‏הצגת רשומות עם תוויות שיתוף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיתוף. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 ביוני 2015

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party


We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky






Our camp at the beach


Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 
One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:






There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.


The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:






The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.
The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."


So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...








יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

להפסיק לשים פתקים שלא משנים ולהתחיל ליצור מטבעות חלופיים




אין למי להצביע, מה נעשה?
חייבים לחזק את האלטרנטיבה.

איזה אלטרנטיבה אני שואל?
במקום ביבי - לפיד או בוז'י או שלי? הם כן יצליחו להרכיב קואליציה? להעביר תקציב? לקדם את האינטרסים שלנו? ומה אם האינטרסים שלי ושל הרבה אנשים אחרים הם מאוד שונים? למה שאני ארצה לכפות עליהם את מה שאני חושב שנכון?

אני רוצה לקדם את האינטרסים שלי שהם לדעתי גם האינטרסים של רוב האנשים (אפילו אם הם לא יודעים זאת עדיין....):

קיימות, רווחה, שמחה, בריאות, השכלה, מגוון ביולוגי עשיר, שיקום וריפוי האדם והאדמה, חופש, אחווה.

איך אני יכול לעשות זאת במערכת הקיימת?
נגיד שמצאתי מפלגה שהמצע שלה יחסית תואם את הערכים שאני מדבר עליהם, עדיין יש סיכוי טוב שהיא לא תכנס לממשלה, שכוחה בכנסת יהיה קטן, ושרוב העיסוק שלה יהיה בקרבות פרלמנטריים ובחסימת האינטרסים המנוגדים.
זה תפקיד חשוב, אבל הוא לא ישפר לנו את החיים, אולי יאט את הפיכתם ליותר גרועים.

הממשלה, המערכת הפוליטית כולה נתונה למניפולציות של הגופים החזקים: הבנקים, תאגידי התקשורת, והטייקונים. איך משנים אותם? איך מתמודדים איתם בלי להישאב לתוך אותו משחק כוחני שרק מוציא את אלו שבאמת מנסים לשנות מותשים ומתוסכלים?


טבעה של שיתופיות 

איך שאני רואה זאת' זה המעבר לקהילתיות ולקיימות מקומית שיכול באמת להשפיע על חיינו בצורה המשמעותית ביותר.
האפשרות להעזר בשכנים ובחברים כדי לטפל בילדים, לתקן דברים, להכין ארוחות, ליצור תרבות ולא רק לצרוך. כל אלה יכולים להתקיים בקהילה - שכונה, יישוב קטן, קבוצת אוהדי כדורגל.

הבעיה שחיי הקהילה די נעלמו או התנוונו, והגורם המכריע לכך הוא לא השלטון, אלא הכסף שלנו. במקום לחלוק את המתנות שלנו, אנו חיים בכלכלה מבוססת כסף שבה לכל דבר יש מחיר - טיפול בילדים, טיפול בהורים, תרבות, השכלה. וכך אנו הופכים להיות תלויים בכסף במקום באנשים.

איך משפיע עלינו הכסף שאנחנו משתמשים בו?

הבעיה מתרחבת כאשר אנו מסתכלים איך עובד הכסף שלנו והכלכלה שלנו - הכסף שלנו הוא כסף שנוצר על ידי בנקים פרטיים כחוב נושא ריבית - כלומר תמיד קיים מחסור ממנו. העובדה הזו נותנת כח עצום לבנקים, כוח שעולה על הכוח של מוסדות השלטון ה"דמוקרטיים". כלומר בעוד אנו חיים במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אנו מנוהלים ביום-יום שלנו על ידי מערכת כלכלית או יותר נכון כספית שהיא בבירור לא דמוקרטית. בנקים הם לא גוף דמוקרטי (למרות שעכשיו מנסים ליצור אחד כזה). ועם זאת הוא משפיע על חייינו ברמה היומיומית הרבה יותר מכל ממשלה כזו או אחרת.

הכסף שלנו שנוצר כחוב נושא ריבית גורם לכך שהכלכלה שלנו חייבת לצמוח כדי לנסות להחזיר את החובות ההולכים וגדלים שייצור הכסף יוצר.  הדרך שבה הכלכלה צומחת הוא על ידי תחרות וריכוזיות. כלומר כל גוף עסקי צריך להתחרות בגופים המקבילים לו, או להיעלם לטובת גוף עסקי גדול יותר, וכך נוצרת "צמיחה". אפשר לראות כדוגמא את מרכזי הקניות של BIG שצצים בצמתים מרכזיות ומחסלים את העסקים הקטנים. הצמיחה הזו גם מכלה את המשאבים הטבעיים והאנושיים שלנו - כל דבר חייב להפוך למוצר בעל מחיר, וכך אנחנו משמידים את אוצרות הטבע שלנו, ומכלים את המהות האנושית שלנו על ידי תמחור של הכל. אנו מחויבים לעשות זאת כל הזמן משום שהכסף תמיד נמצא במחסור, זוכרים?

 וכך אנו שבויים במעין מעגל קסמים של עוד צריכה, עוד צמיחה, עוד מחסור....


לגדל כסף? זה אפשרי...


מטבע שיתופי

כדי להחזיר את החיוניות ואת הרלוונטיות של חיי קהילה דרוש גם המנוע הכלכלי. וכדי שהכלכלה תחזור לתפקד, דרוש שיחזרו להתקיים הקהילות שהן הבסיס האורגני לחיי החברה. כלכלה מקומית שמטרתה לשקם את החברה והסביבה, יכולה לצמוח מתוך קהילה בעזרת מטבע מקומי אשר אינו מיוצר על בסיס חוב, ושבמקום לצבור ריבית הוא בעל ריבית שלילית, על פי עקרונות ה"כסף חופשי" של סילביו גזל.

מטבע כזה ממלא את התפקיד העיקרי שכסף היה אמור לעשות לפני שהוא הפך לכלי לשליטה - אמצעי סחר חליפין. מטבע כזה הוא מטבע שבבסיסו מיועד לעבור מאחד לשני. המטבע לא נועד לצבור ערך, להפך, הוא מאבד מערכו, הוא מתכלה, ממש כמו כל דבר אחר בטבע. לכן מטבע כזה יכול לגרום לשגשוג של קהילה מקומית משום שעל ידי הנפקה של כמות קטנה של מטבעות אפשר ליצור תנועה כלכלית ערה. הירקן משלם לשרברב שמשלם לגננת, שמשלמת לצבעי, שמשלם למורה למוזיקה, שמשלמת לטכנאי מחשבים שמשלם לירקן. כל זה בלי שעבר שקל אחד ביניהם, וכל הצרכים שלהם מולאו.

כדי ליצור מערכת מקומית כזו דרושה עבודת תכנון וניהול. זה לא מגיע יש מאין, ודרושים משאבים ראשוניים כדי להתחיל אותה. בעיקר דרוש זמן ונכונות של קבוצה מובילה של אנשים כדי להניע את התהליך. תרגמתי בעבר מדריך של שני כלכלנים שתיארו את השלבים השונים ביצירת מטבע קהילתי. זה בהחלט דורש עבודה.

וכאן טמון פרדוקס. מצד אחד הקהילות בעלות היכולת להניע וליצור שינוי כזה בתוכן הן קהילות מבוססות כלכלית ומשכילות. אך הקהילות האלו הן ברובן מפורדות יותר - מעין גטאות מלאות בכלובים של זהב. כל אחד ספון בביתו בין שלל מכשירי החשמל, המסכים והרהיטים המעוצבים. אין שם את הבסיס הרגשי ליצירת מערכת כלכלית מבוססת מטבע מקומי.

מנגד, הקהילות העניות - כפרים ערביים, שכונות חרדיות, עיירות פיתוח וכדומה, אשר בהן כבר קיימים גם מערכות שיתוף אשר תומכות בקהילה דוגמת גמ"ח (גמילות חסדים - מחסן קהילתי שבו ציוד שאפשר להשאיל, כלי עבודה, צעצועים לילדים, ציוד רפואי וכדומה), אך הן חסרות את הבסיס היזמי , וזקוקות לרוב לעזרה "חיצונית" של עמותה או גוף אשר יניע את התהליך.

וכך אנחנו נותרים עם קהילות עתירות משאבים וחסרות קהילתיות, וקהילות עתירות קהילתיות וחסרות משאבים.

כיצד אפשר לצאת מזה?

גם לי אין תשובה,
אבל לדעתי אם אנשים רבים ירכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכלכלה המקומית ובביסוס של מטבע מקומי, כזה שנותן מענה לצרכים האמיתיים של התושבים המקומיים, ולא לצרכים כוזבים שהחברות הגדולות מפרסמות לנו או אלו שהממשלה מנסה להפחיד אותנו בהם, אז אולי נתחיל לראות שינוי ממשי גם באיכות החיים שלנו וגם בשינוי אמיתי של המערכת.
זה דורש מאיתנו לשתף פעולה, זה דורש יוזמה, זה דורש לקיחת אחריות, וזה דורש להתעמת עם המערכת הקיימת, מערכת שכבר לא משרתת אותנו. נשמע מעייף? זה בהחלט יותר מעייף מלשים עוד פתק בקלפי, אבל זה גם מה שעשוי אשכרה לשנות את המצב...

אם נרצה...

נ.ב.

1. אני מרכז את המשאבים שלי (זמני ושכלי בעיקר) כדי לקדם את פרויקט אושר. בקרוב אושר יהפוך לקואופרטיב ויהווה אלטרנטיבה חלקית למערכת הקיימת. מוזמנים לקח חלק.

2. הנה  מספר פוסטים שכתבתי על השינוי המתבקש ביצירת הכסף ובשימוש בו, מוזמנים לקרוא בזמנכם החופשי:
השלב הבא של המהפכה - יצירת קהילה ומטבע לה
עקוב אחרי הכסף
אהבה, כסף ושינוי העולם
אשירים ומעושרים
העבודה כאמנות

3. הנה כמה מילים מרבי ומורי צ'ארלס:

    

יום שישי, 28 ביוני 2013

זמננו בידינו


אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה והמחשב נתקע...
לנשום... סבלנות...
אני נשבר ומתחיל ללחוץ על תוויות אחרות, להכנס לפייסבוק.
האצבעות כותבות מהר, והאותיות מופיעות בקצב צב.
המחשב מגיב ביותר איטיות. מתחיל לחשוב ולחשוב...
הדקות חולפות, ואני נושם.
מנסה ליישם את מה שאני רוצה לכתוב עליו.
זמני בידי, אין לחץ.

Occupy your time ' ' היה אחד השלטים הנפוצים במחאת אוקופי וול סטריט.

כל-כך מתומצת, כל-כך מדויק.


פססססט... רוצה דקה בחינם?


איבדנו את השליטה בזמן שלנו.
מכרנו אותו עבור תאגידים שמפרסמים לנו צרכים כוזבים: בית גדול, אוטו חדש, טלוויזיה שטוחה, חופשה בחו"ל, סמים ליצירת תלמידים מצטיינים, מוצרי בשר וחלב מסרטנים.

אנו ממהרים ולחוצים. 
לא מספיקים אף פעם את כל הדברים שאנו רוצים.
תמיד מאחרים. מרגישים שהזמן חומק לנו בין הידיים.
ואנחנו למרבה הצער הולכים ומזדקנים.
אנחנו מפחדים...


                   




ולכן עלינו לקחת חזרה את הזמן לידיים...

לפני שבועיים ישבתי עם חברי לדרך בקהילה על אופניים , וחשבנו על הביטוי 
בעברית ל- OCCUPY YOUR TIME"."

חלפו להם שבועיים, וכעת אנחנו נמצאים בנקודה ה-12 בשדה צבי. 
יש פה המון אמנות. כל המקום הוא יצירת אומנות אחת גדולה. 
או כמו שמגדיר את זה דורון בעל המקום - 
מה זה בכלל אמנות?

גלסקי ,שהוא איש מעשה, מאוד נהנה לעבוד פה, לתקן ולשפץ, לבנות ולסדר.
כל מה שצריך...

שאול, בן המקום, שבונה כאן יורט קסום ליד הכרם, שאל אותו בזמן שהם קשרו כיסוי ליורט :
"תגיד, אתה עושה מדי פעם גם דברים שלא צריך?"

המקום הזה מלא בדברים שלא צריך.
פסלים עצומים ממתכות חלודות, אוספים שלמים של כלים ישנים שאין להם שימוש.
גלסקי הבין שזאת מהותה של אמנות המקום – לעשות דברים שלא צריך.


כל מה שלא צריך


במהלך שיחה עם בני, השותף של דורון בעל הבית,  צעיר שב שיער, ובעל נסיון, 
אמר לו גלסקי – "אתם, יש לכם הרבה זמן פנוי".
בני השיב לו בחיוך של נצחון – "זמננו בידינו!"
חייכנו גם אנחנו – יוריקה!מצאנו!
התרגום הגיע, היה צריך לקחת את הזמן במשך שבועיים כדי שזה יתגלה בפנינו...

oocupy your time = זמננו בידינו  :)

ושלא כמו בתרגום של סרטי קולנוע מאנגלית לעברית, 
במקרה הזה, בעברית זה נשמע יותר טוב


גנבי הזמן


לפני שבועיים, כתבתי כאן מעט על הספר "מומו וגנבי הזמן".

בספר מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור.
הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכל הופך להיות קר יותר.
קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר.
רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר.
כשהם עוזבים הם נשכחים,
כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם, 
אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:


  • הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
  • הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
  • הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
  • הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
  • הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
  • הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.
ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:
  • אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
  • אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
  • אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
  • אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס, אנחנו מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה שלנו בזמננו. הוא כבר לא בידינו.
ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שלא יודעת כבר איך לעצור. העיקר לדפוק שעון:




 

זמן משותף


בטיול יש לנו זמן.
אנחנו פחות נדרשים להספיק דברים.
אבל להיות בטיול בהודו או בחופשה בסיני זו חוכמה קטנה.
כדי באמת ליצור שפע של זמן עלינו לחלוק אותו עם אנשים אחרים.
לאפשר לעצמנו ולאחרים להיות ביחד חופשיים.
זה לא חייב להיות בהודו, זה יכול להיות גם בדרום תל-אביב.

אחד הדברים שגנבי הזמן עושים הוא לבודד אותנו זה מזה.
כולנו עסוקים בעניינינו עד שאין לנו באמת זמן לבלות ביחד.
הזמן שאנחנו "עסוקים" הוא זמן אבוד.
כאשר מתים, אין אדם שאומר לעצמו – 'חבל שלא עבדתי יותר'.
הדבר העיקרי שאנשים מצטערים עליו הוא על כך שלא בילו מספיק עם אנשים אהובים.

הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן,
היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ובין משרדים, ויותר אחד עם השני.
הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע של זמן יש מאין.

כאשר אנחנו בקהילה החדשה שלנו נמצאים ביחד ,כולנו מרוויחים.
מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים. 
מישהו אחד דואג לשירה ונגינה.
מישהו אחד מעלה נושאי שיחה מעניינים.
מישהו אחד דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים. 
מישהו אחד  מלמד את כולם איך בונים קומפוסטר או איך מכינים סבונים.
מישהו אחד מלמד אותנו לבטא את מה שאנחנו מרגישים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, 

יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים.
וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים,
אלא גם סביב מגע, ורגשות ומה שקורה בתוכינו בפנים,
אז הרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו, 

זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן,
ולהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד,
כדי שנוכל לעשות מלא דברים שלא צריך,
רק בשביל הכיף שבעניין.

זמן של עיר


כמובן שבאורח החיים המודרני והאורבני, 
לא כולנו יכולים או רוצים להיות כל הזמן בחברתם של עוד אנשים.

רובינו עדיין עובדים בעבודות שאנו קצת אוהבים,
כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, פנסיה וביטוח חיים.

אך למרות שאני החלטתי לעזוב את אורח החיים הזה,
אני לא חושב שזה הכרחי לצאת מהעיר או לעזוב את העבודה.

אני מאמין שהדרך של האדם העובד המודרני ליצירת שפע זמן

עוברת דרך שינוי תודעתי, שיכול לקרות גם ברגעים קטנים.

  • מדיטציה קצרה באמצע היום. ככה מול המחשב, או בעצירה בצד הדרך באמצע נהיגה ארוכה ומתישה יכולה להפוך את המסע שלנו להרבה יותר נעים.
  • להביא משהו שהכנו בעצמנו כיבוד לעבודה. כקינוח להזמנות של המזון להאבסת כבשים (שהוא כמובן גם נורא טעים) שרובינו מזמינים, מאפשר לחברים לעבודה להנות מרגע אותנטי של יחד, לתת מחמאות, להחליף מתכונים.
  • לנסוע על אופניים או ללכת ברגל כדי להרגיש את הדרך - את החום, את הבריזה, את זיעת הגוף, את עשן המכוניות, את הצל של העצים, להתרשם מלבושם המגונדר של הנשים, לעזור בדרך לקשישים.
  • לעשות משהו משוגע כמו לשיר בזמן הישיבה בתור בביטוח לאומי או קופת חולים, תמיד מעביר את הזמן עם צחוקים ומבטים מופתעים, ולפעמים גם יש אנשים שמצטרפים :)
  • למתקדמים שבנינו, לא להסתכל על השעון, למרות שהוא נמצא מולנו בכל המכשירים, אלא להתרכז במה שאני עושה עכשיו. כמו בפו מטאטא הרחובות הזקן, בסיפור של מומו, שמטאטא כאשר הוא מביט מטה, ונושם עם כל הנפה של המטאטא, ואף פעם לא מביט אל הרחוב קדימה כדי לראות עוד כמה טאטוא נותר.

והעיקר זה לזכור שזמננו בידינו,

הוא הוענק לנו כשנולדנו, 
ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנחנו רוצים, 
בכל רגע בחיים.

                   




אשראי של זמן


מיכאל אנדה, הסופר שכתב את מומו, 
וידוע יותר בזכות ספר אחר שלו -  הסיפור שאינו נגמר - 
הוא אחד התומכים הנלהבים של רעיון בנק הזמן.

ספרו מומו הוא יצירת מופת לרעיון הזמן האבוד,
אשר נכתב בשפה של הלב - כספר לילדים.

למי שחסר זמן, יכול בימינו לקבל זמן מבנק זמן.



בירושלים פועל מזה שנים רבות בנק זמן קהילתי.
הבנק מופעל בעזרתן של הרשויות, שנותנות מילגות לסטודנטים, שעוזרים לחברים בבנק.
כן בבנק הזה זה לא רק פקידים ולקוחות, יש חברים.
הבנק בא לאפשר למי שרוצה לתת ולקבל ממגוון שירותים מופלא של דברים,
אשר ניתנים תמורת אשראי זמן, ולא תמורת כסף.

במרכז אושר, מערכת השיתוף הבין קהילתית שאני שותף בה,
אנו יוצרים אשראי של 300 שפע לכל מי שנרשם למערכת.

מה זה שפע?
שפע זו דקה. דקת שיתוף אחת.
דקה שאתה מעניק, או דקה שאתה מקבל.
מקבל ממישהו אחד, ונותן למישהו אחר.
דקה עבור דקה, שעה עבור שעה.
בנק הזמן אמור להקל עלינו לאחוז בזמננו בידינו.

כל אדם שמצטרף, מקבל אוטומטית 300 שפע.
למה מקבל ולא עובד עבורו? 
כי כל אדם שמצטרף מגלם בתוכו עוד שפע.
עוד קישורים, ותכונות, ומיומנויות, ואהבות.
במקום המינוס התמידי של הבנק המסחרי,
של ההלוואות והאשראי בריבית,
כאן השפע משותף. 

כל אחד ואחת שמעוניינים לקחת את זמנם בידם,
יכולים להתחיל בלשתף מהשפע שלהם.

לא חובה מערכת שיתוף בשביל זה,
אפשר ככה סתם.

בנק זמן הוא רק אלטרנטיבה אחת מאוד פשוטה וחכמה למערכת הקיימת, 
זו קפיצת דרך לעבר עולם ללא כסף.

כי בעולם ללא כסף, אין עניים.
כי בעולם ללא כסף, הכל פחות מדיד.
וכמו שאומר שלט הוואבי סאבי האהוב עלי בנקודה ה-12:

אין מדידים לאהבה

שיר לשבת: זמננו בידינו
לחן עממי –  על פי 'סלינו על כתפינו'

זמננו בידינו, פנינו צוחקים
מקצות תבל הגענו, הבאנו חיוכים
העבר, בליבנו הוא נשמר
העתיד, בדמיוננו הוא תמיד
בואו איתנו, הזמן הוא שלנו
ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו
ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו