שותפים למעצרים
בשנת 2007 גרתי עם שני חברים בדירה ישנה ומרווחת ברמת-גן. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי לגור במרכז עם שותפים שהם חברים שהכרתי מלפני (נקרא להם תומר ואבי, כל השמות בסיפור בדויים). עשינו מסיבת חנוכת בית גדולה ושמחה, והיה כיבוד לרוב - שתייה, אוכל ומריחואנה. כולם היו מרוצים ושיבחו אותנו על החגיגה הנחמדה.
במהלך השבועות שאחרי המסיבה, יצא לנו להכיר קצת את השכנים המוזרים - ערן ואביב. ישבנו ועישנו ביחד, דיברנו על החיים. יום אחד, בצאתי לאוניברסיטה, הגיע ערן השכן ואמר לי שיתכן ויבואו אלינו לדירה לעשות חיפוש. מופתע, שאלתי אותו מי יבוא ולמה, והוא הסביר לי ששותפו אביב, שהוא קצת מעורער בנפשו, נכנס לסרט שאחד החברים שלי - אבי - הוא סוחר קוקאין, שמביא קוקאין לילדי השכונה, ולכן הוא סיפר על כך לחבר שלהם, שבזמנו הפנוי הוא מודיע של המשטרה. חייכתי מכל הסיטואציה, והודיתי לו על האזהרה, והמשכתי ביומי בלי להיות מודאג, משום שחשבתי שאין בדירה חומרים מפלילים. חזרתי באותו יום מאוחר בלילה, וגיליתי שהנבואה של השכן ערן התגשמה - הבית היה ריק והחדרים של השותפים שלי היו הפוכים.
תומר היה בדיוק בצפון הארץ בטיול עם אורחות מחו"ל, אך אבי היה חסר. בחדר שלי משום מה הם לא נגעו. לא כל-כך ידעתי מה לעשות. תיארתי לעצמי שאם עיכבו את אבי לחקירה, בטח ישחררו אותו עד הבוקר. הלכתי לישון ולמחרת כאשר הוא לא חזר, טלפנתי לחברה - שמחה - שבמשפחתה כמה שוטרים בתפקיד ולשעבר. אחרי כמה דקות של בירורים היא סיפרה לי שחברי אבי עצור. התקשרתי לאביו של החבר ושאלתי אותו מה העניינים, הוא סיפר לי גם שאבי עצור, ואמר שכרגע אין מה לעשות אלא לחכות להחלטת שופט האם להאריך את המעצר. אחר-כך דיברתי עם חברי תומר, שסיפר לי שהוא שמר בארון המטבח שקית עם גבעולים וזרעים מהמסיבה שהיתה אצלנו, ויתכן שהשוטרים מצאו אותה.
כמה דקות אחרי השיחות הללו נגמרה לי הסוללה. חזרתי אחר הצהרים לדירה, מודאג ועצבני. החבר עדיין לא חזר. מה אני אמור לעשות? לשבת ולחכות לו? לעשות עוד טלפונים? לשכוח מהעניין ולצאת לבלות? בעודי יושב וחושב, אני שומע דפיקות בדלת. מי זה אני שואל? "משטרה" עונה קול קשוח מהצד השני. תפתח את הדלת. אני פותח ושואל מה העניין? הם עונים לי שאני מעוכב לחקירה. על מה אני שואל, הם אומרים לי על חשד בשימוש וסחר בסמים מסוכנים. אני אומר להם שאני מעוניין להתקשר לעורך-הדין שלי ואוחז בטלפון שנטען בינתיים, במטרה לחייג לחברתי שמחה, אך השוטר אוחז בידי בכוח ואומר לי לא להתחכם. אני מבקש ממנו שלא יגע בי, והוא צועק עלי שאבוא איתו בלי לעשות שטויות. באתי איתם לאוטו ונסענו לתחנת המשטרה הקרובה.
בחדר החקירות הם שאלו אותי אם ידוע לי על סמים מסוכנים שנמצאו אצלי בבית. אני אומר להם שלא, שאני לא מעשן, וגם חברי לדירה לא מעשנים. בקיצור אין לי מושג מכל העניין. השוטרים אומרים לי שאם אשתף פעולה ואנדב להם מידע הם ישחררו אותי, בסך הכל הם מתעניינים בסוחרים, לא במשתמשים, אבל אני לא הייתי מוכן לשתף פעולה, ולכן הם החליטו לעצור אותי ללילה בתחנת המשטרה ולהביא אותי למחרת מול שופט להארכת מעצר. מה שהיה שונה במקרה הזה ממקרים אחרים של עישון עשבים, הוא שלמשטרה היה מידע של מודיע שבדירה שלנו מסתובב סוחר קוקאין לילדים. אותו אחד שעליו סיפר להם השכן המשוגע אביב זוכרים?
את שיחות הטלפון שלי לעורך-דין עשיתי לחברתי שמחה שלמדה באותו זמן משפטים. לא רציתי להתקשר להוריי, גם כי התביישתי, וגם כי לא רציתי סתם להדאיג אותם. הנחתי שבבוקר ישחררו אותי. ישנתי בתחנת המשטרה עם עוד איזה שיכור זקן ובבוקר עליתי על זינזאנה, כפות בידי וברגלי לעבר בית המשפט. הוכנסתי יחד עם שאר העצורים לצינוק קטן ומעופש ושם חייכיתי שעה עד שהובלתי, שוב באזיקים שחותכים את הגידים, לאולם המשפט, שם נפגשי עם סניגור ציבורי. אחרי שיחה של דקה וחצי הסניגור ניסה לגמגם משהו על כך שאני ילד טוב ושאפשר לתת לי מעצר ביתי. אחרי שהשופטת לא השתכנעה כלל מדבריו, ביקשתי אני לדבר. סיפרתי לשופטת שאני סטודנט לא סוחר, ושידעתי שחברי עצור עוד לפני, ולמרות זאת חזרתי לדירתי. הרי אם היה לי ממה לפחד כנראה שהייתי מתרחק משם. השופטת הקשיבה לדברי, אך מכיוון שהיה בידי המשטרה מידע "מהימן" על כך שאחד מאיתנו הוא סוחר קוקאין, ומכיוון שאחד מהשותפים - תומר - עדיין הסתובב חופשי, הם לא רצו לשחרר אותי מחשש שנפגש ונתאם גרסאות בינינו. לכן נשלחתי להארכת מעצר למשך כל הסופ"ש (זה היה ביום שישי בבוקר), באבו-כביר.
את הסופ"ש באבו-כביר אני לא אשכח. זו היתה חוויה מבאסת ומלמדת, מעצימה ומשפילה בו-זמנית. הייתי עם בגדי הקצרים, ללא בגדים להחלפה, ללא מצעים וללא מגבת, בחום יולי המהביל. הוכנסתי לתא עם עוד 3 עצורים, שני צעירים בת-ימים שסיפרו שטוענים שהם הרביצו למישהו בעזרת לום, ועוד איש מבוגר ודי חביב, שסיפר שאשתו טוענת שהוא הכה אותה. בתא כולם דואגים לשמור על קורקטיות משפטית שמא יסתבר שמישהו מאיתנו הוא מדובב של המשטרה. הם היו בסך הכל מאוד נחמדים, שאלו אותי איך זה לגדול בקיבוץ, וסיפרו לי על החיים בבת-ים.
החוויה של לשבת בכלא היא קשה למתחילים. אני מניח שככל שהזמן עובר אז מתרגלים. אבל ההרגשה הזו שאינך יכול ללכת לשום מקום, אינך יכול לתקשר עם אף אחד, אינך יכול לבקש שום דבר. שוכבים בתוך תא, וכל מה שעובר בראש בזמן הזה הוא מחשבות על איך אני הולך לנקום במניאק שהכניס אותי לכאן. אין ספק, שהמערכת יודעת איך לייצר עברינים :)
יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!
בליל שישי, אחרי יום וחצי של מעצר וכמעט ללא תקשורת מהעולם החיצון, התבשרתי שיש לי ביקור. הופתעתי, משום שעצורים בדרך-כלל לא מקבלים ביקורים. התברר שזה עורך-דין שאמי שכרה כדי שיטפל בתיק שלי. מסתבר שאחרי שלא דיברתי עם חברתי שמחה ביום שישי, היא הבינה שאני עדיין עצור, עשתה כמה בירורים וגילתה שאני עצור באבו-כביר. היא התקשרה לביתי, שם היו הורי ואחי, אשר היינו אמורים ללכת יחדיו למופע מוזיקה, והיא סיפרה לה את הבשורות הלא כל-כך נעימות. אחרי המקרה היא סיפרה לי שאמי הגיבה בצעקת שבר אל עבר אבי יאיר - " יאירררררר, ארנון באבו כבירר!!". שוחחתי מעט עם העורך-דין, והרגשתי בו זמנית הקלה על כך שיודעים מהמקרה ודואגים לי, לצד עצב על כך שהורי גילו בצורה שכזו שבנם הסתבך בפרשייה 'עבריינית'. הוא שאל אותי אם אני צריך משהו ואמרתי לו שבגדים להחלפה ושמיכה יהיה נחמד. הוא אמר לי שבגדים להחלפה אין לו אפשרות להביא עכשיו, אבל ביקש מהשוטרים שיתנו לי שמיכה. מזל שיש עורכי דין כדי שידאגו לצרכים הבסיסיים של הבן-אדם.
את יום שבת העברתי שוב במחשבות מטרידות על נקמות, בסיבוב קצר בחצר הבטון הקטנה במטרה לחלץ עצמות, ובהמתנה לארוחות ולשלוש סיגריות "נלסון" המוקצבות. למחרת ביום ראשון, הועברנו לחצר המרכזית להמתנה לזינזאנות שיקחו אותנו לבית המשפט. זו הפעם הראשונה שפגשתי את חברי אבי מזה ארבע ימים. היתה פגישה מרגשת. עדכנתי אותו בכל המעללים. הוא למעשה נכנס למעצר בלי לדעת חצי דבר, אלא רק מה שהשוטרים סיפרו לו.
הגענו יחדיו לבית המשפט, אזוקים בידינו וברגלינו. ההורים שלנו חיכו לנו שם, שמחים ועצובים לראותנו בתא הנאשמים. השופטת החליטה לשחרר אותנו למעצר בית של כמה ימים ואסרה עלינו לתקשר אחד עם השני (דבר די מטופש בתור מי שגרים יחדיו באותו הבית). למרות שהתיק נסגר עקב חוסר עניין לציבור, הרישום הפלילי נותר. מסתבר שכאשר עוצרים אותך, גם אם אין סיבה אמיתית למעצר, אפשר לסגור את התיק, אך הרישום הפלילי נשאר. אם אתה לא מוחק אותו באופן יזום - ולמי שאין ידע בכך דרושה עזרה משפטית - אז הרישום נותר למשך שבע שנים.
אחרי טיפולים ומכתבים, הרישום שלי נסגר. השכן אביב עזב באותו היום את הבניין והתאפקתי מאוד שלא להתקל בו כדי לא לגרום יותר נזק ממה שכבר נעשה. לחבריי תומר ואבי נותרה צלקת קטנה ופחד מתמיד מפני המשטרה.
אז למה סיפרתי את כל זה?
מכמה סיבות:
1. השבוע היה יחסית רגוע מבחינת קהילה על אופניים. היינו במין חופשת הבראה, בכל מיני מקומות, כולל אצל הוריי בדירה. לכן במקום לספר עלינו, החלטתי לספר את הסיפור הזה שרציתי כבר הרבה זמן להעלות על הכתב.
2. ישנו איזה עניין עם מריחואנה שהגיע הזמן שייפסק. מדובר בצמח שיש לו איזה אלף שימושים, והשימוש העיקרי שהמדינה מחליטה להשתמש בו הוא כדי להפליל אנשים. הסיבה העיקרית לכך שצמח הקנאביס הוא בלתי חוקי זה כדי להגדיל את הרווחים של חברת התרופות, ואת זה כדאי שכמה שיותר מהר נפנים. הנה ההודאה על כך של שרת הבריאות. למזלנו יש היום כבר כמה חברי כנסת כמו משה פייגלין ותמר זנדברג שתומכים במתן הקלות של חלוקת קנאביס רפואי, ובאי-הפללה (דה-קרמנליזציה) של משתמשים. אחד הדברים שהכי חשוב לעשות הוא להפסיק לחשוש מלדבר על כך ולשתף בסיפורים שלנו על הנושא. לשם כך, ישנו דף פייסבוק של משתמשי קנאביס שהחליטו לצאת מהארון. מוזמנים גם אתם לפרסם את הסיפור שלכם.
הנה התיאור המשעשע של ביל היקס לכל העניין:
3. הסיבה הנוספת היא כדי לחלוק את חווית בית הכלא שלי. רוב האנשים מתביישים, או חוששים לשבת בבית-כלא. אני טוען שבמציאות של היום, כמו שניסח זאת הנרי דיוויד ת'ורו, בית הכלא הוא אחד המקומות היחידים שאדם שאינו מסכים עם עוולות הממסד יכול להרגיש באמת חופשי. הסיבה שבגללה ישבתי בכלא היא לא סיבה גדולה לגאווה, אך גם לא סיבה לבושה. מה שכן היא העניקה לי נסיון שבזכותו אני מרגיש שיש עוד דבר שממנו אין סיבה לפחד.
גאנדי ישב בכלא. מרטין לותר קינג ישב בכלא. נלסון מנדלה ישב בכלא. נתן שרנסקי ישב בכלא. בכל חודש מוחזקים בכלא הישראלי בין מאה לארבע מאות עצירים פלסטינים, במשך חודשים ארוכים, ללא משפט. גם אלו שלא נמצאים בבתי כלא ישראלים, חיים בתוך חומות וגדרות ותחת משטר צבאי, במה שניתן לכנות הכלא ללא גג הגדול ביותר בעולם.
 |
| קלקיליה ממבט על - עיר שלמה שהפכה לגטו מוקף חומה (הקו החום העבה הוא חומת ההפרדה) |
לא רק הפלסטינים חיים בכלא. גם הישראלים מקיפים עצמם בחומות. בגבול הדרום נבנית כרגע עוד גדר ארוכה, כדי להגן עלינו מאימת המסתננים. גם יישובים רבים מוקפים חומות וגדרות מפחד מהשכנים. אפילו בתוך היישובים הבתים מוקפים. כלא בתוך כלא בתוך כלא. העיקר שנהיה מוגנים מהאחרים.
כמובן שאם מדברים על בתי כלא, אי-אפשר לפסוח על אחינו בעלי החיים. כמה סבל מיותר הם עוברים. כעת במהלך המסע עם הקהילה, יוצא לי לראות הרבה יותר לולים מזוויעים שמזכירים לי משטרים חשוכים. לולים שהופכים יצורים חיים למוצרים שאנחנו צורכים. למי שמוכן לפקוח עיניו למול העוול הנורא הזה שאנו מבצעים, במהלך דצמבר יתקיימו מספר הרצאות של ד"ר יובל נח הררי, מחבר קיצור תולדות האנושות, ושל גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי חיים שכבר המיר לטבעונות כמה מאות אלפים.
 |
| עד שכל כלוב יהיה ריק |
אבל הכלא הגדול מכולם הוא הכלא המנטלי שבו רובינו עדיין חיים. כלא של דאגות ושל התמכרויות ושל פחדים. כלא שמונע מאיתנו לעשות את מה שאנחנו חולמים. שגורם לנו לא לראות את היופי שיש בחיים. הכלא הזה נשלט על ידי אמצעי תקשורת ריכוזיים ומסחריים, על ידי מערכת חינוך מנוונת ומפחידה, על ידי מערכת בריאות שדואגת להשאיר אותנו חולים ומסוממים.
אני מסרב להמשיך לחיות בכלא. אני מסרב להמשיך להקשיב לחוקים ולציפיות של תרבות שכבר מזמן איבדה את החן שלה. אני מסרב להיכנע לניכור. אני מעדיף לאבד את שפיות דעתי מאשר להשאר נורמלי בעולם של משוגעים.
הסיפור שסיפרתי הוא סיפור שאני חוזר אליו מדי פעם, סיפור שמזכיר לי שאני חופשי. חופשי כדי לפעול בכל רגע, ובכל מצב כדי להפסיק את הדיכוי, הסבל והאכזריות כלפי החלשים, עד שכולנו נהיה חופשיים.
אם נרצה...
