חוויות מהחתונה המוסלמית הראשונה שלי

פוסט שפורסם לפני שנה בפייסבוק.

לרגל הרמדאן ברצוני לפרסם אותו שוב.

רמדאן כרים :)

אתמול הלכתי לחתונה של שכני סולימאן בנצרת. זו היתה הפעם הראשונה שהלכתי לחתונה מוסלמית. 

סולימאן הוא איש יקר. איש אשכולות - עורך דין, סו-שף במסעדה מצליחה, וגם צייר מוכשר ביותר, דובר לפחות 4 שפות וחביב של הרבה מאוד נשים. אך גם אותו החברה הצליחה לביית. שידוך מוצלח לבחורה צעירה ומדהימה גרם לו להפסיק לשתות אלכוהול כנהוג באיסלאם, ולהחליט להקים משפחה כולל טקס חתונה מסורתי- חילוני.

לא ידעתי למה לצפות מהחתונה. ידעתי שיהיה שמח, שיהיו ריקודים. אפילו קיוויתי שיהיה קלצ'ניקוב ושיתנו לי לירות בו באוויר. אבל מעבר לזה, לא היה לי מושג איך נראה הטקס, מה ללבוש, וגם לא כמה כסף להביא (תמיד הנחתי שאנחנו האשכנזים מביאים מעט יחסית, בכל זאת צריך לשמור כדי שנוכל יום אחד לקנות בית).

הגענו לחתונה ארבעה שכנים מיפו. שני בנים, שתי בנות. כולנו רווקים וסקרנים. הגענו פחות או יותר בזמן שהיה רשום אחרי שאבדנו קצת באזורי התעשיה של נצרת. האולם שהיה ממוקם מעל חנות רהיטים ומואר באור ניאון חזק מאוד, מוקף במסכי פלזמה, עמד כמעט ריק. הכסאות המכוסים בקטיפה שחורה ,שהיו עטופים סרט קטיפה כסוף, כדי לחמם אותם במזג האוויר הסגרירי שנפל עלינו פתאום, עמדו רובם ריקים וממתינים. משפחות ספורות ישבו ושתו קולה. הרגשנו זרים. עלינו לגג לעשן לג'וינט.

כשחזרנו למטה, כבר היה יותר שמח. סולימאן בחליפה נראה מרשים ומהודר מתמיד. הפנים הקפואות העידו על ההתרגשות הרבה שהיה שרוי בה, שכן בדרך כלל הוא נראה מאוד משוחרר ושליו. סג'ידה, כלתו, שעמדה בתוך תפאורה כלתית סופר-מושקעת  נראתה גם היא שמחה אך לחוצה מאוד. חמודים.... חיבקנו את סולימאן, ולחצנו את ידה של סג'ידה, כלתו. לא ידענו אם מותר לנשק אותה, ואם לא יידבק אלינו חצי קילו מייק-אפ על הדרך. האמת שגם בחתונות יהודיות אני לא יודע מה לעשות במצב כזה. 

אחר-כך הושבנו לשולחן עם עוד חברים יהודים של סולימאן. קצת הצטערתי על כך. קיוויתי להתערבב עם  המקומיים, לתרגל את הערבית שלי. אבל היהודים היו חבר'ה נחמדים, ומסתבר ששלושה משכנינו  גם היו להקה  גרוזינית מטורפת שבהמשך עלו להופיע. האוכל - כמו במסעדה ערבית מצוינת. סלטים בלי הפסקה - טבולה, חצילים, חומוס, טחינה, ירקות, חריף, חמוץ, כרוב, פטריות, ועוד ועוד ועוד ועוד. 

כל כמה דקות עובר אחיו הגדול של סולימאן, כמו שייח סעודי גמדי, מוחא כפיים מברך את כולם לשלום ומבקש שיגידו לו אם צריך משהו.

בינתיים מגיע  שלב הריקוד המסורתי. מסתבר שאצל המוסלמים אין חופה. יש ריקוד. בלי שלי שלך למוות תחת חופה כתובה אלוהים ירושלים בריאות חולי מוות וכל זה. אהבתי.

ופה מתחילה השמחה האמיתית. כאמור אין אלכוהול, אבל יש מלא מרץ. הגברים הם המנוע. מניעים את הכתפיים, מוחאים כפיים בעוצמה שעושה שטפי דם, קופצים, מניעים את הראש, והכי מוזר מתגופפים. לא עם הנשים - אלא בינם לבין עצמם. הנשים, מעט בצד, רוקדות גם כן. פחות מנסות לעשות רוח, יותר מעודנות עם תנועות ידיים מעגליות. בשלב הזה אני בעיקר מצלם. נהנה לראות להתרשם, עדיין לא להשתתף. חלק מהרוקדים נכנסים לאקסטזה של ממש. הראש נהיה אדום, הזיעה מתחילה לרדת מהמצח, הקפיצות נעשות יותר ויותר משוגעות, יותר דחיפות יותר נגיעות. משהו שבין מזרחית לפוגו לטראנס. טירוף אמיתי. וכל זה בלי אלכוהול.

ואז חוזרים לאכול. בינתיים הספקתי להבחין בכמה חמודות שמסתובבות בחתונה. אחת מהן אפילו עשתה לי עיניים. נבהלתי. מה זה ככה עיניים. מה אם יראו אותנו? מה אם אחים שלה, או השידוך המיועד שלה יראו אותי ולא יאהבו מה שהם רואים? לא נעים בכלל... אבל איזה עיניים, וואו, איזה עיניים. התנחמתי בקובה בשר. ואז אמפנדה גבינה קטנה. ופרגיות. וקבב. ועוד סלטים. ומלא לימונדה. ובלי אלכוהול.

שכנינו הגרוזינים עלו להופיע. נתנו שלושה שירים, ישר הקהל לקח את הזמר על הכתפיים. שני המתופפים, תופפו בטירוף בעזרת שיפודי עץ שקיבלו מהמטבח, והקהל בעננים. ואנחנו עדיין מתעדים, לא לגמרי משתתפים.ירדנו לעוד ג'וינט עם החברים האיטלקים של סולימאן, ועלינו חזרה לסיבוב אחרון של ריקודים.

הפעם החלטנו - בלי צילומים, בלי דיבורים, רוקדים. בהתחלה הכתפיים מאובנות, התנועות לא מוכרות, והמבטים והקרבה של הגברים מאיימים. אם לא הייתי יודע שזה חתונה של ערבים, הייתי בטוח שכולם מנסים להתחיל איתי. רוקדים קרוב, מבטים חודרים בעיניים, לפעמים אפילו מגע, חולצות סגולות וורודות. מוזר, מאוד מוזר. אבל גם שמח, ומשחרר.

לאט לאט הגוף משתחרר, המוזיקה חודרת לנשמה, הידיים מתחילות להסתלסל, ואז גם פותחים את העיניים ורואים שגם הבחורות מתחילות לחייך. בכלל, כולם מחייכים, מסתכלים, שמחים, מתחברים, ובעיקר - מודעים. בלי אלכוהול. מדהים. 

חזרנו עייפים מלאים ומרוצים. בדרך עומר רצה לעצור לשתות קצת אלכוהול. שכנענו אותו לנסות להעביר את הערב בלי. לא נראה לי שהוא הצליח. אבל את החתונה המוסלמית הראשונה שלנו עברנו בלי אלכוהול, ועם הרבה שמחה. כן יירבו.