המאסטרים

כולנו מאסטרים.
אני מאסטר, את ואתה מאסטרים.
אמא שלי ואבא שלי הם מאסטרים גדולים. אחותי, חברי.
ילדים קטנים הם מאסטרים גדולים.



מי זה מאסטר?
מישהו שאני יכול ללמוד ממנו.
מישהו שלא מרוכז רק בעצמו. שמקדיש את עצמו למשהו,
שמטפח את היצירתיות ואת היכולות שלו ולא רק את הנוחות של עצמו (למרות שזו גם סוג של מאסטריות).

מאסטר איינשטיין יודה

אז בגדול כולנו מאסטרים,
אבל אני רוצה להזכיר פה כמה אנשים שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות,
והשאירו עלי רושם עז, וגם לימדו אותי רבות על העולם ועל עצמי.

מאסטר גור

בסוף השבוע הזה הייתי נוכח בכנס קהילות אקולוגיות בחוות אדמאמא ליד נתיבות.
המקום הזה נוסד לפני 13 שנה על ידי גור ועירית. הם זוג יצורים חמודים ופעילים ויוצרים, הורים לארבעה ילדים,
ולעוד עשרות או מאות מתנדבים שעברו אצלם בחווה בשנים הללו.

לכנס מגיעים מאות אנשים מקהילות אקולוגיות, או בעלי רצון להיות חלק מקהילה כזו.
כמו בספר בולו בולו, ישנם סוגים רבים של קהילות, שמתרכזות סביב נושאים שונים ומגונים כמו תזונה, חינוך, אומנויות, גידולים שונים, מלאכות שונות.
רוב באי הכנס (כשלוש מאות איש ואישה וילד) דיברו על רכישת אדמה או או קהילה עירונית שתגדל את המזון שלה ותייצר את הצרכים שלה עבור עצמה. אבל היו גם רעיונות על קהילות ניידות. הגיע בחור שבנה בית על משאית, ומחפש כעת קבוצה של אנשים נוספים שרוצים לגור על גלגלים, כדי לקנות שטח חקלאי ולגור בחנייה שלו (אין צורך באישורי בנייה, אם יש בעיה זזים כמה עשרות מטרים). בחו"ל זה נפוץ, כאן זה עוד בשלבים החלוציים.

הקהילה שאני מתכון להצטרף אליה היא גם קהילה ניידת - על אופניים :)
על כך אכתוב בהרחבה בפוסטים הקרובים.

אחזור למאסטר גור.
הוא ממש גור, חמוד ולבבי. בא לך ללטף אותו, לחבק אותו, ובו זמנית להקשיב לו, ללמוד ממנו, להיות בנוכחותו.
הכנס הזה וכל הקהילה מעוצבים בדמותו (וגם בדמותה של עירית זוגתו, שאותה אני פחות מכיר), מצד אחד אנרכיה מוחלטת, חוסר בחוקים ברורים, אי-סדר, ועבודה בקצב מאוד נינוח ואיטי, ומצד שני התחשבות רבה בזולת, שמירה על ניקיון והגיינה ושלכולם יהיה נעים, ועידוד של יצירה ועשייה כל הזמן.

במקום יש מבנים מבוץ, וכיפות גאודזיות, ערוגות ועצים, סדנת מלאכה ובית יצירה.
גור הוא מין אבא/מורה/תומך של תנועה שלמה של אנשים שרוצים לחזור לחיות בשלום עם אמא אדמה.

גור ועירית והמקום שלהם, הם מקור השראה לעשרות קהילות ומיזמים שקמו ויקומו בשנים הקרובות.
תודה !!

גור רותם. צילום: אופיר רותם

מאסטר סג'

סג' הוא מאסטר קצת מוזר.
הוא לא בדיוק הדמות החינוכית שהייתם מצפים ממאסטר. איך נאמר זאת, הוא קצת בדלן וקצת שובב.
אבל סג', כמו עוד ממציאים רוחניים, המציא שיטת תרגול משלו - פריזבי יוגה.

נפגשנו לפני כשנה באירוע של הברנינג-מן הישראלי בחוף הבונים.
שנינו היינו עם הצלחות המעופפות שלנו. הצעתי לו משחק, והוא הציע לי תורה.
נעמדנו זה מול זה, יחד עם איציק הידישע ראסטמן, והתחלנו לשחק.
מדובר על משחק ממרחק קרוב, כאשר הדגש הוא על דיוק וזרימה. כל הזמן הפריזבים באוויר בתנועה.

כל כמה זמן סג' העיר הערה על אופן הזריקה או על חוסר הריכוז.
כמו כל מאסטר טוב, הוא לא ניסה להיות נחמד, אלא ישיר ולעניין -
תן ככה, תפסיק לדבר שטויות, שמור על המרחק, תנשום!!
בהתחלה זה היה נראה לי מוזר כל העניין, למה כל-כך רציני. ואז הבנתי שסג' הוא מאסטר, שצריך שותפים, והוא רוצה את השותפים הכי טובים שיכולים להיות לתרגול הפריזבי-יוגה, כי איכות התרגול היא לפי רמת השותפים לתרגול.
סג' רצה ליצור לעצמו שותף למשחק ברמה גבוהה.

אתמול, פה באדמאמא, אחרי שנה של אימונים מזדמנים,
תרגלנו אני, סג', איציק וגילי במשך שעה פריזבי יוגה עם שלוש צלחות.
איזו התעלות, איזו התמקדות.
הכל נעלם מסביב. אין צרות, אין בעיות, אין עבר ועתיד, רק הרגע.
תפיסה של שני פריזבי בו-זמנית בשתי ידיים, ומסירה של כל אחד מהם ביד שונה לכיוון אחר.
תודה מאסטר סג' על שחשפת אותי לאסכולה שפיתחת ותודה על התרגול המשותף :)

עוד מאסטר מלמד תלמיד איך לזרוק לו את הפריזבי:

                   

מאסטר ריי

השבוע ביקר אותי חבר שהוא מאסטר אדיר.
ריי הוא מתכנת ויזם, חוקר טכנולוגיות חדשות, קונספירציות עולמיות, ותורות עתיקות ונסתרות.
לפני שלושה חודשים ריי עבר תהליך שבמהלכו הוא הפסיק להיות זקוק לאוכל כדי להתקיים.
הוא שותה מדי כמה ימים איזה שייק, וגם שותה מיצים למיניהם. כל שבוע הוא עושה יום אחד לפחות גם ללא שתייה.
ריי הוא בחור גדול וחזק, יפה תואר ואוהב חיים.
הכרנו בשלב ההכשרה במהפכה של אהבה. שנינו בחורים גבוהים ואופטימיים. שנינו אוהבים להנות מהחיים.

איני מבין עדיין איך עובד העניין הזה של לא לאכול, וזה גם לא מושך אותי במיוחד להתנסות בזה, אני נהנה מאוכל ומכל תהליך ההכנה שלו.
אבל אני מאמין שזה אפשרי.
ברגע שסיפרו לי שיש אנשים שעושים זאת, איני יודע מדוע, לא עלה ספק בליבי. זה היה נשמע לי הכי הגיוני.
איני יודע מדוע. אני אדם ספקן וביקורתי מטבעי, אך דווקא בנושא הזה לא הופיעו אצלי ספקות. מבחינתי זה אפשרי, וריי וחברים נוספים הם הוכחה חיה לכך.
אם אתם רוצים לדעת על מה מדובר אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שריי כתב בשבוע שעבר:
חיים פראנים- החיים ללא צורך במזון / עדות אישית, או לבקר באתר שריי פתח בעקבות הפניות הרבות של מתעניינים.

מעבר לשאלה האם  להאמין שזה אפשרי או לא, יש כאן עניינים מהותיים ומרתקים של מוכנות, של אמונה.
מוכנות לוותר על עונג פיזי ורגשי שלוקח חלק מאוד גדול מחיי היום-יום שלנו.
ואמונה שאנו יכולים לחיות אחרת מכל מה שלימדו אותנו, ובניגוד לחוקי המדע המוכרים.

מה זה אוכל? איך יראו חיינו בלי אוכל? זה סוג של התנזרות.
אבל כמו שריי מסביר, זו גם מתנה גדולה מאוד.
זה מוריד את התלות שלנו במציאת מזון והכנתו, זה משחרר הרבה מאוד זמן לדברים אחרים,
וזה גם מחזק יכולות רוחניות חבויות שנמצאות בתוכנו.
זה מעדן את הרגשות ומקצר את זמן השינה, מאפשר לך להתמלא באנרגיה בכל רגע ובכל מצב.
בסך הכל נשמע לא רע...

מאסטר ריי מלמד אותי למוסס גבולות, להאמין בלא אפשרי,
להיות מוכן לוותר על עונג חושני בעבור משהו עילאי.
תודה!

מאסטר ריי בזמן תהליך ה-21 יום של התמרה להזנה פראנית

הלוחם הנזיר הזונה והטפיל

 <----   הערת פתיחה: שימו לב, היכן שהחץ מצביע ישנה אפשרות להרשמה לבלוג דרך המייל :) בשעה טובה.


השבוע הזה היה עמוס כולו באירועים.
זה התחיל בחגיגות הלאומיות - אירועי יום הזכרון, ואחריהם יום העצמאות.
בהמשך מזג אוויר סוער, ולסיום פרשת נוחי דנקנר שהרעידה את המוחים והמתעוררים למיניהם.

בשבוע הזה ליוו אותי ארבע דמויות:

הלוחם -

יום הזכרון מבכה את מותם של הלוחמים.
הלוחם הוא הגיבור שעליו גדלנו.
זה שהלך לצבא ונהיה מפקד, הצטרף לסיירת או נהיה טייס קרב.
גם אני הייתי בצבא. גם אני רציתי להיות לוחם.
הלוחם בדרך כלל נחשב למוצלח - יש לו משפחה, והוא מבין דברים. הוא עושה תפקיד חשוב ואחראי על הרבה אנשים.
הוא מקבל החלטות חשובות ומעורה במה שקורה.
הלוחם הוא זה שאנחנו צריכים לשאוף להיות, או לפחות להיות בקרבתו כי הוא ישמור עלינו.

אבל בסך הכל הלוחמים של הצבא הם די בינוניים.
הם אמנם אנשים חכמים אבל הם לא באמת משנים.
הם רק עוד בורג במערכת משומנת היטב, שמאפשרת להם להנות מהכוח ומהיוקרה של המעמד,
אבל ביום שהם כבר לא צייתנים או לא יעילים, היא תזרוק אותם כמו כלבים.
כמו שאורוול סיפר לנו בחוות החיות, כמו שפינק פלויד שרים, הלוחמים של היום הם  סוג של כלבים.

יש כמובן לוחמים שאני מעריך.
הם לא משתמשים בכלי נשק, והם לא הורגים. הם לוחמים של אור.
הם שרים ורוקדים, מלמדים ומסייעים.
השבוע פגשתי כמה כאלה. שנאבקים למען דיור ציבורי לאנשים שסולקו מבתיהם.
שדואגים לשמח אנשים, להאכיל רעבים, וליצור מיזמים סביבתיים וחברתיים כנגד כל הסיכויים.

לוחמי אור

הטפיל -

לאחרונה תקף אותי טפיל כלשהו שנכנס לגופי וחגג על חשבוני.
היה עלי לטפל בו עם כל מיני נקיונות ומשחות ותרופות והבראות.
עדיין לא נפטרתי ממנו, אך אני מקווה שבקרוב זה יקרה.
כולנו לעתים נאלצים להתעסק עם טפילים כאלה ואחרים - יתושים, כינים, קרציות, תולעים, פשפשים וחמזמזים.

בתור מישהו שמאמין בקארמה, ומאמין שלכל דבר יש סיבה, אני תוהה מה תפקידם של הטפילים?
מדוע הם קיימים? מה חלקם בתוכנית המופלאה של הבריאה?
וכיצד אני בתור אדם שמשתדל לשמור על קארמה טובה ולא לפגוע ביצורים אחרים אמור להתייחס אליהם?

כחלק מהחקירה שלי את הנושא נכנסתי לפורום די מעניין שדן בגישה הבודהיסטית ליתושים.
האם לא להרוג את היתושים זו הפעולה הנכונה קארמתית? ואם היתושים האלו הם נשאים של דם ומחלות שעלולים לגרום למוות האם המעשה הנכון הוא בעצם להרוג אותם?

לא קיבלתי תשובה חד-משמעית וטוב שכך.
לעצמי עניתי שכל מקרה לגופו, ובאופן אישי אעשה מה שאוכל כדי להרחיקם ממני בלי להרוג אותם.
כל עוד קיימת מודעות ובחירה, זו כבר התקדמות לעומת ההשמדה ההמונית שאנו עושים לפעמים בלי לחשוב פעמיים.

ישנם גם הטפילים החברתיים - הדנקנרים והעופרים, המקורבים  והמקומבנים.
הם מוצצים את דמנו ואת כספנו, הם שואבים את משאבינו ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר.
כיצד יש להתייחס לאותם טפילים חברתיים?

היתה לי שיחה עם אמא שלי על אורח החיים שלי.
על כך שאני עובד פחות, משלם פחות מסים, ובו זמנית מבקר וצוחק על העשירים.
היא טענה שזה עלול להתפרש כאילו אני חי חיים נצלניים.
יתכן וכך הדבר. אך לראייתי אני בסך הכל חי חיים פחות פוגעניים ויותר שיתופיים.

הרי אם נסתכל על הטפילות בהקשר של כל היצורים החיים, אז היתוש והקרציה הם בסך הכל מציקים,
אבל מי שכורת יערות, מזהם ימים ונחלים ומשמיד ומשעבד יצורים חיים, והכל עבור בצע כסף ונוחות אישית - הוא האדם.
אז מי כאן הטפיל?

כריתת יערות, שפיכת רעלים, הרעבת עניים, הכחדת מינים. מי כאן הטפיל?

הנזיר -

פעמים רבות שמעתי בתוכי את הנזיר. זה שמחפש את השקט. את החמלה. את הענווה.
בלי כל הריגושים והתענוגות.
בפשטות ובחריצות, לעשות, להתפלל, למדוט, לעזור.
אותו נזיר מקבל את הלוחם וגם את הטפיל.
הוא אינו שופט אחרים אלא רק מנסה לעדן את עצמו.
הוא גם אינו עושה רעש ומוחה, אינו מבקר או שובר מוסכמות. הוא פשוט הווה.
יש בתוכי את הנזיר.
זה שהפסיק לאכול בעלי חיים.
זה שמעדיף למדוט במקום לעשן סמים.
זה שרוצה שקט ושלום, לקבל בשלמות את מה שמתרחש בחיים.

ויחד עם זאת עדיין איני מוכן להתמסר לגמרי לחיי השקט והנזירות.
הסקרנות שבי, השובבות, אינם נותנים לי לנוח ולשקוט. עלי להעמיק ולחקור, לאתגר את עצמי ואחרים
לפרוץ גבולות חדשים.
אך הנזיר מאפשר לי מקום מפלט ומנוחה, מקום שבו אני יכול להתבונן מבחוץ על מעשיי שלי ושל אחרים.
להתחבר לנצחיות של היקום ולרגעיות של חיי. לקחת הכל בפרופורציות, ולהיות משועשע.

occupy oakland meditation - לקחת דברים בפרופורציה

הזונה -

הזונה היא הדמות המעניינת ביותר בעיני.
היא קוראת לי מבין הכרטיסים המפוזרים בצמתי רחובות תל-אביב.
הן נמצאות בבתים שמורים ומוגנים.
יצא לי להכיר כמה וכמה כאלה כאשר עבדתי במשלוחים.

גם היא נמצאת בתוכי.
היא אינה מתענה ואינה הופכת עצמה לקדושה מעונה.
היא לוקחת כסף, או תשלום, ובכך מטמאת את עצמה.
אם היא זונת צמרת אז אולי היא גם נהנית מהעבודה.
היא בכל מקרה מקבלת באופן כזה או אחר את הלקוח הבא, ובכך היא מתמודדת עם הלא נודע.

במציאות של ימינו היא לרוב עושה זאת בכפייה או בעקבות התעללות בצעירותה.
הרוב הולך לסרסור והיא נותרת עם הפירורים.
ועדיין מה שהיא עושה כל-כך יפה בעיני.
היא פשוט מאוד מעניקה אהבה.
אהבה מלוכלכת.
אהבה מלאכותית.
אהבה אחת היחידות שנותרו, לגבר שמחפש קירבה וכבר לא יודע איך להביע אותה,
מרוב שהוא עסוק בלהציג את גבריותו,
או מרוב שהוא נמצא בתוך מחשב עם משחקים, ותוכנות וסרטים ופורנו.
מרוב שאנחנו שקועים בתוך המסך, שכחנו איך לתקשר עם מי שמולנו.
ורק הזונות סולחות לנו על כך, ומקבלות אותנו כמו שהיננו.



               

קהילות מדומיינות

אני לא רואה שום גבולות, ואתם?

לפני כשבועיים רשמתי כאן פוסט על הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאנושות.

השם של פוסט זה גם הוא מתקשר לסיפור המשותף שלנו.
הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל.
סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וכל כך מזדהים איתו, שאנחנו מוכנים למות ולהרוג בשמו.

אבל מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם, כמו הרשות הפלסטינית, היא בסך הכל קהילה מדומיינת.

את המונח קהילות מדומיינות טבע בנדיקט אנדרסון, בספר בשם זה שיצא לפני 30 שנה.

באחד מקורסי הסוציולוגיה שלמדתי עם פרופסור יהודה שנהב, דיברנו על המונח הזה.
זו היתה נקודת מפנה נוספת עבורי בתפיסתי את המדינה ואת העולם בכלל.

אחד מסוגי הקהילות המדומיינות הכי נפוצות ומקובעות כיום היא מדינת הלאום.

הלאומיות המודרנית החלה כתנועה רעיונית  בתחילת/אמצע המאה ה-19.
היו לה שורשים הסטוריים עתיקים כמובן,
אך מדינת הלאום כפי שאנו מכירים אותה היום קמה בעקבות המהפכות בצרפת ובאמריקה הצפונית.
 הרעיון הוא יפה - עם שקובע לעצמו את המנהיגים שלו, את החגים שלו את השפה שלו, את הסיפור שלו.

אך בתוך הסיפור הזה - הנרטיב - כמו שמכנים אותו בשפה האקדמית, מתחבאים עוד המון סיפורים שלא סופרו
ולעתים אף הושתקו בשם הסיפור המרכזי.

כך גם הציונות הלאומית סיפרה ועודנה מספרת סיפור,
על עם יהודי, שבמשך אלפיים שנים היה חסר בית,
וכעת ניתנה לו הזדמנות להקים בית אמיתי בארץ שבה הוא נוסד.

הסיפור הזה בער כל-כך בלבבותיהם של כל-כך הרבה אנשים,
שבדרך הם היו מוכנים גם להלחם, לגרש ולטבוח במי שלא הסכים עם הסיפור הזה,
וכשאני אומר הם, כמובן שאני מדבר גם על עצמי.
גם אני הרגתי בשם הסיפור הזה. גם אני איבדתי חברים לכיתה וקרובי משפחה בשם הסיפור הזה.

היום השיטות הן מתוחכמות יותר.
היום אפשר פשוט להשמיץ את מי שלא מסכים עם הסיפור, להפוך אותו לבוגד, ולכלוא אותו.
נתן בלנק הוא אחד מאלה שלא מסכימים עם הסיפור של מדינת ישראל, או לפחות עם הסיפור של צבא ההגנה לישראל.
נכון להיום הוא כלוא בכלא 6 מזה ארבעה חודשים.
אתמול נסעתי לעצרת תמיכה בנתן, לחזק את ידו ביצירת סיפור אנושי יותר וצודק יותר עבור כולנו.

הנה מה שיש לו להגיד בנושא:

                 

חמוד אמיתי.

לגבי הישיבה בכלא, כך כותב לו שמרי צמרת, שישב בכלא 21 (!) חודשים  על סירוב לשרת בצבא:

"לפני כמה שעות דיברתי עם סרבן המצפון נתן בלנק, שסיפר ששופטים אותו ל-14 יום נוספים בכלא, בנוסף ל-116 יום שכבר ישב. בטלפון הוא נשמע שמח, שמח כמו בתמונה הזו מהבוקר.

איך זה שאפשר להיות מאושר וחופשי בדרך לכלא? הנה חלק מתשובה אפשרית, מתוך מתוך "אי-ציות אזרחי", שנכתב ב-1849 על ידי הנרי דיוויד ת'ורו, כותב ופעיל נגד העבדות, טקסט שנתן השראה למהטמה גנדי ולמרטין לותר קינג: "כשהממשלה כולאת אנשים שלא בצדק, גם מקומו של איש צדיק הוא בכלא [...]. שם נמצא העבד הנמלט, האסיר המקסיקני המשוחרר על תנאי, האינדיאני שבא למחות על העוול שנגרם לבני עמו. במקום ההוא, המופרד אך החופשי והמכובד, שבו שמה המדינה את אלה שאינם איתה אלא נגדה – זה הבית היחיד במדינת עבדים שבו יכול אדם חופשי לדור בכבוד. אם חושב מישהו שהשפעתו תאבד שם, שקולו לא יגיע עוד לאוזנה של החברה, שהוא יהיה כאויב בתוך קירותיה, אין הוא יודע עד כמה חזקה האמת בהשוואה לטעות, ואינו יודע שמי שחווה מעט אי-צדק על בשרו יוכל להאבק באי-צדק באופן משכנע ויעיל הרבה יותר. הטילו את מלוא קולכם, לא רק פיסת נייר בקלפי, אלא את כל השפעתכם.[...] אם אלף אנשים לא ישלמו את חשבונות המס שלהם השנה [או יסרבו לשרת בצבא אנטי-דמוקרטי – ש.צ.], יהיה זה צעד פחות אלים או עקוב מדם מאשר לשלם אותם, ולאפשר לכספי המס לבצע מעשי אלימות ולשפוך דם נקי. זו למעשה ההגדרה של מהפכה בדרכי שלום, אם דבר כזה אפשרי". מחברת העבדים שמחוץ לכותלי הכלא, אני שולח הרבה אהבה לנתן הנמצא באחד הבתים שבהם יכול אדם חופשי לשהות בכבוד."

הלאומיות היא מחלת ילדות, הדלקת של האנושות - אלברט איינשטיין

אני רוצה לקחת עוד רגע כדי להתבונן על הסיפור של מדינת ישראל.

כפי שטענתי בתחילת הפוסט, סיפורה של מדינת ישראל הוא חלק מסיפורה של הלאומיות.
אני טוען שהלאומיות כולה, כבר אינה בגדר זרם רעיוני, אלא דת של ממש.

היא דת במובן הזה שהיא אינה רואה דרך אחרת לארגן את העולם מלבד במדינות.
כל ארגון אחר, שאינו מושתת על גבולות ברורים, שלטון מרכזי, וחוקים, הוא אנרכיסטי מבחינתה.

טקס יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות הם מהביטויים הבולטים בעולם לדת  הלאומיות.
דקת הצפירה היא הדקה החזקה ביותר של קולקטיביות חילונית שאנו חווים במהלך השנה.
עמידת הדום, וההתרכזות בזכרון הנופלים יחד עם קול הצפירה החד והמונוטוני הם בעלי השפעה עצומה על התודעה.

כאמור, הלאומיות כדת אינה שונה בהרבה מדתות אחרות.
לומדים אותה בבית-הספר, יש לה את הערכים שלה ואת הטקסים שלה. את הסמלים והדגלים והחגים.

הלאומיות כמו דתות אחרות, גם מאמינה בשליטה. הלאומיות מאמינה שלמדינה צריך להיות מונופול.
מונופול על האדמה, מונופול על ייצור הכסף, מונופול על אמצעי השידור וההפצה של התקשורת.
ובעיקר מונופול על האלימות.

דת הלאומיות כרתה ברית, כמו דתות אחרות, עם החרב והרובה.
וכמו לאורך כל ההסטוריה, ישנה בעיה  בשילוב של דת עם כוחות מזויינים.


מסעות הצלב ומתאבדי הג'יהאד אינם שונים מהחיבור החזק שקיים כיום בין דת הלאומיות למיליטריזם.
המיליטריזם הוא גם סיפור, שעל פיו סכסוכים שלא ניתן לפתור בדרכי שלום, ניתן לפתור באמצעות עליונות צבאית.
המיליטריזם הוא אותו סיפור שמצדיק מלחמות, שמאפשר הזרמה עצומה של משאבים לפיתוח כלי נשק להשמדה המונית, לפיקוח ומעקב אחרינו, לבניית חומות וגדרות, ליצירת כלי מלחמה רובוטיים עתידיים בלתי מאוישים.


השילוב בין לאומיות למיליטריזם כפי שהוא מופיע בשידור הטלוויזיה הראשון של מדינת ישראל:

             



איני מאמין יותר במדינות.
אני עושה דברים לעתים כדי לכבד את משפחתי וחברים, אך האמון שלי במדינת הלאום אבד.

כשם שאיני מאמין יותר במדינת ישראל,
כך גם איני מאמין בהקמתה של מדינת פלסטין.
אני לא חושב שתקום מדינת פלסטין. צר לי על שכנינו הפלסטינים, במיוחד המבוגרים
ששנים רבות חולמים על מדינה עצמאית.
אך העדר מדינה פלסטינית אינו דבר נורא בעיני. כאמור המדינה הפלסטינית אם תקום תחלה באותם סימפטומים של לאומיות שבהם חולה הלאומיות הציונית - שליטה, כוחנות, גברתניות, ריכוזיות.

אך אל ייאוש!!
אמנם איני מאמין במדינה,, אך אני כן מאמין בערכים שהמדינה לכאורה מנסה להשיג -
חופש, שוויון, עצמאות, בטחון. עבור כולם.
אני  מאמין בשחרורם של אלו שאינם מוכנים לקבל את הסיפור, ישראלים או פלסטינים,
אני מאמין בהתנגדות לא אלימה, בסרבנות מצפון, באי שיתוף פעולה עם השיטה.
אני מאמין באוזן קשבת שמוכנה לשמוע את הסיפור של האחר גם אם אינה מסכימה או מאמינה לו.
אני מאמין בשימוש במילה, במצלמה ובתפילה יותר מאשר שימוש בכלא, רובה או פקודה.
אני מאמין בסולידריות על בסיס ערכים משותפים ואמונה משותפת ולא על בסיס שנאה ופחד.


סיפור הלאומיות הוא סיפור שהיה טוב עבור המאות ה-19 וה-20.
היום הוא כבר מסוכן מדי, הרסני מדי, בזבזני מדי, מנוכר מדי.
אנו זקוקים לסיפור חדש.

אני קורא לסיפור הזה רב-קהילתיות.

בסיפור הזה, הקהילה היא הבסיס האורגני להווצרותה של חברה, של אומה, של אנושות.
ההכרות האישית, האכפתיות והדאגה תופסות את מקומה של הבירוקרטיה התועלתנית (אך לא יעילה) והקרה.
אורחות חיים, עניין משותף, ערכים ואמונות, כבסיס איתן לשותפות, במקום אבל קולקטיבי והאחזות במה שהיה.

קהילות קהילות ניצור עולם חדש

לסיום אני רוצה להביא קטע של מורי ורבי מרטין בובר,
מתוך נתיבות באוטופיה - על החברותא:

"החיים הממשיים בין בני אדם לחבריהם אינם מתחוללים בתוך המדינה המופשטת, אלא במקום חיוּתה של הצוותא במובנה המקומי, התפקודי, הרגשי והרוחני - בחברותא.

כלומר, בקהילה של חבר רֶעים שמתאחד מסביב לאמונה תמימה משותפת. חיים ממשיים אלה הם כיום מדוכאים, מדוכדכים, נדחקים הצידה; היצור המלאכותי ששמו מדינה, מצץ את הדם מעורקי החברותות עד שהוא,בכל טבעו המופשט שולט  כבעל גוף משגשג, ממש כאילו היה בריה חיה ולא  . ...יצירה מחושבת, כאילו חיים משלו, כמו מכונה שיצאה משליטת האדם שיצר אותה.

עלינו להחזיר לכל החברותות את מירוץ הדם, את הכוח החיוני ואת המציאות המלאה; עלינו לשחרר את החיים האמיתיים בין אדם לחברו. החברה כיום היא  אורגניזם חי שתאיו הולכים ונובלים, שפעולתו הנאמנה של מנגנון מחפה עליה. המדינה היא מנגנון המעמיד פנים של אורגניזם חי, אך היא לא, אין היא אלא מנגנון מלאכותי שמטרתו להביא לסדר עבודה יעיל בתכלית השלמות כדי לנצל כל אחד מתאיה עם תום, ולא תדע מנוח עד אשר יִכְלו התאים עד תומם. רק מבפנים, על ידי החייאת קומתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. החברותא על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות.

תשוקה כבירה לחיי חברותא עוברת עתה את כל בעלי הנפש בחיי התרבות המערבית. ... הם נושרים מתוך תאי החברה הנובלים, ובהיותם מופקרים לעזובה רבה בקרב ההמולה, הם מרגישים על כורחם בדידות שלילית זו כבדידות מוחלטת, מעין אותו דבר שהאדם המאמין קורא בשם ריחוק מאלוהים, חוסר אלוהים. ומכאן הם עורגים לחברותא, מחזרים אחריה, עובדים בה. המדינה של ימינו, גם אם תהיה לסוציאליסטית כמו שחלק רוצים עדיין ביסודה אין בידיה למלא את התשוקה והגעגוע לחברותא, אין בידה לתת ליחידים את התחושה היסודית של התחברות שאותה מבקשים מן החברותא. שהרי מדינה, כל מדינה, אינה חברותא ואינה עשויה להיות. אין קבוצת אנשים קטנה כגדולה נקראת חברותא אלא אם היא מורכב מחבורה חיה של אנשים שרואים זה את זה לפני הכל כאנשים, לא כאזרחים או כבעלי מלאכה, אלא כבני אדם. כל חברותא מורכבת מתאים חזקים של הוויית צוותא בלתי אמצעית, תאים שיחסי הגומלין שביניהם הם ישירים וחיוניים ביחסי חבריהם זה לזה, והם מתלכדים לקבוצה זו באורח ישיר וחיוני כהתלכד חבריהם היחידים אל התאים. במקום שחיי הממש בין בני אדם לחבריהם בתוך יחידותיהם הטבעיות הם חיים מפוררים. אין המדינה הגדולה יכולה להיענות לתשוקה הזאת אל החברותא ואל השותפות אלא במעשי תרמית ואחיזת עיניים.

צריך לשחרר את חיי הממש בין בני אדם לחבריהם. דרושה תחיית החברותא - תחייתה של האחדות הרליגיוזית בין חבר רעים לדרך. כאן צריכים להתרחש חיי האדם הציבוריים, כלומר החיים המורחבים כדי שותפות. כאן בלבד יוכלו לקום לתחייה בדמות חדשה הקישורים הפנימיים של השותפות הראשונית והיא לפי סדר ראשוני - אמונה או דרך משותפת, אורח חיים משותף למטרה אחת, עבודה משותפת ואדמה משותפת - אלו הם ארבעת יסודי הקישור.... לא המדינה אלא החברותא בלבד תוכל להיות נושאה הראוי של קרקע שיתופית.... לא המדינה אלא החברותא כאיגוד יוצר בלבד תוכל להיות נושאו הראוי של יצור שיתופי. לא בחברה אלא בחבר רעים בלבד יוכל לצמוח אורח חיים חדש. לא בכנסייה אלא באחווֹת תוכל לשגשג אמונה חדשה. לשם כל נדרש מרחב חופשי לחברותות... מרחב חופשי זה שהוא אוטונומי לחלוטין, כלומר כחופשי משלטון ריכוזי, אלא כזה שמאפשר לאוטונומיה לקבוע חוקים פנימיים משל עצמה, חוקים שהם שלטון עצמי של חבריה. לא מדובר בחוקים חיצוניים נוספים אלא כאלו שבפנימיותם הם זהים עם האוטונומיה של ספרות הרצון האורגניות, אותן סביבות שקשורות קשר הדוק זו בזו. מדינה של ימינו לא תכיר באוטונומיה כזו לעולם; מכל שכן שלא תכיר בו המדינה הסוציאליסטית כי הגוף  הזה הוא הצנטרליסטי (ריכוזי) ביותר, אפילו יותר מהקפיטליסטי, והוא לא יבוא להכריז לעולם על דצנטרליזציה (פיזור הכוח) שלו. מנגנון משוכלל זה לא יתפטר לטובת היסוד האורגני. רק מדינה השרויה בהתפתחות לסוציאליזם (והתפתחות זו לא תהיה קצרה למרות כל הסימנים המעידים על היפוכו) לא תוכל להתחמק מהחברותות ויש להמתין לרגע המתאים לכך. בעת הנכונה המדינה לא תוכל לחמוק ממהפכתן של חברותות הרוצות לחיות במשותף. אבל לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

ועל כך נאמר - אם נרצה...

חג לאומיות שמח לכולם


                     

כל צבעי הקשת

 OMG, it's a double rainbow!!!

                  

בסוף השבוע הקודם הייתי בהתכנסות ( GATHERING ) של שבט הריינבואו.

הגעתי ביום שישי בלילה, ביחד עם חבר, שגם לא הכיר וניסה להתחבר.
הגענו בלי אוהל ובלי שקש. רק תיק עם ביגוד לא כל כך חם, קצת אוכל, ואמונה שיהיה בסדר.
כשהגענו התחלנו לחפש את עמיחי.
במקום פעלו ארבע מדורות שונות. סביב כל מדורה התנגנה מוזיקה שונה. לכל מודרה וייב משלה.
התחלנו לעבור ממדורה למדורה ולבדוק אם חברינו כבר שם.
בשלב כלשהו עצרנו ליד מאהל חשוך ושאלנו אם ראו את עמיחי.
אלו היו ארבע בחורות חמודות, שאמרו שלא ראו אותו, אבל עזרו לנו לצעוק את שמו, וגם הזמינו אותנו לתה.
בסופו של דבר הסתבר שעמיחי ממש שכן שלהם.
אחרי ישיבה סביב המדורה עם כמה נגנים מוכשרים, כלי נגינה מרחבי העולם, תה וקצת עישונים,
פרשנו אחד-אחד לישון. אני נכנסתי לאוהל של חבר שהשאיל לי גם שמיכה דקה.
קמתי ממש לקראת הזריחה מלא בפיפי ורועד מקור.
התלבשתי והלכתי להתיישב ליד מדורה. מיד הציעו לי תה ויחד עם כמה אחים זרים קיבלתי את פני השמש העולה.

למי שלא יודע, יש הרבה שבטים בארץ שלנו. הרבה יותר מ-12. ולא רק של בדווים או של הצופים.
יש את השבט הגלקטי, ואת שבט הברנינג מן. יש שבטים של טראנס, ושבטים של סניאסים.

כל שבט מורכב מקהילות וחבורות, מנהיגים ואאוטסיידרים, צעירים וזקני השבט (ELDERS).
לכל שבט כזה יש את האירועים שלו -פסטיבלים והתכנסויות.
 ויש את התת-תרבות שלו - מוזיקה אופיינית, תלבושות, מנהגים, כללי מוסר ושפה משלו.

שבט הריינבואו הוא שבט ותיק.
אני לא יודע עליו הרבה, וכל הידע שלי לגביו הוא משיחות וסיפורים.
כנראה ששורשיו מצויים אי-שם בתקופת ילדי הפרחים של שנות ה-60 וה-70, כי הדמיון בין מה שקורה בהתכנסות לבין הסרט 'שיער' ותיעודים של פסטיבל 'וודסטוק' פשוט גדול מדי.
זהו שבט ההיפים.
השבט ששומר את לפיד החופש השלום והאהבה.
את התמימות של הילדות, את האהבה הפשוטה לטבע ולמוזיקה, את הרצון להיות ביחד ולחלוק.

פנטוזי, שאותו פגשתי לפני שנה וחצי, הוא זמר ונגן מדהים, בעל נוכחות ושמחת חיים, שמוכר היטב בשבטי הריינבואו ברחבי העולם. אני בתוכך ואתה בתוכי הוא שר לנו. וזה כל-כך נכון...

                    

ישנם אינספור שירי ריינבואו ששרים על אחדות, על אהבה, הודיה על החיים.
לאדם הציני והרציני שמגיע מהעיר לפעמים קשה להתמודד עם כל המתיקות הזו, עם כל הביחד הזה.
החומות שבנינו לפעמים קשיחות וגבוהות וקשה לנו להסירן.
אבל בשלב כלשהו זה נהיה מעייף להיות ציני כל הזמן. ואז אתה מגלה שגם לאחרים נמאס להיות צינים. וכל מה שאתה רוצה זה להיות קרוב, ולחבק, ולשוחח, ולחלוק. להינות מהחברה של האחר, ולדעת מתי לקחת את הזמן לעצמך. בכל זאת, האדם המודרני הוא חיה די מתבודדת. קשה לשנות הרגלים בין יום.

פגשתי כמה אנשים שממש התפלאו שזו הפעם הראשונה שלי בריינבואו.
בשבילך זה טבעי, אתה חי את זה - אמרו לי.
וזה נכון, במובן מסוים אני חי את הריינבואו. תקופות שיותר, כמו עכשיו, ותקופות שפחות.
תמיד חיפשתי ועודני מחפש את אורח החיים האלטרנטיבי, שבו הזמן והכסף פחות דומיננטים, שהכל פחות מתוכנן ויותר זורם, פחות צורך ויותר חולק. אז לי זה הרגיש ממש טבעי. בסך הכל שלושה לילות ושניים וחצי ימים, אבל הרגשתי בבית.
ויש אנשים שזה בית עבורם כבר שנים רבות. המקום שבו לא צריך להתאפר ולהתיפיף, לדאוג לשערות ולריחות, כי כולם קצת מוזנחים ועם ריח של מדורה, לא  מתוקתקים כמו ב'הישרדות' בטלוויזיה, אלא באמת חיים למשך שבועיים בטבע.

ויש מקום גם למוזרים, לאחרים, לשרוטים, לפגועי הנפש. יוצאי המלחמות, המכורים והמדוכאים. שמגיעים למקום שמקבל אותם כמו שהם.
זו תרפיה מדהימה. לראות אנשים שקשה לתקשר איתם ולפעמים בלתי אפשרי.
ועם זאת לראות שעצם הנוכחות שלהם במרחב המכיל הזה, עושה להם משהו טוב.

כי ככה זה כשיש כל כך הרבה אנשים אדיבים וחמודים.
יש גם את אלה שמנצלים את הנחמדות, אבל גם הם עושים זאת בנחמדות.
ולפעמים צריך לדעת מה הגבולות -  מתי אתה רצוי במדורה של מישהו ומתי פחות. מתי אתה רק לוקח ומתי אתה גם נותן. מתי לעזור ומתי להתפנן.

מנגנים ונהנים בריינבואו - אלה החיים

אבל הריינבואו זה לא רק פנאן ופרחים.
יש גם עשייה וארגונים. הארגון נעשה יחסית בצורה מאוד אורגנית. בלי שתרגיש.
יש מעגלים שדנים ביניהם. כל מי שבוחר מוזמן להשתתף במעגל שנקרא ויז'ן סירקל - מעגל חזון.
במעגל מחליטים איפה יהיה הריינבואו, ממתי עד מתי, מי לוקח על עצמו אחריות לנהל את המטבח ולהביא את הציוד שדרוש, ואילו פעילויות יהיו במהלך ההתכנסות.
המטבח המשותף מנוהל על ידי מתנדבים. יש פוקולייזרים שהם מין מנהלי משמרת, שהם גם מתנדבים שעסוקים בלהשיג עוד מתנדבים כדי שלא תהיה יותר מדי עבודה עבור אף אחד.
ישנן לפחות שתי ארוחות משותפות ביום, שמבושלות בסירים גדולים.
ביום השני שלי הלכתי להתנדב במטבח, ונהניתי כל-כך. ישבנו ביחד 6 גברים על דרגשים, קילפנו וחתכנו ירקות בזמן שמנהלות המטבח ניהלו ביד רמה את הסירים ואת הבישולים. באמצע הלכתי לשחק קצת פריזבי וחזרתי לראות מה עוד אני יכול לעשות.
כל הזמן הזה ישב בחור, שכמוני הגיע פעם ראשונה לריינבואו והוקסם מרוח הנתינה, והחליט לקחת על עצמו לנקות סיר ענק ששרפו בו אורז בערב הקודם. משימה של בערך שעתיים כשאתה לא משתמש במסירי שומנים וכימיקלים למיניהם, וגם מים חמים לוקח זמן לחמם... משרת אמיתי.
לקראת הארוחה מתחילות קריאות ברחבי המחנה - פוד סירקל. ישנן שלוש קריאות במרווחים של בערך רבע שעה. פעם ראשונה שאתה שומע, אתה מתחיל להתכוונן מנטלית לזה שתצטרך לקום. פעם שנייה אתה כבר מתחיל לאסוף את הדברים שלך - את הצלחת והסכום והכוס שהבאת מהבית (אין כלים חד פעמיים), ובפעם השלישית אתה כבר מגיע למדורה המרכזית ומתיישב במעגל.

מתחילים בסבב שירים, ואחר כך סבב הודעות, תמיד יש משהו שקשור ל'שיט פיט' - השירותים המאולתרים שנמצאים אי שם בשיחים. כן, נושא ההיגיינה גם הוא נמצא בכותרות. אמנם אנחנו בעיר אוהבים לא לראות את החרא שלנו, אנחנו מעדיפים לא לדעת מה קורה עם החרא שלנו, ואני לא מתכוון רק לזה שיוצא לנו מהגוף.

זה שלא רואים את החרא, לא אומר שהוא לא קיים

אחרי סבב ההודעות והשירים, מגיעים למרכז המעגל כמה מתנדבים שמחלקים את האוכל. האנשים ממשיכים לשבת במעגל, וקבוצה נוספת של מתנדבים מגיעה ולוקחת את הצלחות, מביאה אותם אל המגישים שמעמיסים מכל טוב, ומשתדלים שזה יהיה בכמות שמספיקה לכולם, ואז המחלקים מחזירים את הצלחת. מי שקיבל את האוכל מוזמן להתחיל וללעוס. לא צריך לחכות עוד. חיכינו מספיק :)
בסוף המעגל, ביוזמה של חלק מהותיקים, מתכנס צוות נגנים, ובמתיקות אין קץ, מזמינים את האנשים לתרום כסף למג'יק האט - כובע הקסמים, כדי לכסות את ההוצאות של קניית המזון. ככה זה עובד, הפוך, קודם תאכל, אחר כך תשלם, אם אתה יכול.  מקסים!

עזבתי את הריינבואו אחרי שלושה ימים, רווי בחוויות, בהכרויות וחברים חדשים.
הרגשתי שמיציתי, שהגיע הזמן לחזור לחיים.
כי הריינבואו הוא שבט שמזכיר לנו, אבל החוכמה האמיתית היא להיות ביחד גם איפה שקשה, בלב בבילון.
ליצור ולעשות, ולהיות נחמדים ואדיבים, ולשתף ולהתארגן, ולאחד את השבטים, ולהודות ולאהוב את החיים.
וזה אפשרי.
אם נרצה...