היום עזבתי את מרכז אקו-מי אחרי שבועיים של שהייה במקום,
בתחושה קלה של עצבות, אבל בלב שלם.
נותרתי לבדי במקום אחרי ששאר המקומיים - שלומי, רותם, שרון ונואה הגרמני - יצאו לעיסוקיהם.
התיישבתי לרגע במקדש המשולש, זה שעשוי בעיקר מאדמת מדבר חשופה, ושבכל אחת מפינותיו נטוע עץ מקומי, אחד מהם הוא דקל שבור ששמתי לו תמיכה בתקווה שהוא יתאושש. עצמתי לכמה רגעים את עיניי ונזכרתי בכל השבועיים שעברו עלי, באנשים שפגשתי, בחוויות שחוויתי, והתפללתי שהשלום שאני מרגיש באותו הרגע בלבי יnשיך איתי הלאה, וגם יחלחל לכל מי שיגיע למקום הזה.
מדובר במקום מאוד מיוחד, שאין רבים כמוהו בארצנו. הפעם הראשונה שהייתי בו היתה לפני שנה כאשר הגעתי להתנדב בסדנת תקשורת לא אלימה בת 10 ימים, של ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם. הנה מה שכתבתי על כך לפני ואחרי.
הפעם חזרתי למקום עם שתי חברותי אלסנדרה ושלולי. הרגשתי שהשהות באקו-מי הצמיחה בתוכי ריפוי גדול, והתחזקות, ואני מודה לכל האנשים הטובים במקום, ובעיקר לשלולי ואלסנדרה על השותפות לדרך.
אני רוצה לשתף מעט על אורח החיים במקום, שמנסה ליישם עקרונות של קיימות, עבודה חיצונית ופנימית, וגיוון.
בכל יום מתעוררים בשעה שש וחצי ועושים יחדיו תרגול רוחני - יוגה, מתיחות, מדיטציה.
התרגול הוא עצמאי, והבחירה להשתתף בו היא גם עצמאית, אבל משתדלים לעשות זאת ביחד במקדש שסיפרתי עליו.
בהמשך עוברים להכנת ארוחת הבוקר. אני ניצלתי זאת כדי לפתח את כישורי בישול הדייסה שלי, בדרך להגשמת החזון להקמת רשת דוכנים עולמית שתיקרא "מק-דייסה", ותהווה אלטרנטיבה למזון המהיר מן החי.
לאחר מכן יושבים לאכול יחדיו ארוחה מפנקת ומזינה. אחרי ארוחת הבוקר מתפנים לשטיפת הכלים בעזרת גיגיות שטיפה (כדי לחסוך במים), להשקיית הצמחים, ולנקיון השירותים.
דו- קקיום
נקיון השירותים זו המשימה המגעילה ווהמועילה מכולם. מדובר בריקון של פח גדול מלא בצואה, שתן, נייר טואלט ונסורת לתוך מיכל גדול שבו הקקי הישראלי, והפלסטיני יתערבב ויתקמפסט ויצמיח לנו ירקות, כפי שכבר הוא עושה בערוגות. אין ספק ששירותי קומפוסט הם דוגמא מעולה לשיתוף הפעולה האפשרי בין ישראלים לפלסטינים, ולמכנה המשותף של כולנו - היותנו בני-אדם, ולחיבור שלנו לאדמה - שממנה אנו מקבלים את מזוננו ואליה אנו משיבים את צואתנו.
ממש דו-קקיום :)
זו גם דוגמא ליציאה שלנו מאיזור הנוחות, לכך שאנו אחראים לחרא שאנחנו יוצרים, ושזה שאנחנו מורידים את זה בלחיצת כפתור בשירותים לא אומר שזה נעלם...
אחרי משימות הבוקר מתיישבים למעגל שיתוף, שבו כל אחד מספר על מצב הרוח, על החלומות מהלילה הקודם (והיו הרבה כאלה, וחזקים), ועל תוכניותיו להמשך היום. מעגל השיתוף הזה הוא מה שמאפשר למקום להתנהל בצורה מאוחדת למרות שישנם הרבה מתנדבים שמגיעים והולכים. זה יוצר סנכרון בין המשתתפים, מאפשר לדעת מה שלום כולם, וגם שכולם ידעו מה צריך להיעשות ולא יחכו להוראות.
בהמשך מתחלקים למשימות השונות של בנייה, בישול, נקיון, ושאר הדברים שהמקום זקוק להם. הדגש הוא תמיד על עבודה פיזית כחלק מעבודת השלום. הבחירה עם מי לעשות את העבודה, איזה עבודה לעשות ואיך היחסים ביניכם בזמן שהעבודה נעשית יש חשיבות לא פחות מאשר האם העבודה נעשתה. אפשר לבחור את העבודה הנוחה עם החברים המוכרים ואפשר לבחור עבודה יותר מאתגרת עם אנשים שמאתגרים. זו הדרך להתפתחות רוחנית בעיניי.
אחרי ארוחת הצהריים ממשיכים לעוד כמה משימות לפני שהשמש שוקעת, ואחרי שקיעת החמה מתפנים לעניינים אישיים, לקריאה, שיחה, והתכרבלות בשמיכות כדי להתמודד עם הקור של החורף המדברי.
במהלך השבוע יש למקומיים מעגל שיתוף, וגם שיעור בתקשורת לא-אלימה עם מנחה מבחוץ.
פעם בשבוע עושים ערב של לימוד משותף, סביב טקסט שקשור לאהבה.
בסך הכל מדובר בשילוב מאוד נכון לדעתי של לימוד, דיבור, שיתוף בהקשר הפנימי והרוחני, לבין עבודה ועשייה פיזית ומנהלתית. גיליתי גם הרבה פתיחות של שלומי ורותם שמנהיגים ומחזיקים את המקום, שמאפשרים לאנשים אחרים לקחת אחריות, וגם יודעים מתי לשים גבולות, ועושים הכל בנעימות ובחן. אנשי שלום אמיתיים...
זה המודל הכי בר-קיימא שמצאתי עבור קהילה במסע שלנו עד כה, ואני מקווה שאנשים שמעוניינים לחיות בקהילה יקחו מזה רעיונות, וממליץ בחום להגיע להתנדבות במקום כדי להתנסות בכך באופן אישי, ולמי שאין זמן לבוא ולהתנדב שיעצור רגע ויקשיב למילים:
סיבה נוספת להגיע למקום היא האנשים שפוגשים שם.
לא רבים מאיתנו מגיעים למקום שבו אפשר להפגש ולדבר עם פלסטיני כבן-אדם ולשמוע את הסיפורים.
חבר אמריקאי יהודי בשם ג'וני שהגיע לארץ כדי לקדם יוזמת עולם חדש מופלאה, היה מופתע לגלות כל-כך הרבה דברים שהוא לא ידע, למרות שהוא עשה סיור של תגלית בארץ.
למשל שפלסטינים צריכים לעבור כמה מחסומים כדי להגיע ממקום למקום שם הם עומדים כמה שעות. שחלקם חיים מעבר לחומה שמצידה השני נמצא השטח שלהם שישראל סיפחה.
במהלך טיול קצר במדבר שמסביב לאקו-מי, שהוא יצא אליו עם כמה חברים פלסטינים, הוא שמע את הסיפור האישי שלהם ואת הרצון שלהם לנסוע ללמוד בחו"ל אבל בלי יכולת לקבל אישור לצאת לירדן כדי לטוס, ועל כך שחלקם בילו בכלא 6 (!!) שנים מחייהם משום שקרובי המשפחה שלהם הואשמו במאבק המזוין נגד ישראל (מה שמכונה בעגה העיתונאית טרוריסטים). אני שב ומדייק - לא הם - אלא קרובי משפחה שלהם הואשמו בהשתתפות בפעילות עוינת, ועל כך הם ישבו 6 שנים בכלא. בזמן שמשחררים אסירים עם דם על הידיים כדי לרצות את האימפריה הצפון אמריקאית, ממשיכים לכלוא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ללא משפט (או משפט קפקאי צבאי), צעירים פלסטינים במאות.
הוא גם גילה שלמרות המציאות הקשה ולמרות הסבל שהם חוו מהרשויות בישראל, הם לא מאשימים ישראלים, אלא להפך, מחפשים למצוא פתרונות ותקווה. אחת הפלסטיניות שפגשתי עשתה לאחרונה קורס פרמקלצ'ר ועכשיו היא מחפשת דרכים לחשוף עוד פלסטינים לעקרונות המנחים של השיטה, שיכולה לדעתי לשחרר רבים מהם, בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר כל הסכם פוליטי כזה או אחר. אין ספק שמדובר בהתקדמות לעבר שלום בר-קיימא.
יריחו תחילה
ביריחו הייתי פעמיים. פעם ראשונה היתה כדי לעשות קניות של ירקות ופירות. פעם שנייה היתה כדי לבקר חברים.
 |
| עץ חג המולד בכיכר המרכזית ביריחו |
ליריחו אסור לי להגיע. אני לא אגיד מי החברים שהכרתי שם כדי שהם לא יסתבכו, אבל רק אומר שהם אנשים חמים ונהדרים (הם התעקשו לשלם עלינו על כל האטרקציות והקניות שעשינו בעיר, כולל המונית שלקחה אותנו חזרה לצומת אלמוג), שעובדים עם ישראלים, וגם יחסית חופשיים לנוע, משום שיריחו נמצאת באיזור נוח מבחינה פוליטית בלי הרבה התנחלויות מסביב.
בפעם הזו הגעתי עם אלסנדרה ושלולי וקיבלנו סיור תיירותי מלכותי. הלכנו לראות את העץ של זקאאוס, גובה המיסים אשר ישו ציווה עליו לארח אותו בביתו. עץ השיקמה שנראה באמת עתיק וייתכן בהחלט שהיה קיים לפני 2000 שנה, מגודר כעת על ידי מוזיאון רוסי שגובה חמש שקל כדי לבוא ולראות את העץ מעבר לגדר. מעניין מה ישו היה אומר...
אחר כך שכרנו אופניים ויצאנו להסתובב בעיר. נסענו לעיר העתיקה שיש האומרים שהיא העיר העתיקה ביותר בעולם, כ-10,000 שנה. בזמן שהסתובבנו שם, השארנו את האופניים מחוץ למתחם ולא נעולות. ראינו את הרכבלים של "הר הפיתוי" עוברים מעלינו עם מעט התיירים האירופאים שבאו לראות את המקום שבו ישו צם 40 ימים.
אחר-כך הלכנו לראות את המעיינות שמהם יריחו מקבלת את מימיה, ובזכותם זו עיר כל-כך ירוקה בלב המדבר. ראינו את תעלות ההשקייה שעברו בכל העיר, אשר מאז שהיפנים הביאו מערכת צינורות לפני כמה שנים, הן רובן יובשו או נסתמו.
בדרכנו חזרה למרכז העיר פגשנו גמל מתוסכל שעמד מתחת לפנס רחוב. ניסינו לתקשר איתו וללטף אותו אך הוא רק ניסה לנשוך אותנו בתגובה. אחרי כמה דקות התייאשנו והנחנו לו לנפשו.
סיימנו בקניות של עוד קצת ירקות ופירות עבור אקו-מי, ואכילה של פלאפל מאורך שיש בו אפונה, יאמי.
2014 בפתח
כידוע בישראל אין הרבה מסיבות טובות בסילבסטר. בתל-אביב יש בעיקר אנשים שעומדים בתורים למועדונים, מוניות מלאות, ואנשים שמגיעים עם הנג-אובר לעבודה. לא מי יודע מה.
אנחנו לעומת זאת קיבלנו הזמנה למסיבת שנה חדשה באחת המסעדות שליד צומת אלמוג. קיבלנו את ההזמנה מאחד מעובדי המקום שמגיע לעתים לאקו-מי. מכיוון שזו היתה הזמנה אישית ראינו לנכון להגיע ולכבד.
אני שלומי ואלסנדרה הלכנו יחדיו. הגענו למסעדה בשעה מוקדמת יחסית, כך שהמקום עוד היה די ריק וקיבלנו מושב של כבוד, על ספות העור, ליד אחד משני הזמרים שהגיעו במיוחד באותו הערב. הוא היה חיכני למדי. כל-כך חייכני שהיה נראה שבעזרת ג'ל השיער הוא גם עשה תספורת מדליקה של זמר חתונות משנות החמישים וגם מרח לעצמו חיוך על הפנים שלא נמחק כל הערב.
אלסנדרה ושלומי ישבו בשוק. אלסנדרה היתה מזועזעת מעיצוב הפנים של המקום - הרצפות השחורות-אדומות, מנורות הניאון, וילונות הפלסטיק - ובכלל מהכיעור הכללי כפי שהיא תיארה זו. שלומי סתם היה עייף.
אחרי הכרות קצרה עם הזמר, הוא החליט לתת לנו כבוד וקרא בשמותינו אחת לכמה זמן.
שלומי שרוב הזמן התעפץ, התעורר כל פעם מקריאת שמו, חייך במתיקות כפי שהוא עושה לרוב, וחזר לנקר.
אני בעיקר ישבתי והשתעשעתי מהסיטואציה, וניסיתי לא לסבול מהמוזיקה מחרישת האוזניים.
 |
| שלומי ואלסנדרה עייפים אך מבסוטים |
אחרי כשעה באו להזיז אותנו לשלוחן כדי לפנות את הספות לכמה אנשי עסקים שהזמינו את המקום מראש.
אנחנו החלטנו שהיינו נימוסיים וסבלניים מספיק וחזרנו לאקו-מי כדי לספר לשלולי על חוויותינו מהערב.
 |
| זריחתה של שנה חדשה |
אחרי מתיחות בוקר ומדיטציה קלה ירדתי עם האופניים במהירות, בתקווה לא לפתוח את השנה בנפילה, ואכן הכל עבר בשלום, והגעתי שמח חזרה לאקו-מי, להמשיך ולהתאמן בהכנת דייסה :)
אז מה אאחל לשנה הקרבה הבאה עלינו לטובה?
שנלמד לאהוב, אהבה אמיתית.
כמו שאומר אריך פרום באומנות האהבה - אהבה אמיתית אינה דבר שקורה לנו משום שאנו מוצאים מישהו שמוצא חן בעינינו, אלא ביכולתנו לבחור לאהוב, ולהשקיע השקעה אמפתית ויצירתית כדי לענות על הצרכים של האחר.
מאחל לנו ולאחינו הפלסטינים שנצעד עוד צעד לעבר חופש אמיתי, חופש שמגיע מקיימות, משיתוף פעולה, מהושטת יד אל האחר. כי עד שלא כולם חופשים אף אחד לא באמת חופשי.
מאחל לנו שעד שתגיע הקריסה הכלכלית הבלתי נמנעת, אנחנו נייצר עוד ועוד אלטרנטיבות למערכת הקיימת.
מאחל לעצמי לצחוק יותר.
כמו שאמרו הגששים - אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.
ולבכות
לבכות הרבה. ולגרום לעוד אנשים לבכות.
בכי משחרר, בכי מרפא.
בכי כזה טוב שמוציא את כל העצבות והשמחה והופך אותם למים מלוחים
ואם נרצה אפילו מק-דייסה נעשה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה