בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.
אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.
מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.
כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...
אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.
כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.
יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:
אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.
אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.
עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.
ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.
אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.
אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.
נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.
ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.
וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.
אז איך מביאים את השלום במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?
1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו.
2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.
3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.
4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום
5. הכי חשוב זה להאמין :)
אם נרצה ...
אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.
מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.
כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...
אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.
כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.
יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:
 |
| החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים |
אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.
אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.
עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.
ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.
אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.
אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.
נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.
ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.
וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.
אז איך מביאים את השלום במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?
1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו.
2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.
3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.
4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום
5. הכי חשוב זה להאמין :)
אם נרצה ...
