זמננו בידינו

אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה והמחשב נתקע...
לנשום... סבלנות...
אני נשבר ומתחיל ללחוץ על תוויות אחרות, להכנס לפייסבוק.
האצבעות כותבות מהר, והאותיות מופיעות בקצב צב.
המחשב מגיב ביותר איטיות. מתחיל לחשוב ולחשוב...
הדקות חולפות, ואני נושם.
מנסה ליישם את מה שאני רוצה לכתוב עליו.
זמני בידי, אין לחץ.

Occupy your time ' ' היה אחד השלטים הנפוצים במחאת אוקופי וול סטריט.

כל-כך מתומצת, כל-כך מדויק.

פססססט... רוצה דקה בחינם?

איבדנו את השליטה בזמן שלנו.
מכרנו אותו עבור תאגידים שמפרסמים לנו צרכים כוזבים: בית גדול, אוטו חדש, טלוויזיה שטוחה, חופשה בחו"ל, סמים ליצירת תלמידים מצטיינים, מוצרי בשר וחלב מסרטנים.

אנו ממהרים ולחוצים. 

לא מספיקים אף פעם את כל הדברים שאנו רוצים.

תמיד מאחרים. מרגישים שהזמן חומק לנו בין הידיים.
ואנחנו למרבה הצער הולכים ומזדקנים.

אנחנו מפחדים...

                   

ולכן עלינו לקחת חזרה את הזמן לידיים...

לפני שבועיים ישבתי עם חברי לדרך בקהילה על אופניים , וחשבנו על הביטוי 
בעברית ל- OCCUPY YOUR TIME"."

חלפו להם שבועיים, וכעת אנחנו נמצאים בנקודה ה-12 בשדה צבי. 

יש פה המון אמנות. כל המקום הוא יצירת אומנות אחת גדולה. 
או כמו שמגדיר את זה דורון בעל המקום - 

מה זה בכלל אמנות?

גלסקי ,שהוא איש מעשה, מאוד נהנה לעבוד פה, לתקן ולשפץ, לבנות ולסדר.
כל מה שצריך...

שאול, בן המקום, שבונה כאן יורט קסום ליד הכרם, שאל אותו בזמן שהם קשרו כיסוי ליורט :

"תגיד, אתה עושה מדי פעם גם דברים שלא צריך?"

המקום הזה מלא בדברים שלא צריך.
פסלים עצומים ממתכות חלודות, אוספים שלמים של כלים ישנים שאין להם שימוש.

גלסקי הבין שזאת מהותה של אמנות המקום – לעשות דברים שלא צריך.

כל מה שלא צריך

במהלך שיחה עם בני, השותף של דורון בעל הבית,  צעיר שב שיער, ובעל נסיון, 

אמר לו גלסקי – "אתם, יש לכם הרבה זמן פנוי".

בני השיב לו בחיוך של נצחון – "זמננו בידינו!"

חייכנו גם אנחנו – יוריקה!מצאנו!
התרגום הגיע, היה צריך לקחת את הזמן במשך שבועיים כדי שזה יתגלה בפנינו...

oocupy your time = זמננו בידינו  :)

ושלא כמו בתרגום של סרטי קולנוע מאנגלית לעברית, 

במקרה הזה, בעברית זה נשמע יותר טוב

גנבי הזמן

לפני שבועיים, כתבתי כאן מעט על הספר "מומו וגנבי הזמן".

בספר מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור.

הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכל הופך להיות קר יותר.

קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר.
רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר.
כשהם עוזבים הם נשכחים,
כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם, 
אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:

• הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
• הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
• הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
• הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
• הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
• הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.

ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:

• אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
• אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
• אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
• אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס, אנחנו מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה שלנו בזמננו. הוא כבר לא בידינו.

ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שלא יודעת כבר איך לעצור. העיקר לדפוק שעון:

 

זמן משותף

בטיול יש לנו זמן.
אנחנו פחות נדרשים להספיק דברים.
אבל להיות בטיול בהודו או בחופשה בסיני זו חוכמה קטנה.
כדי באמת ליצור שפע של זמן עלינו לחלוק אותו עם אנשים אחרים.
לאפשר לעצמנו ולאחרים להיות ביחד חופשיים.
זה לא חייב להיות בהודו, זה יכול להיות גם בדרום תל-אביב.

אחד הדברים שגנבי הזמן עושים הוא לבודד אותנו זה מזה.
כולנו עסוקים בעניינינו עד שאין לנו באמת זמן לבלות ביחד.
הזמן שאנחנו "עסוקים" הוא זמן אבוד.
כאשר מתים, אין אדם שאומר לעצמו – 'חבל שלא עבדתי יותר'.
הדבר העיקרי שאנשים מצטערים עליו הוא על כך שלא בילו מספיק עם אנשים אהובים.

הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן,
היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ובין משרדים, ויותר אחד עם השני.
הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע של זמן יש מאין.

כאשר אנחנו בקהילה החדשה שלנו נמצאים ביחד ,כולנו מרוויחים.
מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים. 
מישהו אחד דואג לשירה ונגינה.
מישהו אחד מעלה נושאי שיחה מעניינים.
מישהו אחד דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים. 
מישהו אחד  מלמד את כולם איך בונים קומפוסטר או איך מכינים סבונים.
מישהו אחד מלמד אותנו לבטא את מה שאנחנו מרגישים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, 
יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים.
וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים,
אלא גם סביב מגע, ורגשות ומה שקורה בתוכינו בפנים,
אז הרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו, 
זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן,
ולהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד,
כדי שנוכל לעשות מלא דברים שלא צריך,
רק בשביל הכיף שבעניין.

זמן של עיר

כמובן שבאורח החיים המודרני והאורבני, 
לא כולנו יכולים או רוצים להיות כל הזמן בחברתם של עוד אנשים.

רובינו עדיין עובדים בעבודות שאנו קצת אוהבים,
כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, פנסיה וביטוח חיים.

אך למרות שאני החלטתי לעזוב את אורח החיים הזה,
אני לא חושב שזה הכרחי לצאת מהעיר או לעזוב את העבודה.

אני מאמין שהדרך של האדם העובד המודרני ליצירת שפע זמן
עוברת דרך שינוי תודעתי, שיכול לקרות גם ברגעים קטנים.

• מדיטציה קצרה באמצע היום. ככה מול המחשב, או בעצירה בצד הדרך באמצע נהיגה ארוכה ומתישה יכולה להפוך את המסע שלנו להרבה יותר נעים.
• להביא משהו שהכנו בעצמנו כיבוד לעבודה. כקינוח להזמנות של המזון להאבסת כבשים (שהוא כמובן גם נורא טעים) שרובינו מזמינים, מאפשר לחברים לעבודה להנות מרגע אותנטי של יחד, לתת מחמאות, להחליף מתכונים.
• לנסוע על אופניים או ללכת ברגל כדי להרגיש את הדרך - את החום, את הבריזה, את זיעת הגוף, את עשן המכוניות, את הצל של העצים, להתרשם מלבושם המגונדר של הנשים, לעזור בדרך לקשישים.
• לעשות משהו משוגע כמו לשיר בזמן הישיבה בתור בביטוח לאומי או קופת חולים, תמיד מעביר את הזמן עם צחוקים ומבטים מופתעים, ולפעמים גם יש אנשים שמצטרפים :)
• למתקדמים שבנינו, לא להסתכל על השעון, למרות שהוא נמצא מולנו בכל המכשירים, אלא להתרכז במה שאני עושה עכשיו. כמו בפו מטאטא הרחובות הזקן, בסיפור של מומו, שמטאטא כאשר הוא מביט מטה, ונושם עם כל הנפה של המטאטא, ואף פעם לא מביט אל הרחוב קדימה כדי לראות עוד כמה טאטוא נותר.

והעיקר זה לזכור שזמננו בידינו,
הוא הוענק לנו כשנולדנו, 
ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנחנו רוצים, 
בכל רגע בחיים.

                   

אשראי של זמן

מיכאל אנדה, הסופר שכתב את מומו, 
וידוע יותר בזכות ספר אחר שלו -  הסיפור שאינו נגמר - 
הוא אחד התומכים הנלהבים של רעיון בנק הזמן.

ספרו מומו הוא יצירת מופת לרעיון הזמן האבוד,

אשר נכתב בשפה של הלב - כספר לילדים.

למי שחסר זמן, יכול בימינו לקבל זמן מבנק זמן.

בירושלים פועל מזה שנים רבות בנק זמן קהילתי.

הבנק מופעל בעזרתן של הרשויות, שנותנות מילגות לסטודנטים, שעוזרים לחברים בבנק.

כן בבנק הזה זה לא רק פקידים ולקוחות, יש חברים.

הבנק בא לאפשר למי שרוצה לתת ולקבל ממגוון שירותים מופלא של דברים,

אשר ניתנים תמורת אשראי זמן, ולא תמורת כסף.

במרכז אושר, מערכת השיתוף הבין קהילתית שאני שותף בה,

אנו יוצרים אשראי של 300 שפע לכל מי שנרשם למערכת.

מה זה שפע?

שפע זו דקה. דקת שיתוף אחת.

דקה שאתה מעניק, או דקה שאתה מקבל.

מקבל ממישהו אחד, ונותן למישהו אחר.

דקה עבור דקה, שעה עבור שעה.

בנק הזמן אמור להקל עלינו לאחוז בזמננו בידינו.

כל אדם שמצטרף, מקבל אוטומטית 300 שפע.

למה מקבל ולא עובד עבורו? 
כי כל אדם שמצטרף מגלם בתוכו עוד שפע.

עוד קישורים, ותכונות, ומיומנויות, ואהבות.

במקום המינוס התמידי של הבנק המסחרי,

של ההלוואות והאשראי בריבית,

כאן השפע משותף. 

כל אחד ואחת שמעוניינים לקחת את זמנם בידם,

יכולים להתחיל בלשתף מהשפע שלהם.

לא חובה מערכת שיתוף בשביל זה,

אפשר ככה סתם.

בנק זמן הוא רק אלטרנטיבה אחת מאוד פשוטה וחכמה למערכת הקיימת, 

זו קפיצת דרך לעבר עולם ללא כסף.

כי בעולם ללא כסף, אין עניים.

כי בעולם ללא כסף, הכל פחות מדיד.

וכמו שאומר שלט הוואבי סאבי האהוב עלי בנקודה ה-12:

אין מדידים לאהבה

שיר לשבת: זמננו בידינו

לחן עממי –  על פי 'סלינו על כתפינו'

זמננו בידינו, פנינו צוחקים

מקצות תבל הגענו, הבאנו חיוכים

העבר, בליבנו הוא נשמר

העתיד, בדמיוננו הוא תמיד

בואו איתנו, הזמן הוא שלנו

ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו

ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו

שפע אור ואהבה

חזרתי השבוע מעשרה ימים של התנדבות בסדנת תקשורת לא-אלימה ליד ים המלח,

בהשתתפות בני משפחת האדם ממקומות שונים בארץ ובעולם: ירושלים, חברון, פרדס-חנה, אמסטרדם, ז'נבה ומקומות רבים נוספים.

התכוונתי לכתוב פוסט על קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, אך אני אשמור את זה להזדמנות אחרת.

אתמול הלכתי ברחוב וראיתי סטיקר על דלת שעליו היתה רשומה הכותרת של הפוסט הזה.
אז החלטתי במקום לדבר על קונפליקט,  לספר קצת על שפע אור ואהבה שאני חווה מסביבי ובתוכי.

שחר של יום חדש בים המלח

שפע

אל הסדנא הגעתי כאשר 220 ש"ח בכיסי. מבחינתי זה הכסף שלי עד סוף החודש.

במשך שבוע וחצי עבדתי במטבח, עזרתי בסידור ותחזוק המקום, וזכיתי לקורת גג, אוכל מזין וטעים שלוש פעמים ביום, ולהכיר חבורה מופלאה של אנשים אוהבים ושוחרי שלום מכל הגילאים והסוגים והמינים.

איזה אנשים.

כאמל בן ה-60 שהגיע לישון איתנו בחדר שינה לכ-30 אנשים, עם מזרונים על הרצפה. ובבוקר מעביר סדנה קצרה ומתרוצץ בין כולם כמו שפן של אנרג'ייזר.

ז'נט העירקית הגאה, שכל הזמן דאגה לי, ושהזכירה לי את סבתא מנוחה, ושהשאירה לי חלבה כשעזבה.

איסמאיל המזמר, חובב נשים ואוהב את החיים, ששר לי שירים על חופש ועל געגוע. 

מאי בת ה-12, שבתבונה חביבה ובילדותיות כנה הצליחה להפנט אותי ואת כל מי שנכח בסדנה.

שלומי המנהל החביב, עם האנגלית העילגת שלו, שהצליח עם ילד קרחניסט על הכתפיים להחזיק את המקום ולדאוג בצורה כל כך נעימה ושקטה, שכולם ירגישו בבית.

ורבים נוספים.

הרבה דברים קיבלתי שם. מסעות וחוויות, קשיים ואתגרים. שפע.

השפע הזה ממשיך איתי אחרי תום הסדנה. 

אחרי שבוע וחצי אינטנסיביים הגיע פורים - הזדמנות מצוינת לפרוק את המטענים במסיבת פורים משחררת.

בעקבות המלצות התכווננתי למסיבת פורים בעין-כרם.

בדרך פלא הכרתי חבר שגר בירושלים, היה לו טרמפ בשבילי, והסכים שאני וחברה נישן אצלו.

למחרת המסיבה החלטנו להכין כמה משלוחי מנות ולהביא לשכנים.

אין כמו נתינה כדי להרגיש מלא , כדי לחוות שפע. עצרנו מכונית ברחוב, ילדים עם אופניים, וחילקנו להם משלוחי מנות שהכנו. כל ההכנות לקחו כמה שעות, החלוקה כמה דקות בודדות, אבל איזה כיף זה :)

כשחזרתי תל-אביבה, אחרי המסיבה והנסיעות, נותרו בכיסי כ-60 ש"ח. זה היה אמור להספיק לי לכמה ימים. הבנתי שאין לי אפשרות לקיים את עצמי כמה ימים בעיר תל-אביב בצורה הרגילה, ועלי לפעול מחוץ לנורמה.

עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי לאסוף, שאריות של ירקות, פירות ולחם מהדוכנים בשוק.

המוכרים היו נדיבים והביאו לי בשמחה את כל מה שנותר, עמד להיזרק, ולפעמים גם הוסיפו דברים ככה כדי לפנק. זו היתה חוויה מדהימה עבורי. לראות שכאשר זקוקים ומבקשים, אז אלוהים גם מקשיב.
תודה עזרא שאתה עוזר לי לחזק את האמון שלי באנשים ובאלוהים.

בינתיים גם קיבלתי שתי עבודות שאחת מהן אף הכניסה לי מזומנים לא ממוסים. (כן אני מעלימן מס, ואני מודע לכך שזה יכול להרגיז כמה אנשים, אבל זה בסך הכל מכוונה טובה).

בקיצור - שפע

                 


אור

יש בנו אור גדול. בכל אחד מאיתנו. ואנו יכולים לראות אותו בנו. הרבה פעמים דרך האחר.
יצא לי לחוות את זה הרבה. הצורה שבה אנשים מדברים אליי, מביטים בי, אוהבים אותי,
עזרה לי ממש להיזכר באור הגדול שיש בי, ביכולת שלי לבחור ולהשפיע ולעורר השראה.

לעתים גם הרגשתי את הפחד שיש בי מפני האור הזה.

 כפי שאמרה מריאן וויליאמסון: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו -  שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזה זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

במהלך הסדנה קיבלתי החלטה לצום שלושה ימים. הצום הזה לא היה צום שהגעתי אליו רק על דעת עצמי. זהו חלק מצום שנעשה בו-זמנית על ידי קבוצה של יותר מ-1000 איש אשר צמו יחדיו למען אחדות עם ישראל. 

החלטתי יחד עם חבר (ששהה בביתו אך היינו בקשר טלפוני) להצטרף לצום.
שלושה ימים ושלושה לילות.
ללא אוכל ושתייה.

הצום נעשה בהקשר למגילת אסתר ולתענית שלפני פורים: 

 "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (מגילת אסתר)

אסתר מבקשת מהיהודים בפרס לצום כדי שדבריה לאחשוורוש ישמעו בלב פתוח ויצילו חיים.

כך גם מבקש אני, שדבריי יישמעו בלב פתוח על ידי כל מי ששומע.

עבורי הצום הזה היה יותר מאשר תפילה למען אחדות עם ישראל, אחדות שהיא כל-כך חשובה כיום.

הצום הזה היה גם עבור האסירים הפלסטינים ששובתים רעב. סאמר עיסאווי שצם כבר למעלה משבעה חודשים למען החופש שלו ושל בני עמו, וחייו תלויים כחוט הסערה.

הצום הזה היה עבור כל מי שנמצא בשבי ובכלא - פיזי, מנטלי וחברתי. כל אדם וחיה שנכלאו על ידי מישהו אחר, או על ידי עצמם, בין גדרות וחומות, מחסומים ומצלמות, כלי נשק וצווים משפטיים. מי יתן ויהיו חופשיים בימינו במהרה.

במהלך הצום חוויתי תעצומות נפש גדולות. חשתי רטיבות בפי והודיה בליבי. תחושות החולשה הפיזית היו קטנות יחסית. רוב הזמן הרגשתי נוכח ונינוח. עבדתי פחות ונחתי יותר, חשבתי פחות ונשמתי יותר.
התמודדתי עם כל מיני תגובות - זה לא אפשרי, תשמור על עצמך, כל הכבוד, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.
מכל תגובה כזו התחזקתי. הרגשתי שאני משפיע, שאני מעורר אנשים, מעורר מודעות או התנגדות.
אבל לא הרגשתי שאני מסכן את בריאותי או נעשה חלש, הרגשתי שאני רק מתחזק, באמונה ובגוף, ושאפשר לעשות דברים שהם פורצי גבולות עבורנו.
זו היתה חוויה מכוננת עבורי, שהסתיימה בתפילה משותפת של כ-20 איש, כולל קבוצת נערות פלסטיניות ממזרח ירושלים, ותפילות בעברית אנגלית וערבית. חוויתי רגע של קדושה. ולרגע יכולתי לראות את האור...

                  

אהבה

כמה אהבה יש בעולם, וכמה אנחנו לפעמים מתקשים לתת לה לעבור דרכנו.
אחד האתגרים החזקים מבחינתי היה לתת אהבה, ולקבלה.
הרגשתי איך האור שבי מושך אליו אורות נוספים שרוצים יחדיו להאיר ביחד, והתקשיתי למצוא את הדרך להתחבר.
פעמים רבות דחיתי ושמרתי מרחק, פעמים רבות הסתתרתי והתגוננתי.

חבר יקר וחכם אמר לי - האתגר הכי גדול שלנו, הכי גדול, הוא "ואהבת לרעך כמוך". וזו גם המתנה הכי גדולה שלנו.
הוא גם אמר לי שהדרך הכי טובה לחוות אתגר זה הוא דרך אשה, או באופן כללי יותר דרך בן/בת זוג.

אני שומע את זה הרבה.
שמעתי את זה גם ממי שרוצה להיות בת זוג שלי.
וזה מכווץ אותי. זה מרחיק אותי. זה לא נשמע לי נכון.
וזה גורם לי להתרחק ולפגוע.

ואני תוהה  - למה זה?
האם זה מדפוס, פחד, מצוקה?
או האם זה צורך למשהו אחר, צורך שנובע מאהבה?

חלק מהריפוי שלי הוא בכך שאני כותב את זה ומשתף את זה.
יש בי רצון גדול לאהוב ולהיות נאהב.
לפני כשבוע התחלתי להגיד את זה לפני השינה - מגיע לי לאהוב ולהיות נאהב.
למה זה כל-כך קשה לפעמים? למה יש לי תחושה שאין לי מספיק זמן ותשומת לב להעניק לכולם? לכל האנשים שאני כל-כך אוהב ומעריך שנמצאים מסביבי...

יש בי אהבה גדולה.
 אתמול נפגשתי אחרי שבועות רבים עם חברים רבים ממהפכה של אהבה.
חוויתי המון אהבה של אנשים קרובים, וזה כל-כך קסום, הדרך שבה אנו יכולים להשפיע זה על זה בכך שאנו פשוט מעדנים את עצמנו, מגלים את הטוב שבנו דרך האחר, ונהנים מהחברותא שאנחנו.



אחת ההגדרות הטובות ששמעתי לגבי מה זו אהבה היתה  -  הרחבת העצמי כך שאפשר להכיל את האחר.

אני מאחל זאת לעצמי ולכל אחד,
שנלמד להרחיב את עצמנו עוד ועוד ולהכיל עוד ועוד אחרים בתוכנו,
להתקרב, להתחבר, להתמזג.


יש בנו אהבה והיא תתעורר ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח...

אם נרצה...