המתחייב מחלוקת העבודה והשתלבות המכונה. חיים במשחק הם חיים ללא זמן, חיים נצחיים.



מתמסרים ליצירה ומתנתקים ממושג הזמן החיצוני

הנה קטע מתוך "חופשיים סוף סוף"  (של דניאל גרינברג, ממיסדי 'סאדברי ואליי'), שאני מביא כאן משום שזה מביא דמעות לעיניי. הקטע מציג עד כמה עצום הפשע שהציביליזציה שלנו ביצעה נגד הרוח האנושית, ועם זאת כל כך פשוט הוא המרפא שמשתמע ממנו:

"בית הספר נפתח בשעה 8:30 בבוקר, ונסגר בשעה 5:00 אחר הצהריים. אין זה יוצא דופן לראות מישהו נכנס לחדר החושך בשעת 9:00, מאבד את תחושת זמן, ויוצא בשעה 4:00 כאשר העבודה מסתיימת.
יעקב מושיב את עצמו לפני גלגל הקדרות. הוא בן 13 שנים. השעה 10:30 הוא מכין את העמדה, ומתחיל לעשות סירים. שעה עוברת. שעות. פעילויות מתערבלות סביבו. חבריו מתחילים משחק כדורגל, בלעדיו. שלוש שעות. בשעה 2:15 הוא מתנתק מן הגלגל. היום, אין לו דבר להראות למרות מאמציו. אף סיר לא מספק אותו.
למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא מסיים בשעה 1:00, לאחר שסיים שלוש עבודות שהוא אוהב.
תומאס ונתן, בני 11, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים בשעת 9:00. זה לא נגמר ב5:00. ולא אפילו ב- 05:00 למחרת. ביום השלישי, הם מסיימים את המשחק בשעה 2:00.
שירלי, בת 9, מתכרבלת בכיסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וממשיכה בשלושה הימים הבאים, עד שהיא מסיימת.
סינדי ושרון בנות ה-6 יוצאות לטיול ביער. זהו יום אביב נהדר. הן יוצאות למשך 4 שעות.
דן מטיל את החכה הראשונה שלו לתוך הבריכה בשעה מוקדמת בבוקר סתיו. שלוש שנים לאחר מכן, הוא עדיין אוהב לדוג."



ראיתי מלאך בתוך אבן השיש
אז סיתתי את האבן עד אשר הוצאתי אותו לחופשי

מיכאלאנג'לו


לשחרר את עצמנו מכבלי זמן המכונה

האם את/ה יכול/ה לראות את התיאור הזה כמודל לחיים שאנחנו נועדנו לחיות? לבחור את הפעילות שלנו, ולהקדיש את עצמנו אליהם באופן מלא עד שאנחנו מרוצים מהתוצאות? להיות חופשיים מכל לוח זמנים או דרישה, חוץ מאשר זו שלנו עצמנו? 

כך מתואר בארכיטיפ החזק ביותר של התרבות שלנו  - סיפור הבריאה: בספר בראשית , לאחר בריאת העולם, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". כיום, במקום לעשות הכי טוב שלנו כאשר זה דורש זמן רב, אנחנו מתפשרים על "מספיק טוב" - מספיק טוב - בשביל הכיתה, בשביל הבוס, בשביל השוק.  ובכך אנו שוללים את המטרה היצירתית שלשמה אנו נמצאים כאן. אבל כמו יעקב, התלמיד בן השלוש עשרה, משהו בתוכנו רוצה ליצור יופי ללא מגבלות. לשקוע כל כולנו במשימה יצירתית לשם היצירה במשך זמן רב ככל שנדרש,  כדי שבסופה של היצירה, נוכל להסתכל עליה בסיפוק  ו"לראות כי טוב".

דניאל גרינברג כותב: "זמן הוא לא סחורה בסדברי ואלי. זה לא 'בשימוש' גרוע או טוב. זה לא 'בזבוז' או 'משהו לשמור' .... הכבוד שבית הספר מנסה להציג למקצבים הפרטיים של התלמידים הוא בלתי ניתן לערעור". הילדים שבבית הספר הזה מציעים לנו מודל, לא רק לחינוך, אלא לחיים. מודל שחותר תחת הנחות תרבותיות כל כך מושרשות שאנחנו כמעט לא מודעים להם. לא לחשוב על זמן כמשהו לשימוש, בזבוז, או לאגירה – זו מהפכה עמוקה בהרבה מכל מהפכה שקרל מרקס אי פעם חלם עליה.

אני נכנסתי לעומק כזה לגבי בית הספר 'סאדברי ואליי' משום שהוא מציע מודל שמנסה להביא אותנו חזרה למשחק. והחזרה למשחק היא המפתח להפלת ההגמוניה של הזמן הנמדד. הזמן שקשר אותנו, חזק יותר ויותר, במשך אלפי שנים. מאז ילדותנו המוקדמת, כמה מאיתנו אי פעם חוו את ההרגשה של חיים ללא זמן? אנו חווים זאת רק בקטעים קצרצרים שאנו מצליחים 'להגניב'. אנחנו, המבוגרים דחקנו את המשחק והיצירתיות הרבה שלנו לשוליים -  תחביבים בסוף השבוע שאינם קשורים לעיסוקנו או לפרנסתנו – כפי שתלמידים בבתי הספר הרגילים חייבים להגניב את המשחק בזמן ההפסקות או מאחורי גביו של המורה.

אני לא בעד נטישת הטכנולוגיה וחזרה לתקופת האבן כדרך לביטול התוצאות המרות של אידיאולוגית המכונה השלטת בעולם המודרני. הצורות החיצונית של טכנולוגיה, כסף, ריפוי וחינוך בהחלט ישתנו, אך זה יקרה לדעתי כתוצאה ממערכת יחסים חדשה של האדם עם היקום, מערכת יחסים שניתן לתאר אותה בצורה מתומצתת כ'משחקית'. 

המשחק הוא גם חסר זמן, גם חופשי ממנגנוני הכפייה המכוערים של תפיסת ה'הישרדות', וגם הוא מבטל את ההבחנה המלאכותית של העצמי והאחר,  ההבחנה המגדירה של עידן הנפרדות שבו אנו חיים.

המצב הבידורי של המשחק, מאפשר לתחושת 'העצמי הנפרד' להעלם כאשר המשימה המשחקית סופגת אותנו לתוכה; במקום סובייקט נבדל שמנסה לשלוט ולתמרן היקום לצרכיו, אנו הופכים להיות סוכן אורגני של התהליך היצירתי של היקום עצמו. דרכנו, היקום יוצר את עצמו.



המשחק כדרך לימוד התנסותית וחוויתית
מתוך מיזם היריד האנושי הנודד


כך גם לגבי סוג אחר של משחק, שבמקום לקרוא לו יצירתי, אפשר לכנותו "התנסותי". אנחנו משחקים עם הגבולות שלנו, חוקרים את הגבולות שלנו, מגדירים את מי שאנחנו. האבטיפוס של משחק מסוג זה יכול להיות תינוקת שמשחקת עם אצבעות רגליה, ידיה, וקולה שלה,  כאשר היא לומדת לתאם תנועה, אברי חישה, ודיבור. היא לא רק מגלה מציאות קיימת מראש של הגוף שלה; חקירותיה הן מה שממריץ את ההתפתחות של הגוף שלה. על כל היבטיו, משחק אמיתי הוא מטבעו ובאופן בלתי נמנע יצירתי.

אם נרצה...



      

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

מכורים לשליטה


חלק מהמסע הרוחני שאני עובר קשור לשחרור מהתמכרויות.
ישנם כל מיני סוגי התמכרויות: עישון, שתיית אלכוהול, מתוקים, פייסבוק, טראש טלוויזיוני, ספורט, פורנו, קפה ועוד ועוד.
ההתמכרות הקשה והנפוצה מכולם בעולם של היום היא כמובן ההתמכרות לסוכר לבן.
ילדים ומבוגרים, כולנו מכורים ללבן המתוק הזה.

אז אני כאמור מנסה להשתחרר מההתמכרויות האלה.
אחת ההתמכרויות החזקות שכבר ציינתי שיש לי זה ההתמכרות לעישון.
בעת כתיבת פוסט זה אני נקי מעשן, אפור או ירוק, מזה תשעה עשר יום. וזו הרגשה טובה :)
כאשר אני לא מעשן מתחילים להתחזק אצלי צרכים אחרים.
 כזה הוא האגו, העצמי הנפרד, ברגע שכורתים לו ראש אחד, מיד צצים וצומחים ראשים חדשים  - הצורך במתוק, בקפאין, בסיפוק מיני, בגירוי אינטלקטואלי.
אני מנסה להפנות את תשומת הלב שלי לכיוון האחרון (האינטלקטואלי), משום שאני מרגיש שהוא היחיד שמקדם אותי לאנשהו, בעוד השאר רק מחזירים אותי למצבי האגואיסטי ההתמכרותי.


           


את הצרכים הבלתי מסופקים אני מנסה לנתב לכיוון של פעילות גופנית, כתיבה, מדיטציה, ונתינה.
כל פעם שבא סיגריה - לעשות מדיטציה,
בא לי קפה - לעשות שכיבות שמיכה,
בא לי סקס - לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר.
עד שאגיע למצב שבו לא בא לי, שהצרכים והדחפים שלי לא מנהלים אותי, ומאפשרים לי להיות בחיבור כמה שיותר מלא לבריאה כולה, ומשם יכול לעלות הרצון האמיתי - הרצון ליצירה, להרמוניה, לאהבה.


לשחרר שליטה

אחת ההתמכרויות שהעצמי הנפרד שלנו הכי מטפח, זו ההתמכרות לשליטה.
אני השליט של חיי, אני זה שצריך לדאוג שהכל יהיה בדיוק כפי שאני רוצה.
ובסך הכל אני די טוב בזה.
סידרתי לי חיים שבהם אני חופשי ונודד, עם עוד חבורה של אנשים כמוני.
צרכיי מסופקים, אני אוכל טוב, ישן טוב, ונהנה מהחיים.
כל מה שעלי לעשות הוא להמשיך ולדאוג שהכל מתנהל כשורה.

ואז,
נתפס לי הגב....

בשנייה עולמי חרב עלי - איני יכול לעבוד, איני יכול לתפקד, אני נתון לחסדי חברי, המציאות כבר אינה בשליטתי.
באותו רגע שבו הרגשתי את ההתכווצות ואת הכאב החד שפילח את הגב,  נשכבתי על הרצפה, ובכיתי.
גם מכאב, אבל בעיקר על מר גורלי, על כך שבתקופה הקרובה, שאין לדעת כמה זמן היא תקח,
יתכן יום-יומיים, ויתכן שבוע-שבועיים, אני עלול להיות מרותק למיטה, או לפחות לא אוכל לרכב על אופניים, ולהיות חבר יצרני ומועיל בקהילה שלי. מי יודע, אולי לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי.
מתוכי עלתה זעקת שבר.

את המשך היום לקחתי כדי לנוח, בעידוד ובתמיכה של חבריי.
ואז קרה דבר מפתיע.
בניגוד לפעמים קודמות שבהם נתפס לי הגב ושיתק אותי, הכאב לאט לאט חלף לו.
כעבור שעתיים כבר הרגשתי כאב עמום, וכמה שעות אחרי כבר כמעט שכחתי שכאב לי הגב.

איני יודע מה גרם לנס הזה, אבל אני מאמין שחלק מהעניין זה שחרור השליטה.
במקום לנסות ולקום ולהמשיך לעבוד או לשפר את המצב, פשוט בחרתי להכנע לו,
לשכב או לשבת במקום אחד, לנשום הרבה, לשלוח ריפוי למקום לקבל את המצב ולקוות לטוב.
וזה עבד.
השרירים המכווצים לאט לאט נרגעו, והכאב התפוגג לו.

כל זאת קרה אתמול, ונדמה שחלפה לה שנה....
כרגע אני יושב וכותב ומצבי הרבה יותר טוב, היום אפילו עבדתי מעט, מקווה שזה יישאר כך.

הטכנולוגיה בשירות השליטה

עוד התמכרות שיש לי היא ההתמכרות לטכנולוגיה.
יש לי מכשיר סמארטפון שאיתו אני מסתובב ומצלם צילומים יפים, שומע מוזיקה ומתקשר עם המון אנשים.
כל כמה שעות אני גם נכנס לפייסבוק ולחדשות כדי להתעדכן מה קורה.
זה נורא חשוב לדעת  מה קורה, כי אם אני לא אדע מה קורה, אז ארגיש מנותק מכל מה שקורה.
אכן התמכרות קשה.
וגם אותה אני רוצה לשחרר.

התרבות שלנו כולה נמצאת במצב של התמכרות לטכנולוגיה ושליטה.
רבים מאמינים כי הטכנולוגיה תשחרר אותנו מהרבה מבעיות הקיום שאנו חווים היום.
התקדמות הטכנולוגיה הרפואית וההנדסה הגנטית ישחררו אותנו מהזקנה והמוות.
המחשבים והמכונות ישחררו אותנו מהצורך לעשות עבודות שחוזרות על עצמן.
גידול המזון יהפוך למשהו מכני ונגיש עבור כולם.

אבל מאז המהפכה התעשייתית והתפתחותה המואצת של הטכנולוגיה ניתן לראות כי לא זה המצב.
על אף שמכונות עושות הרבה מהעבודות שפעם אנחנו היינו עושים, עדיין ישנם סווטשופים בסין,
שבהם מפעילים עבדים מודרנים את אותן המכונות.
המחשב, במקום להיות כלי שמשחרר אותנו מעבודה משרדית הפך לכלי שעלינו להזין בנתונים כל הזמן.
הרפואה, על אף שהיא מאפשרת הצלתם של ילדים והארכת החיים של זקנים, עדיין מתעסקת בעיקר בריפוי של סימפטומים, והופכת אותנו למכורים לשירותים רפואיים אבל לא בהכרח לבריאים יותר.
גידול המזון התעשייתי אמנם מאפשר להאכיל כמות הולכת וגדלה של אנשים, ועם זאת, רעב הוא תופעה נפוצה מאוד בעולם השלישי. תופעות הלוואי ארוכות הטווח של השימוש במדבירים ודשנים כימיים והשפעתם על האדמה, מציע כי יתכן ובקרוב תופעת הרעב לא תהיה רק נחלתן של אוכלוסיות העולם השלישי.

אנו ממשיכים לעבוד בשירות הטכנולוגיה, בעבודות משרדיות, בחברות הייטק, בשוק ההון והפיננסים, מתוך האמונה שאנו יוצרים קידמה.
קידמה לאן?
לעתיד טוב יותר עבור כולנו (או לפחות עבור המשפחה שלנו).

אבל הקידמה הזו לא באמת מקדמת אותנו לשום מקום. אנו תמיד עובדים עבור עתיד תוך הקרבה של העכשיו.
אנו סובלים עכשיו בלימודים כדי שיהיה לנו עבודה טובה יותר אחר כך.
אנו סובלים עכשיו בעבודה, כדי שנוכל לטוס בקיץ לתאילנד.
אנו הורסים את כדור הארץ כרגע, אבל בעתיד לילדים שלנו יהיה פה יותר טוב.
כבר כתבתי על המלחמה המתמדת בין ההווה לעתיד. בינתיים העתיד מנצח.



בעוד הטכנולוגיה לא שיפרה את מצב הבריאות ואיכות החיים האנושית,
היא כן שיפרה מאוד את יכולת המלחמה ההשמדה והניטור.
ההיגיון, הסדר, והארגון שהיוו את הבסיס למהפכה התעשייתית, הם אלו שאפשרו ליצור צבאות מאורגנים עצומים ובניית כלי השמדה מפלצתיים.
אותה הטכנולוגיה שהייתה אמורה להביא את האנושות לרמה גבוהה יותר של קיום, היא הטכנולוגיה שאפשרה את ההשמדות ההמוניות של סטאלין, היטלר ודומיהם.


        


הטכנולוגיה כיום היא אמצעי לשליטה או לפחות לאשליה של שליטה.
הממשלות והתאגידים עוקבות אחרי כל צעד שאנחנו עושים, אחרי כל אי-מייל שאנחנו שולחים.
הי אח גדול, מה דעתך על הבלוג הזה?

הטכנולוגיה מאפשרת לצבאות המתקדמים של ישראל וארצות הברית להפעיל מזל"טים
כדי לעקוב ולהפציץ טרוריסטים מבלי לסכן חיי חיילים. כדי לשמור על אסדות נפט במדינות אפריקאיות נחשלות.
המאגר הביומטרי שמשרד הפנים עושה לו פרסום מסיבי כרגע בסרטוני יוטיוב, אמור להפוך כל אחד מאיתנו לישות נעקבת.
אם אנחנו לא שם, אנחנו כנראה חסרי זכויות.
אם אנחנו כן שם, טווח התנועה שלנו מאוד מוגבל. רק על הקווים, העיקר שנוכל לעבור מהר בבדיקת הדרכונים.
המציאות שלנו הופכת להיות יותר מנוטרת, יותר רשומה, יותר נשלטת.
אדוארד סנודן, שהתריע על המעקב שהשב"כ האמריקאי עושה אחר האזרחים של ארצות הברית,
נרדף כעת בכל העולם, וצפוי למאסר ארוך שנים על הפקרת בטחון המדינה.
המכורים לשליטה ממשיכים לעקוב, לחקור, לאיים ולהרוג את מי שמערערים על ההתמכרות שלהם.
ממש מכורים קשים.



מגדל בבל




בראשית יא
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.


החיים שלנו כיום תלויים בטכנולוגיה.
התלות הזו היא תלות של מכורים.  בטווח הקצר זה עובד. המכונית מביאה אותנו מהר יותר למקום שאליו אנו רוצים להגיע. מכונת הקפה עושה לנו קפה טעים יותר. המחשב מאפשר לנו לתקשר אם קרובי משפחה בחו"ל.
אבל בטווח הארוך אנחנו רק מחמירים את המצב.
המכונית גוזלת לנו זמן רב בפקקים ובחנייה, מכונת הקפה גורמת לנו לשתות יותר כוסות קפה ביום שגומרות לנו את בלוטת האדרנלין, ותקשורת המחשבים גורמת לנו להיות עם הפנים שלנו בתוך המסך ולא להיות מסוגלים לתקשר עם האנשים שמולנו.

הטכנולוגיה המורכבת שיצרנו, יחד עם מערכות השליטה המורכבות שיצרנו - מערכות של חוקים, של בירוקרטיה, של התמחות בעבודה ספציפית - הופכות את החברה שלנו לחברת בבל מודרנית.
כל אחד דובר שפה אחרת, מתמחה בנושא מסוים, רואה את הצד שלו, וכל המגדל הזה, רועע.

כך היה באימפריות של שומר ושל רומא,
כך קורה באימפריה האמריקאית שכולנו חלק ממנה.
החברה קורסת תחת העול של עצמה.
תחילה משבר אחד, אחר כך משברים נוספים - כלכליים (משבר החובות של 2008), סביבתיים, מלחמות על משאבים (נפט), שחיתות של ההנהגה, עד שלבסוף מגיעה הקריסה.

הסיפור על מגדל בבל מזכיר לנו שכאשר אנו מנסים להגיע אל האינסופי - אינסוף צמיחה כלכלית , אינסוף קידמה טכנולוגית , בטחון צבאי מוחלט, שליטה בטבע - באמצעות הכלים המוגבלים שעומדים לרשותנו, אנו נביא את הסוף על עצמנו ונקרוס. ככל שנשקיע יותר ויותר זמן בתחזוק של החיים הנוכחיים, בלשים פלסטרים על הבעיות הגדולות שטמונות בחברה שלנו, ובתפיסה הבסיסית שלנו לגבי עצמנו, אנחנו נקרוס.

זה הכיוון שהאנושות צועדת אליו כרגע.
זה הכיוון שכל אחד מאיתנו כיחיד צועד אליו, אלא אם כן הוא בוחר אחרת.

אבל אין סיבה לפחד או לדאוג.
כפי שתיארתי במקרה הגב התפוס, כל שעלינו להסכים הוא לשחרר שליטה.
מתוך הייאוש עולה כניעה ומתוך הכניעה עולה פתיחות לאמונות חדשות.
אמונות שרואות את עצמנו כחלק מהעולם ומהטבע, ולא כאדונים שלו.
אמונות שמנסות ליצור טכנולוגיה שאינה מתוכננת לשלוט ולחפצן את הטבע,
אלא שמנסות להשתלב איתו.
אמונות שאינן רואות את המציאות כקרב השרדות שבו עלינו לשלוט באחרים כדי לשרוד,
אלא כמעין בית-ספר, או מגרש משחקים שבו אנו לומדים לחיות 'ואהבת לרעך כמוך',
והטכנולוגיה היא בסך הכל גם סוג של משחק.

אני מאמין שמתוך הקריסה הזו שצפויה להגיע בזמן הלא רחוק,
תגיע תפיסה חדשה שלנו לגבי עצמנו,
תפיסה שאינה רואה אותנו כנפרדים זה מזה,
תפיסה שאינה מסכימה להקריב  את ההווה עבור העתיד,
תפיסה שאינה מעוניינת להרוג ולשעבד ולשלוט זה בזה ובעולם כולו.

הגיע הזמן להשתחרר מההתמכרות לשליטה,
כדי שנוכל לחיות באחדות ובאהבה.

אם נרצה...


חלק גדול מהפוסט הזה הוא תרגום של הספר "עליית האנושות" של צ'ארלס איזנשטיין (מרצה כאן בסרטון)
מומלץ בחום