‏הצגת רשומות עם תוויות שינויי אקלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שינויי אקלים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 26 בינואר 2015

It is not normal to be normal


This time I will write in English,
because it is time this blog will go global.
 Blogal...



I wrote in english once before, about a year ago,
and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,
 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME
a center with peace and ecology located next to Jericho.
Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.
It a community based project, and every year the community changes,
but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 
because it brings Israelis and Palestinians together,
to speak not only about a solution for the conflict,
or an end to the occupation,
but also and mostly, about what it means to be humans,
and to live in peace with each other and the land,
in a world that is immersed in war,
a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.
not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,
but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,
both Israelis and Palestinians, 
and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,
I find great hope and motivation in creating a different reality,
in creating an alternative, 
that for sure is small and margin but non the less with great significance.


      



Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."
Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.
The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.
Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.
It does not mean that we own it. 
In the same sense, the Earth is not owned by humans.
On the contrary, we belong to the earth. 
We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?
In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,
It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.
But this what we are trying to do here in Eco-ME,
we try to build peace on a land that we do not own,
and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 
our political institutions and our very sense of self.
If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,
sometime through hard work,
if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,
and this is why I became a nomad.
If the world that I live in is consuming all the good of the earth,
and destroying lives and places in ongoing wars,
maybe it is time to stop worry about my own future,
and start taking care of our bigger home -
Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?


        



The Normalization

so some of you may think I am crazy.
some of you already know I am,
some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization
but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,
as if the occupation does not exist,
but the normalization of trying to live a "normal" life,
in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,
while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal


It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,
while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,
while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,
and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 
while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,
and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!


hope we can lose our minds together in peace.
because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...



      

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

אשירים ומעושרים

השבוע חזרנו לבאר-שבע,
אני, שלולי ואלסנדרה שהצטרפה אלינו לפני שבועיים לקהילה.

השבוע הזה היה בסימן כסף, בית וחורף.
בתור נוודים חסרי בית, חווינו על בשרינו ב PEACE FESTIVAL  איך זה להיות רטובים וקפואים.
למזלנו יש לנו הרבה חברים באזור המרכז שעוזרים לנו, כולל הוריי היקרים, והפלא הנפלא שאירח אותנו לכמה ימים.

עוד כשהיינו בתל-אביב פרסמנו מודעה שאנחנו מחפשים מקום שיארח אותנו בזמן שהותנו בבאר-שבע.
כמה שמחתי לראות שאנשים רבים שיתפו את הבקשה שלנו, והיו גם כמה שנענו והזמינו אותנו אליהם.
בהתחלה חזרנו למורן ואדם, משבועת האדמה, שם היה הציוד שלנו.
מכיוון שעדיין לא היינו מוכנים למעבר נשארנו אצלם עוד שני לילות.

ביומיים האלו, נכחתי באירוע מאוד מעניין שהתרחש בעיר - קונגרס הנגב לכלכלה מקומית.
זו פעם ראשונה שאני נוכח בכנס מן השורה, עם תווי שם ומוזמנים.
כזה שדואג לשתייה וכיבוד בכלים ובכוסות חד-פעמיים...

בכנס הרצו במגוון נושאים, החל משיתופי פעולה בין עסקים עמותות ורשויות, ועד לדיון בנושא רעיית הצאן בחברה הבדואית.
היה מעניין ואפילו מרגש לראות כנס שגיבש אנשים מאוכלוסיות מגוונות ומתעסק בנושאים מהותיים לקיומנו.
חוט השני בכל הדיונים וההרצאות היה כמובן - כסף. מאין הוא מגיע ולאן הוא הולך, או יותר נכון כיצד להשאיר אותו בקהילה המקומית.

מקורות הכסף הם בדרך-כלל זהים - יזמים משקיעים ותורמים (שעובדים דרך עמותות), ורשויות. כל מיזם שרוצה לקום צריך להאבק מול מיזמים אחרים על מקורות מימון. זה חלק מתורת "השוק החופשי" שכלכלנים סוגדים לה.
כמובן שבמציאות אין שוק חופשי, יש דיקטטורה של הכסף, ולמי שלא מבין איך כסף נוצר, אני ממליץ ללכת לכנס הקרוב של התנועה לשינוי מוניטרי, או לפחות להסתכל על החומרים המצוינים שמועלים לרשת.

היחידים שהציעו אלטרנטיבה למקורות המימון הרגילים, הם חבריי למיזם o-share שבאו להרצות והיוו שינוי מרענן למרצים המבוגרים והקצת עייפים שהרצו ברובם בכנס...

            



כסף והון

אז מה שונה אושר משאר היוזמות שהציגו בקונגרס?
ובכן כמו שציינתי, o-share לא רק מדבר על שיתופי פעולה בין גורמים ממוסדים לכדי יצירת עסק שהוא גם חברתי, אבל עדיין משוחק בכללי המשחק הקיימים. o-share משנה את כללי המשחק. במקום להיות תלויים בכסף של הבנקים, שנמצא תמיד במחסור אצל האדם הפשוט, אנו יוצרים מערכת משלנו שמאפשרת לנו לשתף ולהחליף שירותים ומוצרים בעצמנו, שזו היתה המטרה המקורית של הכסף מלכתחילה. אנחנו משנים את חוקי המשחק.

בספרו הנהדר "עליית האנושות" שאני כל-כך אוהב לתרגם חלקים ממנו (ובימים אלו גם מחפש שותפים לתרגום של הספר כולו), מסביר צ'ארלס אייזנשטיין כיצד הכסף הפך אותנו ליצורים תחרותיים, בודדים, שתמיד חסר להם.
הכסף, מסביר צ'ארלס, השתלט על כל חלק בחיינו. אנחנו לא תלויים יותר במי שמייצר את המזון שלנו, ואפילו לא במי שמכין אותו. אנחנו גם לא תלויים במי שבונה את הבית שלנו, שתופר את הבגדים שלנו, או מרפא אותנו. כל מה שאנחנו תלויים בו זה האם יש לנו כסף לשלם להם. מי האנשים ומה הם עושים זה לא משנה. אם הם בחופשה או שהם חולים, זה ממש לא משנה, אנחנו פשוט יכולים לשלם למישהו אחר שיעשה את העבודה שלהם.

הנחת היסוד הזו, שאנחנו לא זקוקים זה לזה היא בבסיס המשברים שהעולם חווה היום, משברים כלכליים, סביבתיים, מוסריים ומה לא...
העצמאות הכלכלית שאנחנו עובדים עבורה, שאנחנו לומדים עבורה במשך כל ילדותנו ונערותינו, העצמאות הכלכלית הזו היא בבסיסה הדבר שהורס את המרקם האנושי. מי שמצליח להגיע לעצמאות הזו, עלול לגלות בסוף הדרך, אחרי שעבד אינספור שעות, וקנה את כל מה שהוא זקוק לו, שהוא נותר לבד, עם המון זרים שדואגים למלא את צרכיו עבור תשלום. למעשה בשעבוד שלנו לכסף, אנחנו מוותרים על המון דברים שהם למעשה הדברים החשובים בחיים (בעיניי לפחות) - חברות, אחווה, קהילתיות, אמון, עזרה הדדית, אהבה.

כיצד אנו יכולים לחזור לחיים של אהבה, ולא של כסף?
אחד המפתחות לכך לדעתי זו קהילה. זו הסיבה שאני בוחר לחיות כרגע בקהילה ונמצא במסע בין קהילות. השבוע הוצאתי 32 ש"ח על מחייתי (מעבר לחשבון טלפון וביטוח לאומי שיורדים לי מחשבון הבנק שאני עדיין מחזיק). את האוכל שאכלתי אלסנדרה נסעה להביא מהשוק בבאר-שבע. הבתים שגרנו בהם הם בתים שאנשים הזמינו אותנו אליהם בנדיבותם. ונכון, האנשים האלו משלמים מים, וחשמל וארנונה, ואנחנו כאילו מקבלים זאת בחינם. כחלק מהתמורה אנחנו מנסים לתת ממה שברשותנו - לבשל, לנקות, לשפץ, לגנן או מה שצריך בבית. חוץ מזה שאופן החשיבה הזה הוא בדיוק אופן החשיבה שהשתלט על כל מרחבי המציאות - אופן החשיבה שמודד הכל בכסף.  את מה שאנחנו מביאים איתנו לא תמיד ניתן למדוד בכסף. חברות, רעיונות, שמחה, אלו דברים שלא ניתן לכמת לכסף, אפילו שיש כאלו שניסו.

היכולת להסתדר בלי כסף באה בזכות סוגי הון שאינם כספיים. צ'ארלס מחלק זאת לארבעה סוגים - הון חברתי, הון תרבותי, הון רוחני, והון טבעי. כולנו בעלים של הון מכל מיני סוגים שאינו בא לידי ביטוי באמצעות הכסף של היום.
וזה בדיוק מה שמיזם o-share מנסה לעשות - לתת ביטוי לכל הכישורים, והחפצים, והתחביבים שיש ברשותנו ואין לנו עם מי לחלוק אותם היום, כי כולם עסוקים כל הזמן בלהשיג כסף כדי לשרוד.

אמון ואמונה

ביום השני של הכנס יצאתי לכיוון מגדל הרכבת בבאר-שבע כדי לעבור סדנה בת ארבע שעות בנושא כלכלה מקומית, אצל אחת מהאקדמאיות האהובות עלי - ליה אטינגר. בדרך לסדנה חשבתי לעצמי, מה זה אומר לתת אמון? שעלי לתת יותר אמון בחברי לקהילה ובאנשים בכלל. תוך כדי שהמחשבה הזו צצה בראשי, והנה הופיע אתגר - שכחתי לקחת את המנעול של האופניים.
התלבטתי מה לעשות. הייתי כבר באיחור לתחילת השיעור, וגם הגשם עמד לרדת, ומצד שני להשאיר את האופניים לא קשורות זה מתכון בטוח לגניבה, והרי רק בשבוע שעבר תיקנתי אותם ב-280 ש"ח (כן לפעמים גם יש הוצאות יקרות...).
מתוך המחשבה שלי על אמון, אמרתי לעצמי שאמשיך לנסוע והפתרון כבר יגיע. הגעתי למגדל הרכבת והגשם התחיל לרדת בעוצמה. בדקתי חלופות היכן ניתן להשאיר את האופניים אך לא מצאתי פתרון. לרגע חשבתי שאאלץ לחכות שהגשם יפסק, ואז לחזור ולהביא את המנעול, למרות כל רצוני הטוב.
אך אז הגשם נחלש והחלטתי לצאת לסיבוב מסביב לבניין ולראות מה אראה ואת מי אפגוש. הדלת הראשונה הפתוחה שראיתי היתה של מחסן האספקה של רשת הסופרמרקטים - "יש זול". נכנסתי פנימה ושאלתי בנימוס אם אני יכול להשאיר את האופניים לשעה קלה. משה מנהל המחסן הסתכל עלי בעין עקומה אך הסכים אחרי העובד שלו אמר לו - "תעשה מצווה, יש גשם". וכך השארתי את האופניים למשך כל הסדנה במחסן של משה, והייתי אפילו יותר רגוע מאשר אם הייתי משאיר אותם נעולים ברחוב.

באותו יום חזרתי לביתם של מורן ואדם והעברנו את חפצינו לביתו של טל, שפינה לנו את ביתו למשך כל סוף השבוע. בילינו את הסופה בעיקר בתוך הבית. בישלנו, וקראנו, ושוחחנו, והתמכרנו לפייסבוק (כי לא היתה הפסקת חשמל).

שלג בקהיר לראשונה מזה 112 שנה


החורף המשוגע שהגיע פתאום מזכיר לי כמה דברים:

  • שינויי האקלים כבר כאן וכדאי שנתחיל להתרגל ולהתכונן לבאות.
  • הדבר שהכי יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבי קיצון הוא העזרה ההדדית והידיעה שאנחנו ביחד. 
  • מזג האוויר הקשה מזכיר לנו שאנחנו תלויים זה בזה. המשפחות שנאלצו לשוחח, לשחק, ולעמול יחד בזמן ההפסקות חשמל, במקום לבהות במסכים. כוחות הצבא שלשם שינוי עסקו בפעילות חילוץ במקום משימות של הרג. וזרים שנרתמו עבור אנשים שאינם מכירים מזכירים לנו בצורה הכי טובה שאנחנו משפחה אחת גדולה.

תודה לכל האנשים , שדאגו שיהיה לנו חם ונעים בימים הקרים.
אני מרגיש אשיר ומעושר, למרות שאין לי כסף,
פשוט כי יש לי חברים כל-כך נהדרים :)


               

יום שבת, 18 במאי 2013

מחר יהיה חם ומגניב


נרשמתי לאינסטגראם
ואז ראיתי מעיל לבן עם כובע פרוותי כזה
שוכב בצורה כל-כך אמנותית על תיבת חשמל
ורציתי לצלמו ולהעלות לרשת החדשה שלי
ואז הופיעה שכנה, הנרקומנית של השכונה
היא ביקשה ממני להתקשר לחברה,
מה את לא רואה שאני עסוק עכשיו באמצע היצירה
אבל במקום זאת אמרתי - בטח בבקשה
היא לא עונה, היא אומרת לי
וריח עז של אלכוהול נידף בדיבורה
אז אפשר עוד אחת זה לבן שלי
בטח, אין בעיה, אבל רק עוד אחת
אני מציב לה גבולות שלא תתעלק
והיא מדברת וצועקת כמו אמא דואגת
איפה הוא אני שואל אותה, הוא בחיפה
והיא צועקת ומספרת לו שהיא הולכת לשתות קצת וודקה בגינה
למה וודקה? למה אין מה לעשן היא צוחקת וחושפת את שיניה החומות
ומספרת לו על האיש החמוד שנתן לה להתקשר
ומסתכלת עלי במבט שטוף זימה
ואני לא רוצה לתת לו לחכות, אני אוהבת אותך נשמה
היא מנתקת ואז מבקשת להתקשר שוב לחברה
ואני רוצה להספיק לראות קצת את ההורים לפני שהערב בא
והיא אומרת רק דקה, ובסוף משאירה הודעה
אני פה בגינה תבואי יאללה ביי
ומנתקת ואומרת תודה
איפה אתה גר
פה מאחורה אני מצביע
והיא מודה שוב וממשיכה לדרכה
עם החיוך הלבבי שלה, והמבט המוזר וריח השוכרה


מעיל מחבק תיבת חשמל לאינסטגרם


נוהג על אופניים להביא מזון לרעבים הטבעונים
ולפתע סופת ברקים, בחודש סיוון
מי דיבר על שינויי אקלים
ונרטב עד לשד עצמותיי ומחייך כי אני יודע
שגשם כזה לא יחזור מחר
ונזכר בספר על ההוא מקזחסטן
שידע רגע של אושר רטוב בלב מדבר
מתעטף במעיל גשם צהוב
ויוצא לעבר קניון עזריאלי
במכנסיים ספוגים ונעליים נוטפות
צועד לתוך מקדש הצרכנות הגדול
הרצפה לבנה ואורות הניאון
המיזוג המעודן של אושר מזויף
נותן את השקית, ביטבתה בעיר
יש שם בשר? אנחנו שומרים על כשרות
אל דאגה אחי, אני בטבעונות




משחק פריזבי בשקיעה למול התבור
רוח שטות גמורה נושבת ענוגות
וקרירות מתוקה של אחרי גשם קיצי וירוק
ברנשים שיכורים ועלמות חשופות חזה מסובבוות הולה הופ
והכל מתנצנץ לו חמזמזים זוהרים
וכמה פירומנים שמשחקים באש פעלולים
ופיה מתולתלת משתעשעת מתלטפת
יוצאים מהארון ומתוודים מהלב ונחשפים ערומים למול כל ההמון האוהב
סחים זה לא פה, רק תרימו את הארמברקס
ותקחו אחריכם את כל הזבל
ותחלקו את ההבל 
כי זה כל מה שנשאר
להנות מהרגע
מי יודע מה יביא מחר



ג'וינט של סוף ערב, מתיישב כעת לכתוב
וחושב עלינו יושבים על עץ
חולמים ובוהים
בשקיעה ענוגה על עיירה רדומה
מבוגרים אך ילדים
נישקת  את לחיי
פתחת את ליבי

                        

אם נרצה