חיילים של החיים

היום תפסתי טרמפים לבית הורי בפרדס חנה.

יצאתי מנווה ארז שנמצאת אי-שם בגדת המערב הפרוע, צפונית לענתות, דרומית למעלה מכמש, בשבע בבוקר והגעתי תוך שלוש וחצי שעות ושישה טרמפים למחוז חפצי. כשיצאתי מהמאהל פגשתי את אבראהים בן ה-17 שרעה את העדר בן 300 הכבשים (לטענתו) ובדיוק הכין תה ופיתה עם שמן. ישבתי איתו ותרגלתי את הערבית הרעועה שלי, ובאופן די מפתיע הצלחנו לנהל שיחה. הסברתי לו שבאנו באופנים, והוא ביקש שנביא לו אחד. אחר  כך הוא גם ביקש סמארטפון. אמרתי לו שאין לי, אבל הבטחתי לבוא לבקר אותו במאהל של המשפחה. חשבתי לעצמי מה באמת אני יכול להביא שיועיל להם וישמח אותם.

אחר כך יצאתי לכביש  ועצרה לי ניידת מג"ב מהבסיס הסמוך, עם נהג קשוח ושלוש ילדות מטופחות במדים ששרו שירי אמ-טי-וי כל הדרך עד הצומת הראשית.
משם עצר לי קבלן בניין שלקח אותי עד אריאל. שתקנו רוב הדרך, וכך יצא לי להסתכל על אזור שלא הייתי בו מאז שבוע ה"פעילות המבצעית" בקורס טיס, שבו לוקחים פרחי טיס ענוגים וחדורי מוטיבציה ומוציאים אותם לשטח כדי להרגיש מבצעיות מהי.
מאריאל עצרו לי כמה חובשי כיפה חביבים שסיפרו לי על עוד כמה קהילות אקולוגיות בארצנו הקטנה והורידו אותי בכביש 6. עוד טרמפ אחד למחלף ניצני עוז, שם גיליתי פתח סודי  בחומה, למקרה שנרצה לערוק יום אחד. עוד טרמפ שעצר לי באופן די מפתיע על המחלף, של זוג צרפתי שרוצה לעלות ארצה, ובסוף נהג משאית מכפר קרע שלקח אותי כל הדרך עד פתח הבית.
בדרך הוא סיפר לי על כך ששניים מאחיו משרתים בצבא ושהוא לא מבין למה ישראל לא תוקפת את אסד. שמענו תוכנית רדיו עם חבר כנסת מש"ס שאמר שבשביל ללבוש  מסיכה הוא מוכן לגלח את הזקן.

הפתח הסודי בחומה שבלב

הטירוף שאנו חיים בו עולה על כל דמיון. אנו מפחדים ממלחמה כימית, ומוכנים להסתובב עם מסכות גז, ובאותו זמן להמשיך וללכת לעבודה וללימודים כאילו שום דבר לא קרה. לחיות במדינה שסועה על ידי  חומה, עם ילדות שלובשות מדים, ונערים בדווים שלא יודעים קרוא וכתוב, ערבים שרוצים להתגייס לצבא. איזה עולם משוגע!!!

כתבתי לפני שנה על כך שאנו חיים בבית משוגעים. על הטירוף בסוריה, ועל כך שאנו מתעלמים מהשואה שמתקיימת יום-יום, עבור פליטים מאפריקה, עבור פלסטינים בשטחים, עבור אחינו בעלי החיים. אני מודה על כך שיוצא לי לראות את המציאות הזו פנים אל פנים, וגם להיות מסוגל לראות את הצדדים היפים, את החיוכים והשירים והשיחות והמחוות שמשאירים אותנו אנושיים.

לנוה ארז הגענו כדי לבקר חברה מאוד מיוחדת, אמלי שמה. אמלי הגיעה למקום כחלק מקהילה שהסתובבה לה במשך כשנה ועברה כמה וכמה גלגולים, נבעטהה מכמה אדמות ועזבה כמה מרצונה, ובסוף הגיעה לשטחים. כי מה לעשות, בשטחים המדינה עושה פחות צרות ליהודים, ולא צריך לשלם מים ומיסים. אז נכון, יהיו כאלו שיגידו  שאת הפריבילגיות של המשטר הצבאי לא צריך לנצל, אבל אני דווקא חושב שלבקר זה מאוד פשוט וקל, אך זו לא הדרך. עדיף לבוא ולהרגיש את המקום.

אז הגענו. נסענו במשך יומיים מאבן ספיר שמדרום לירושלים. עלינו בעליות אימתניות, נחנו בבית קברות של הסנהדרין, הרגשנו את השמש הקופחת ואת המשאיות שיצרו סביבנו מערבולות של רוח, ובסוף הגענו, תשושים ומרוצים.
הנה כמה תמונות מהדרך ומהמקום:

שביל אופנים סובב ירושלים - עושה את החיים ליותר יפים בריאים ובטוחים

גן הסנהדרין בצפון ירושלים

בסך הכל אנחנו עוד לבנה בחומה

מפדלים בעליה בשמש הקופחת

טיפי מקלחת וטיפי שירותים - תחילתה של בריאה מופלאה

אמלי בעלת החזון, ליד העגלות הנחות אחרי המסע

המקום שמופיע בחזונה  של אמלי נקרא בריאה. מקום למרפא וליצירה, שאליו יוכלו להגיע אנשים מכל הדתות והלאומים, ולהתחבר לשלום הפנימי שלהם עם האדמה ועם כל היצורים החיים. כי שלום לא עושים בהפגזות של שליטים אחרים אכזריים, שלום עושים בין אנשים.

המלחמה שלנו היא  פעמים רבות אשליה. אנחנו יוצרים אויבים שלא קיימים, ומוצאים לעצמנו הצדקות לשימוש באלימות. אחד הדיונים שהיו לי עם אמלי הוא לגבי המושג אלימות. האם אלימות יכולה להיות מנותבת למקומות חיוביים, או שמדובר פשוט בעוצמה.

מרטין לותר קינג, שנשא היום לפני חמישים שנה את נאום ה " I HAVE A DREAM " המפורסם שלו, אמר על אלימות: "אינני יכול להביא את עצמי להאמין שאלוהים רוצה שאשנא. עייפתי מאלימות. ולא אתן לזה שמדכא אותי להכתיב לי באיזה אמצעי להשתמש. יש לנו עוצמה, לא העוצמה שמוצאים בבקבוק מולוטוב, אך יש לנו עוצמה. לא העוצמה שמוצאים בכדורי רובה, אך יש לנו עוצמה".

העוצמה שלנו אינה יכולה להתבטא באמצעים צבאיים, באמצעי הרג. הרי ההרג קיים כל הזמן. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אסד הורג כל הזמן. נהרגו בסוריה כבר עשרות אלפים. וכבר הפצצנו את סוריה בחודשים האחרונים. האיומים הנוכחיים ממלחמה הם אמנם מוחשים ואמיתיים, אבל הם למעשה תמיד קיימים.

תמיד כשאני מסתכל על הפרסומים בתקשורת, אני מנסה להבין מה המלחמה מנסה להסתיר. איזה נושא אחר בוער  נמצא על סדר היום, שעליו לא מדברים. או יותר נכון מי מרוויח ממלחמה. התשובה היא שיותר מדי אנשים מרוויחים כיום ממלחמה - יצרני הנשק, התעשיות הבטחוניות, תעשיות המיגון והמקלטים. הפוליטיקאים והגנרלים שמהדקים את שליטתם באזרחים, תאגידי האנרגיה והנפט שמאוד מתעניינים באזור שלנו, ובעיקר הבנקים שמצליחים להתחמק מלשלם על העוול המתמשך שהם גורמים לכל היצורים החיים:


          



לפרדס-חנה הגעתי בדרכי לחיפה, כדי להרצות בפני קהילה בשכונת הדר על אלטרנטיבה  מסוימת לבנקים - מטבעות חלופיים. אני רואה את הקשר הישיר בין חוסר היציבות הכלכלית של הבנקים לבין חרחורי המלחמה העולמיים. כמו בשנות ה-30, כך גם היום, כאשר היסודות של המערכת מתערערים, יוצאים התותחים הכבדים.

בהדר קיימות כמה קהילות של סטודנטים, אומנים, מחנכים - יהודים וערבים - שיוצרים לעצמם אירועי ומרחבי תרבות. אחד הדברים שיכולים להעצים את הקהילות האלה הוא  מטבע שאינו נשלט על ידי הבנקים. אותם בנקים שמממנים מלחמות, אותם בנקים שיוצרים עוד  ועוד חובות.
בסוף ההרצאה, שהיתה פוקחת עיניים עבור חלק גדול מהנוכחים, הלכתי לשתות בירה עם חבר. ישבנו בבר ערבי, מלא בחבר'ה כמונו, אבל דוברי ערבית. משהו שאפילו ביפו לא יצא לי להיתקל בו, משום שביפו רוב החברה היא מוסלמית ולא נוצרית. ישבנו ושתינו, שוחחנו על גינות קהילתיות, ועל קואופרטיבים, על הקשיים של החיים, ועל ההנאות שביצירת מציאות חדשה.

אז בימים כאלה שהמלחמה בכותרות, ורף הפחד עולה, אני נזכר באמרתו של הרבי נחמן מאומן, שגם בראש השנה הקרב עלינו לטובה יחגגו בקברו אלפי ברסלבים: "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

כי אנחנו כולנו חיילים, חיילים של החיים
אם נרצה...



                  

אהבה, כסף, ושינוי העולם

ליד כמה מציורי הגרפיטי של מהפכה של אהבה בתל-אביב, מופיע הכיתוב: "עם אהבה אי אפשר ללכת למכולת".

אחד המחסומים שלנו לעבור לחיים שמבוססים על אהבה, הוא שאנחנו חיים בחברה מבוססת כסף.
אם יש לך, אתה יכול להשיג הכל. אם אין לך אתה צריך להתחרות באחרים כדי להשיג לך.

אנחנו נוטים לראות כסף כמשהו ממשי - זה קיים, צריך אותו כדי לשלם חשבונות ואוכל.
אבל כסף הוא אחד הדברים הכי רוחניים שיש.
למעשה אם חושבים על כך, הכסף קיים רק בדמיון המשותף שלנו, כל השאר - השטרות, הצ'קים, הנתונים הדיגיטליים במחשבים ובכרטיסים -  הם ייצוגים של הדמיון הזה.
כתבתי כבר בעבר, כאן וכאן, על השלב הבא של המהפכה, שבו ניצור כסף בעצמנו עבורנו.
ובכן השלב הזה הגיע!!!

בינתיים הנה מה שיש לתקשורת המתעוררת לספר לנו על הכסף שלנו:

                


לפני שאעבור לספר על השלב הבא במהפכה המוניטרית, אני רוצה לספר קצת על חוויותי עם הכסף בקהילה על אופניים ובקהילות שאנחנו מבקרים בהן.

כסף בתוך הקהילה

בקהילה שלנו, באופן עקרוני, שאינו מוגדר ואינו כתוב, אנחנו משתדלים להתנהל כמה שפחות עם כסף.
ההעדפה שלנו היא להגיע למקום שזקוק לנו, ולעבוד שם עבור מחייתנו.
לעתים אין לנו מה להציע, ולעתים המקומות שאנחנו מגיעים אליהם לא יודעים מה הם זקוקים, או שפחות נוח להם שנשאר לעבוד, ומעדיפים שנשאר על תקן אורחים, ואז אנחנו צריכים לממן את האוכל בעצמנו.

אנחנו משתדלים להפחית את השימוש שלנו בכסף, מתוך שאיפה ליצור קיימות שאינה מבוססת על התבניות המוכרות: עבודה - שכר, צריכה - תשלום, אלא מתוך רצון למצוא דרך הרמונית יותר שבה אנו נותנים לפי יכולתינו ולפי צרכי המקום, ובאותה מידה מקבלים.
זה לא חייב להיות שווה, זה לא חייב להיות מדוד.
זה יותר קשור להרגשה הפנימית של כמה אני נותן וכמה אני מקבל.
ברגע שנוצר חוסר איזון בין הנתינה לקבלה אז יש לקיחה של אחד הצדדים, ואני לא רוצה להיות הלוקח, וגם לא זה שלוקחים ממנו.
אני רוצה לתת כמה שיותר, אבל לא יותר ממה שאני מסוגל.

מכיוון שאנו עדיין זקוקים לכסף כדי להשיג לנו אוכל לפי צרכינו, אנו עדיין עובדים עבורו.
אנו יוצאים מדי כמה זמן לעשות עבודות בעיר,
מעבירים סדנאות של יום או סוף-שבוע, עובדים באינטרנט מהדרך.
ישנן דרכים רבות להרוויח את כספך תוך כדי תנועה.
אבל כאמור, אנחנו עושים זאת מעט מאוד, ובלי לחסוך לפנסיה.
אנו עושים זאת  מתוך הצרכים הקיומיים שלנו, מה שמשאיר את רוב זמננו בידינו. זמן שמאפשר לנו ליצור, לעזור, לטייל.

בתוך הקבוצה אני לא רואה התחשבנות על הכסף,
בגדול ההוצאות שלנו הן מאוד נמוכות , כמה מאות שקלים בחודש לבן-אדם, כך שההכנסה המשותפת שלנו אינה צריכה להיות גבוהה, והיא אכן אינה כזו... :)
אם כי לעיתים ישנו חוסר איזון בין נתינה לקבלה.
החוסר האיזון, ברגע שמורגש על ידי אחד מחברי הקבוצה יכול להשאר בתוכו, ובשלב כלשהו להתפרץ החוצה, או שיכול להיות מתוקשר כלפי שאר חברי הקבוצה, בנסיון משותף לראות כיצד ניתן לאזן את חוסר האיזון.
אנו עובדים על זה, ועד כה אני מאוד מרוצה מאיך שהעניינים מתנהלים, מקווה שזה ימשיך להיות נושא שנהיה מוכנים לחקור אותו יחדיו.

כסף מול קהילות אחרות

השבוע נתקלנו במקרה שעשה לי קצת לא נעים. רצינו ללכת לבקר קהילה חברה, קהילה שעוסקת בפעילות שלום, באקולוגיה ובעוד המון דברים נפלאים. אנו מכירים את חברי הקהילה, וחלקם חברים שלנו.
ועדיין כאשר ניסינו לתאם הגעה אל הקהילה, היה מחסום כלשהו בינינו.
אנחנו רצינו לבוא אל הקהילה ולהעניק מזמננו ומכישורינו כדי לעבוד בה ולפתח אותה.
אך מה שהתברר לי בשיחת טלפון עם אחד החברים,  זה שהקהילה אינה זקוקה לעבודה כזו עכשיו,
והבקשה שלהם היא לתרומה כספית, בסכום מומלץ, שעבורנו היה נראה מאוד גבוה.
עכשיו נשאלת השאלה מה עושים? האם מוותרים על הביקור?
האם מגיעים ולא משלמים? האם משלמים סכום נמוך יותר?
בסופו של דבר הגענו ללילה אחד, קיימנו שיחה עם חברי הקהילה ואורחים נוספים שהגיעו לבקר.
היה ערב מקסים ומאוד מלמד, ונשארנו לאכול ולישון. כולי הודיה על הערב הזה, ועל כך שלא ויתרנו על הביקור.
את עניין התרומה הכספית השארתי כמשהו פתוח ואפשרתי לכל אחד מחברי הקהילה שלנו להחליט עבור עצמו.
לי באופן אישי לא היה כסף עלי. איני יודע אם מישהו תרם כסף, הניחוש שלי הוא שלא....

במקום התרומה הכספית, כן ניסינו בבוקר לתרום קצת למקום, ולטפל בכמה דברים שדרשו טיפול והוסיפו למקום.
בבוקר למחרת יצאנו משם, משום שהקהילה המארחת היתה צריכה לדבר על עניין הכסף בעצמה. ההרגשה שלי היתה שהמקום הזה של הכסף מאוד טעון אצל חברי הקהילה, וזה גם הוזכר בקצרה בשיחה שהיתה לנו איתם בערב.

הרגשתי חוסר איזון בין השאיפות הגבוהות מבחינת המגורים והתנאים, למול היכולת של חברי הקהילה לקיים תנאים כאלה.
אני לא באמת יודע, אך התחושה שהגענו איתה היא תחושה של חוסר,
וכך גם הרגשתי כאילו אנחנו לוקחים משהו בזה שאנחנו נשארים לאכול ולישון.
וזו לא התחושה שאני רוצה להגיע איתה לשום מקום.
אני מקווה שעניין הכסף ייפתר, כי כפי שאפרט בהמשך, החוסר בכסף הוא חוסר מלאכותי,
הוא נעשה בצורה מכוונת כדי לגרום פירוד ולאפשר שליטה. על כך אפרט בהמשך...

בשני מקרים נוספים הגענו לקהילות שקיבלו אותנו אחרת לגמרי.

מקום אחד זו דירת חברים ברחוב אושא שבנחלאות,
של חברים שהיו איתנו בשיירה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות.
לא דרשו כלום, רק שמחו שהגענו,
לא שאלו עד מתי נשאר, ולא מה יש לנו לתרום.
אנחנו מצידנו השתדלנו לעזור בנקיונות, עשינו יום אחד קניות בשוק עבור הבית,
ובגדול השתדלנו להיות אורחים טובים.

סיור בעיר העתיקה, חולצות בעד צה"ל ובעד שחרור פלסטין.
של מי העיר הזו? לא אכפת לנו, העיקר שתקנה חולצה :)

מקום נוסף שהגענו אליו הוא ביתו של השייח אבראהים.
אבראהים הוא בדווי בן כשבעים שחי בהר הזיתים.
הוא פעיל שלום כל חייו, פגש את הדאלי לאמה והיה 54 פעמים בחו"ל, וכל זה בלי דרכון.
כמו בדווי טוב יש לו בעיות עם אישורי בנייה,  וגם לו העיריה עושה צרות ומאיימת לפרק לו את הבית אם לא ישלם דמי חסות. אבראהים נמצא בחובות כבדים וזה עושה לו קצת כובד על הלב.
אבל הוא עדיין שומר על החיוך המקסים שלו כי יש לו אמונה גדולה באלוהים.

אבראהים מחזיק בהר הזיתים בית אירוח בתרומה,
שבו הוא אינו מבקש דבר, רק תבוא, תשב, תאכל, שמור על קשר וספר לחבריך.
האיש הוא מפעל שלום ואחדות מהלך, מקדיש את חייב לקרב בין אנשים, בין דתות, בין לאומים, בין גברים ונשים.
למרות היותו מוסלמי מאמין, הוא לא מעיר לא/נשים על לבושם/ן,
ובעיקר הוא אוהב לספר סיפורים, ועדיף שיהיו מצחיקים.

הגענו אליו לביקור של אחר הצהרים, אכלנו, שתינו, צחקנו והלכנו,
בעזרת הסעה שסידר לנו אבראהים חזרה אל העיר.
ההסעה כן ביקשה מאיתנו כסף, והחלטנו שלמרות שאנחנו מאוד נהנים לקבל מתנות בחינם,
יהיה זה ראוי לשלם להם על הטרמפ.

הנושא של הכסף, והגישה של - לבקש או לא לבקש, להשתמש בו או להמנע ממנו, הם נושאים חשובים ומעניינים.
גם בימי מהפכה של אהבה, כאשר שכרנו מקום גדול שלא נוצל עד תום היה לי ויכוח עם חבריי לקבוצה,
האם קודם לתת ולאפשר לארגונים נוספים לקיים שם פעילויות, ולהאמין שהתרומה החומרית תגיע בהמשך,
או שעלינו לדאוג לאינטרסים שלנו כי אחרת ינצלו אותנו, או במילים רוחניות - יווצר חוסר איזון אנרגטי?

האמונה שלי היא שמנתינה מגיעה גם קבלה.
כמובן שגם לי יש את הגבולות שלי, אך אני כל הזמן מנסה למתוח אותם עוד עבור עצמי ועבור אחרים,
כדי שנוכל לעבור את מחסום הכסף, הרכוש, והבעלות ולהגיע למקום אמיתי של שיתוף.


הכסף בשבילנו, מתי הוא פנה נגדנו?

למי שבכלל לא מכיר את הנושא של השינוי המוניטרי שקורה בעולם,
אני מאוד ממליץ לקרוא את הבלוג הכלכלה האמיתית,
או לצפות בסרטונים של התנועה לשינוי מוניטרי.

אבל למי שקצת לחוץ בזמן (יש עבודה וכסף לעשות....),
רק אספר שהכסף הוא המצאה של בני האדם, ולכן כל חוסר שיש ממנו הוא חוסר מלאכותי.
חוסר שנועד להשאיר אותנו בתודעת עבדים, שנועד להשאיר אותנו בתחרות מתמדת,
כדי שיהיה אפשר לשלוט עלינו בצורה יותר קלה, מה שנקרא - הפרד ומשול.
כסף הוא אחד הדברים שהכי קל להפריד באמצעותו אנשים:
משפחות מתפרקות בגלל סכוסכי ירושה, חתונות נכפות כדי להביא רווחה, חומות נבנות בין שכונות עניות לשכונות יוקרה.

הכסף כיום נשלט על ידי מערכת בנקאית שמקבלת את התוקף שלה באמצעות חוקים שנחקקו לטובתה על ידי המריונטות של בעלי הבנקים - מערכות השלטון, התקשורת, והתעשיה כולה.
כדי לשחרר את הכסף, אנחנו לא צריכים להפיל את הבנקים, אנחנו יכולים פשוט ליצור מערכת אלטרנטיבית שתספק את הצרכים שלנו ותייתר את הבנקים אשר הורסים אותנו ואת כל הביוספירה.

אחת המערכות האלו, שאני תומך בה כבר כמה חודשים, היא מערכת אושר.
המערכת עברה השבוע שדרוג וכעת ניתן להצטרף אליה דרך הפייסבוק, ולהוריד אותה למכשיר הנייד.
מי שמעוניין להשתמש במערכת צריך לשלוח בקשה להצטרף לקבוצה. אנחנו נאשר אתכם, אל דאגה :)

מה שזה אומר זה שאנחנו יכולים ליצור לעצמנו מערכת כלכלית, שוק קח-תן, שאינו נסמך על הבנקים:

• שלא חסר בו כסף
•  שמעודד פעילות קהילתית וחברתית
• שמבוסס על אמון ואיזון ולא רק על תחרות ורצון לגדול עוד ועוד.

למה הוא יהיה אחרת מהבנקים? כי אנחנו יוצרים אותו, בדמותנו ועל פי ערכינו.

מה תהיה תגובת המערכת - היא תנסה לסגור את זה.
האם יהיו קשיים בדרך? בטוח, ורב הנסתר על הגלוי.

אך ללא ספק מדובר בעוד צעד משמעותי בדרך לכלכלת מתנות, שהיא הכלכלה האמיתית,
הכלכלה של הטבע, שלא מבוסס על אינטרסים ושליטה, אלא על נתינה, הרמוניה, יופי ופשטות.

זה הכל לגבי הכסף
והכסף הוא שלנו ובשבילנו
אם נרצה...

                

החיים כמיצג בתנועה

מתוך הקוד לנווד של אתר השיירה:

• השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
• הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
• מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם. 

לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!

הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:

שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס

בית ריק מלא באהבה

קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.

הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה. 

אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר. 

אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.

הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.

המעבר אל העיר 

המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -

הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.

בעיר יש גם הרבה פחות דברים -

פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.

ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.

שגרה של שיירה

התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:

1. התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות,  ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
2. תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים.  עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
3. התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
4. העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....

בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.

.

בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים.  יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....

ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.

תנועה לאורך פארק המסילה

השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה

השיירה ישנה

איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
 מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות

                      


חיבור בין קהילות


הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.

שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה

עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים

החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר  (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית

איך ממשיכים?

רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.

ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו  חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.

לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות

תודה ירושלמים יקרים ואמיצים
שאימצתם אותנו לביתכם ולליבכם