שפע אור ואהבה

חזרתי השבוע מעשרה ימים של התנדבות בסדנת תקשורת לא-אלימה ליד ים המלח,

בהשתתפות בני משפחת האדם ממקומות שונים בארץ ובעולם: ירושלים, חברון, פרדס-חנה, אמסטרדם, ז'נבה ומקומות רבים נוספים.

התכוונתי לכתוב פוסט על קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, אך אני אשמור את זה להזדמנות אחרת.

אתמול הלכתי ברחוב וראיתי סטיקר על דלת שעליו היתה רשומה הכותרת של הפוסט הזה.
אז החלטתי במקום לדבר על קונפליקט,  לספר קצת על שפע אור ואהבה שאני חווה מסביבי ובתוכי.

שחר של יום חדש בים המלח

שפע

אל הסדנא הגעתי כאשר 220 ש"ח בכיסי. מבחינתי זה הכסף שלי עד סוף החודש.

במשך שבוע וחצי עבדתי במטבח, עזרתי בסידור ותחזוק המקום, וזכיתי לקורת גג, אוכל מזין וטעים שלוש פעמים ביום, ולהכיר חבורה מופלאה של אנשים אוהבים ושוחרי שלום מכל הגילאים והסוגים והמינים.

איזה אנשים.

כאמל בן ה-60 שהגיע לישון איתנו בחדר שינה לכ-30 אנשים, עם מזרונים על הרצפה. ובבוקר מעביר סדנה קצרה ומתרוצץ בין כולם כמו שפן של אנרג'ייזר.

ז'נט העירקית הגאה, שכל הזמן דאגה לי, ושהזכירה לי את סבתא מנוחה, ושהשאירה לי חלבה כשעזבה.

איסמאיל המזמר, חובב נשים ואוהב את החיים, ששר לי שירים על חופש ועל געגוע. 

מאי בת ה-12, שבתבונה חביבה ובילדותיות כנה הצליחה להפנט אותי ואת כל מי שנכח בסדנה.

שלומי המנהל החביב, עם האנגלית העילגת שלו, שהצליח עם ילד קרחניסט על הכתפיים להחזיק את המקום ולדאוג בצורה כל כך נעימה ושקטה, שכולם ירגישו בבית.

ורבים נוספים.

הרבה דברים קיבלתי שם. מסעות וחוויות, קשיים ואתגרים. שפע.

השפע הזה ממשיך איתי אחרי תום הסדנה. 

אחרי שבוע וחצי אינטנסיביים הגיע פורים - הזדמנות מצוינת לפרוק את המטענים במסיבת פורים משחררת.

בעקבות המלצות התכווננתי למסיבת פורים בעין-כרם.

בדרך פלא הכרתי חבר שגר בירושלים, היה לו טרמפ בשבילי, והסכים שאני וחברה נישן אצלו.

למחרת המסיבה החלטנו להכין כמה משלוחי מנות ולהביא לשכנים.

אין כמו נתינה כדי להרגיש מלא , כדי לחוות שפע. עצרנו מכונית ברחוב, ילדים עם אופניים, וחילקנו להם משלוחי מנות שהכנו. כל ההכנות לקחו כמה שעות, החלוקה כמה דקות בודדות, אבל איזה כיף זה :)

כשחזרתי תל-אביבה, אחרי המסיבה והנסיעות, נותרו בכיסי כ-60 ש"ח. זה היה אמור להספיק לי לכמה ימים. הבנתי שאין לי אפשרות לקיים את עצמי כמה ימים בעיר תל-אביב בצורה הרגילה, ועלי לפעול מחוץ לנורמה.

עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי לאסוף, שאריות של ירקות, פירות ולחם מהדוכנים בשוק.

המוכרים היו נדיבים והביאו לי בשמחה את כל מה שנותר, עמד להיזרק, ולפעמים גם הוסיפו דברים ככה כדי לפנק. זו היתה חוויה מדהימה עבורי. לראות שכאשר זקוקים ומבקשים, אז אלוהים גם מקשיב.
תודה עזרא שאתה עוזר לי לחזק את האמון שלי באנשים ובאלוהים.

בינתיים גם קיבלתי שתי עבודות שאחת מהן אף הכניסה לי מזומנים לא ממוסים. (כן אני מעלימן מס, ואני מודע לכך שזה יכול להרגיז כמה אנשים, אבל זה בסך הכל מכוונה טובה).

בקיצור - שפע

                 


אור

יש בנו אור גדול. בכל אחד מאיתנו. ואנו יכולים לראות אותו בנו. הרבה פעמים דרך האחר.
יצא לי לחוות את זה הרבה. הצורה שבה אנשים מדברים אליי, מביטים בי, אוהבים אותי,
עזרה לי ממש להיזכר באור הגדול שיש בי, ביכולת שלי לבחור ולהשפיע ולעורר השראה.

לעתים גם הרגשתי את הפחד שיש בי מפני האור הזה.

 כפי שאמרה מריאן וויליאמסון: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו -  שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזה זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

במהלך הסדנה קיבלתי החלטה לצום שלושה ימים. הצום הזה לא היה צום שהגעתי אליו רק על דעת עצמי. זהו חלק מצום שנעשה בו-זמנית על ידי קבוצה של יותר מ-1000 איש אשר צמו יחדיו למען אחדות עם ישראל. 

החלטתי יחד עם חבר (ששהה בביתו אך היינו בקשר טלפוני) להצטרף לצום.
שלושה ימים ושלושה לילות.
ללא אוכל ושתייה.

הצום נעשה בהקשר למגילת אסתר ולתענית שלפני פורים: 

 "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (מגילת אסתר)

אסתר מבקשת מהיהודים בפרס לצום כדי שדבריה לאחשוורוש ישמעו בלב פתוח ויצילו חיים.

כך גם מבקש אני, שדבריי יישמעו בלב פתוח על ידי כל מי ששומע.

עבורי הצום הזה היה יותר מאשר תפילה למען אחדות עם ישראל, אחדות שהיא כל-כך חשובה כיום.

הצום הזה היה גם עבור האסירים הפלסטינים ששובתים רעב. סאמר עיסאווי שצם כבר למעלה משבעה חודשים למען החופש שלו ושל בני עמו, וחייו תלויים כחוט הסערה.

הצום הזה היה עבור כל מי שנמצא בשבי ובכלא - פיזי, מנטלי וחברתי. כל אדם וחיה שנכלאו על ידי מישהו אחר, או על ידי עצמם, בין גדרות וחומות, מחסומים ומצלמות, כלי נשק וצווים משפטיים. מי יתן ויהיו חופשיים בימינו במהרה.

במהלך הצום חוויתי תעצומות נפש גדולות. חשתי רטיבות בפי והודיה בליבי. תחושות החולשה הפיזית היו קטנות יחסית. רוב הזמן הרגשתי נוכח ונינוח. עבדתי פחות ונחתי יותר, חשבתי פחות ונשמתי יותר.
התמודדתי עם כל מיני תגובות - זה לא אפשרי, תשמור על עצמך, כל הכבוד, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.
מכל תגובה כזו התחזקתי. הרגשתי שאני משפיע, שאני מעורר אנשים, מעורר מודעות או התנגדות.
אבל לא הרגשתי שאני מסכן את בריאותי או נעשה חלש, הרגשתי שאני רק מתחזק, באמונה ובגוף, ושאפשר לעשות דברים שהם פורצי גבולות עבורנו.
זו היתה חוויה מכוננת עבורי, שהסתיימה בתפילה משותפת של כ-20 איש, כולל קבוצת נערות פלסטיניות ממזרח ירושלים, ותפילות בעברית אנגלית וערבית. חוויתי רגע של קדושה. ולרגע יכולתי לראות את האור...

                  

אהבה

כמה אהבה יש בעולם, וכמה אנחנו לפעמים מתקשים לתת לה לעבור דרכנו.
אחד האתגרים החזקים מבחינתי היה לתת אהבה, ולקבלה.
הרגשתי איך האור שבי מושך אליו אורות נוספים שרוצים יחדיו להאיר ביחד, והתקשיתי למצוא את הדרך להתחבר.
פעמים רבות דחיתי ושמרתי מרחק, פעמים רבות הסתתרתי והתגוננתי.

חבר יקר וחכם אמר לי - האתגר הכי גדול שלנו, הכי גדול, הוא "ואהבת לרעך כמוך". וזו גם המתנה הכי גדולה שלנו.
הוא גם אמר לי שהדרך הכי טובה לחוות אתגר זה הוא דרך אשה, או באופן כללי יותר דרך בן/בת זוג.

אני שומע את זה הרבה.
שמעתי את זה גם ממי שרוצה להיות בת זוג שלי.
וזה מכווץ אותי. זה מרחיק אותי. זה לא נשמע לי נכון.
וזה גורם לי להתרחק ולפגוע.

ואני תוהה  - למה זה?
האם זה מדפוס, פחד, מצוקה?
או האם זה צורך למשהו אחר, צורך שנובע מאהבה?

חלק מהריפוי שלי הוא בכך שאני כותב את זה ומשתף את זה.
יש בי רצון גדול לאהוב ולהיות נאהב.
לפני כשבוע התחלתי להגיד את זה לפני השינה - מגיע לי לאהוב ולהיות נאהב.
למה זה כל-כך קשה לפעמים? למה יש לי תחושה שאין לי מספיק זמן ותשומת לב להעניק לכולם? לכל האנשים שאני כל-כך אוהב ומעריך שנמצאים מסביבי...

יש בי אהבה גדולה.
 אתמול נפגשתי אחרי שבועות רבים עם חברים רבים ממהפכה של אהבה.
חוויתי המון אהבה של אנשים קרובים, וזה כל-כך קסום, הדרך שבה אנו יכולים להשפיע זה על זה בכך שאנו פשוט מעדנים את עצמנו, מגלים את הטוב שבנו דרך האחר, ונהנים מהחברותא שאנחנו.



אחת ההגדרות הטובות ששמעתי לגבי מה זו אהבה היתה  -  הרחבת העצמי כך שאפשר להכיל את האחר.

אני מאחל זאת לעצמי ולכל אחד,
שנלמד להרחיב את עצמנו עוד ועוד ולהכיל עוד ועוד אחרים בתוכנו,
להתקרב, להתחבר, להתמזג.


יש בנו אהבה והיא תתעורר ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח...

אם נרצה...