בבית שגרתי בו ביפו לפני שיצאתי למסעי , ישנו אדם מיוחד שגר מעבר לקיר. לצורך הפוסט נקרא לו נג'יר.
הבית הוא בית מקסים, בשכונת עג'מי. בית ישן של משפחה ערבית, שנקנה על ידי משפחה יהודית במטרה לבנות במקומו בניין חדש ומהודר. על הבית מצוירים ציורים מקסימים של ילדי השכנים (איזה כיף זה לקשקש על דברים שמיועדים להריסה), ובחצר שלו יש עצי דקל, תאנה ומנגו. בריזה נושבת מהים, ואת השקט המופתי מפריעים לעתים צלילי חראקות ובסים של מכוניות חולפות.
כאמור, אל הבית נכנסתי בידיעה שיש לי שכן. חצי מהבית בנוי למחצה - ללא טיח ותשתיות. בחצי הבית הזה חי נג'יר. נג'יר הוא אדם מבוגר, כבן 50, שנראה שעבר עליו הרבה בחיים. עם הזמן גיליתי שהוא מכור בגמילה (אפילו שלא קשה לנחש), שהוא מתפרנס מאיסוף מתכות ועבודות מזדמנות, ושהוא חי בתוך הקיר. ממש כך.
לא מזמן נפרצה הדלת שמובילה לתוך החלק של הבית שבו הוא גר, אך לפני כן הוא היה נכנס ויוצא מחור בקיר בתוך החצר שחלקנו יחדיו.
פעמים מספר היו חיכוכים עם נג'יר, היתה בקשה ממנו שיעזוב, מכיוון שטיפוסים מפוקפקים היו מגיעים, ומכיוון שהוא עשה שימוש במים ובחשמל של הבית. אך בכל פעם הוא טען שבקרוב הוא עוזב, שיש לו משפחה, או מרכז גמילה שאליו הוא מתכוון לעבור, אך זה מעולם לא קרה.
נג'יר בחר להיות האיש שבקיר.
תמיד תהיתי מה התפקיד של נג'יר. מדוע בחרתי לגור בבית עם איש שחי בתוך הקיר?
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בקיום הזה. לזקן שבפינת הרחוב, ולאשה שמאכילה את החתולים, לעבריין שיושב ושומר על הבית שלו, ולפוליטיקאי בחליפה שמסתובב ומחלק חיוכים, לחתולה שמתפנקת בשמש, וגם ליתוש שמזמזם באמצע הלילה.
כולם פה מסיבה מסוימת. אבל מה היא? מה התפקיד של כל אחד? את זה אני עדיין מנסה להבין.
ישנם כל כך הרבה אנשים שקופים שחיים מסביבנו. הפועלים האפריקאים, והזקנה שלא יוצאת מהדירה שלה, המזכירה השקטה במשרד. פעמים רבות מתעלמים מהם, הם חיים בעולם ללא התייחסות כמעט, אין להם שם.
כחברה הפכנו לזרים. אם אין לנו תועלת ממישהו אין סיבה שנתייחס אליו, שנגיד שלום.
כמובן שיש כאלו שחושבים אחרת. אחד הפרויקטים של ה'חבורה' נקרא "שאלה במתנה" . בפרויקט הזה אנחנו ניגשים בזוגות לאנשים ברחוב ומציעים להם שאלה במתנה. האנשים מופתעים בדרך-כלל, חושבים שאנחנו מנסים למכור להם משהו. אבל לרוב אחרי שאנחנו מציגים את עצמנו ומספרים מעט אז יש התרככות ואפילו שמחה על זה שלא הרשנו לאדם שמולנו להיות שקוף.
השאלות הם שאלות התבוננות כמו - מה מרגש אותי ומעורר בי השראה? על מה אני מודה בחיים? על מה הגיע הזמן לסלוח? שאלות שאנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק ביום-יום. מי שרוצה משתף אותנו בתשובה ומי שלא, משאיר אצלו את הכרטיס ומוזמן להרהר בשאלה וגם להעביר אותה הלאה. זו דרך מצוינת לתרגל תקשורת מקרבת עם אנשים זרים, או כמו שאומרת ידידתי ערבה - זרים הם חברים שעדיין לא הכירו.
השיר הזה - אלינור ריגבי של הביטלס הוא אחד השירים העצובים ביותר,הוא תמיד נוגע לליבי. "כל האנשים הבודדים, מאין הם כולם באים?" . הם באים להזכיר לנו את הבדידות שבתוכנו, הם באים להזכיר לנו שעדיין יש לנו דרך לעבור ביחד.
כמובן שיש בדידות שהיא מבחירה - התבודדות, מתוך חיפוש אחר שקט ושלווה. אך יש כל-כך הרבה בדידות בעולם היום. נג'יר גם הוא בודד. זה בודד לחיות בתוך קיר.
רובנו חיים בתוך קירות. בתוך חומות שבנינו לעצמנו בחוץ ובפנים.
חומות הפרדה מאנשים, מזרים, מאחרים.
חומות בשטחים ומול מצרים, חומת ברלין, החומה הסינית הגדולה.
חומות של ציניות וזלזול. חומות של ניכור ואנוכיות.
אחד הדברים שאני הכי אוהב זה להפיל חומות. חומות של בחוץ אבל בעיקר חומות של בפנים.
לראות את הבן-אדם שמולי משתנה בן רגע, שזה אומר שאני הצלחתי להשתנות, שאני הצלחתי לצאת מעצמי ולגעת בו.
אני מקווה שבקרוב נפיל את כל החומות. נבין שהן אלו שכולאות אותנו ולא באמת מגנות עלינו. שבגללן יש בדידות, ובגללן אנשים חיים בתוך קירות. בגללן אנשים הופכים לשקופים, ומאבדים את הצבע של החיים. בגלל זה נג'יר חי בקיר.
בקרוב זה יקרה, החומות יפלו ואנחנו נלמד לאהוב את האחר. כך אני מאמין.
אם נרצה...
הבית הוא בית מקסים, בשכונת עג'מי. בית ישן של משפחה ערבית, שנקנה על ידי משפחה יהודית במטרה לבנות במקומו בניין חדש ומהודר. על הבית מצוירים ציורים מקסימים של ילדי השכנים (איזה כיף זה לקשקש על דברים שמיועדים להריסה), ובחצר שלו יש עצי דקל, תאנה ומנגו. בריזה נושבת מהים, ואת השקט המופתי מפריעים לעתים צלילי חראקות ובסים של מכוניות חולפות.
כאמור, אל הבית נכנסתי בידיעה שיש לי שכן. חצי מהבית בנוי למחצה - ללא טיח ותשתיות. בחצי הבית הזה חי נג'יר. נג'יר הוא אדם מבוגר, כבן 50, שנראה שעבר עליו הרבה בחיים. עם הזמן גיליתי שהוא מכור בגמילה (אפילו שלא קשה לנחש), שהוא מתפרנס מאיסוף מתכות ועבודות מזדמנות, ושהוא חי בתוך הקיר. ממש כך.
לא מזמן נפרצה הדלת שמובילה לתוך החלק של הבית שבו הוא גר, אך לפני כן הוא היה נכנס ויוצא מחור בקיר בתוך החצר שחלקנו יחדיו.
פעמים מספר היו חיכוכים עם נג'יר, היתה בקשה ממנו שיעזוב, מכיוון שטיפוסים מפוקפקים היו מגיעים, ומכיוון שהוא עשה שימוש במים ובחשמל של הבית. אך בכל פעם הוא טען שבקרוב הוא עוזב, שיש לו משפחה, או מרכז גמילה שאליו הוא מתכוון לעבור, אך זה מעולם לא קרה.
נג'יר בחר להיות האיש שבקיר.
תמיד תהיתי מה התפקיד של נג'יר. מדוע בחרתי לגור בבית עם איש שחי בתוך הקיר?
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בקיום הזה. לזקן שבפינת הרחוב, ולאשה שמאכילה את החתולים, לעבריין שיושב ושומר על הבית שלו, ולפוליטיקאי בחליפה שמסתובב ומחלק חיוכים, לחתולה שמתפנקת בשמש, וגם ליתוש שמזמזם באמצע הלילה.
כולם פה מסיבה מסוימת. אבל מה היא? מה התפקיד של כל אחד? את זה אני עדיין מנסה להבין.
ישנם כל כך הרבה אנשים שקופים שחיים מסביבנו. הפועלים האפריקאים, והזקנה שלא יוצאת מהדירה שלה, המזכירה השקטה במשרד. פעמים רבות מתעלמים מהם, הם חיים בעולם ללא התייחסות כמעט, אין להם שם.
כחברה הפכנו לזרים. אם אין לנו תועלת ממישהו אין סיבה שנתייחס אליו, שנגיד שלום.
כמובן שיש כאלו שחושבים אחרת. אחד הפרויקטים של ה'חבורה' נקרא "שאלה במתנה" . בפרויקט הזה אנחנו ניגשים בזוגות לאנשים ברחוב ומציעים להם שאלה במתנה. האנשים מופתעים בדרך-כלל, חושבים שאנחנו מנסים למכור להם משהו. אבל לרוב אחרי שאנחנו מציגים את עצמנו ומספרים מעט אז יש התרככות ואפילו שמחה על זה שלא הרשנו לאדם שמולנו להיות שקוף.
השאלות הם שאלות התבוננות כמו - מה מרגש אותי ומעורר בי השראה? על מה אני מודה בחיים? על מה הגיע הזמן לסלוח? שאלות שאנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק ביום-יום. מי שרוצה משתף אותנו בתשובה ומי שלא, משאיר אצלו את הכרטיס ומוזמן להרהר בשאלה וגם להעביר אותה הלאה. זו דרך מצוינת לתרגל תקשורת מקרבת עם אנשים זרים, או כמו שאומרת ידידתי ערבה - זרים הם חברים שעדיין לא הכירו.
השיר הזה - אלינור ריגבי של הביטלס הוא אחד השירים העצובים ביותר,הוא תמיד נוגע לליבי. "כל האנשים הבודדים, מאין הם כולם באים?" . הם באים להזכיר לנו את הבדידות שבתוכנו, הם באים להזכיר לנו שעדיין יש לנו דרך לעבור ביחד.
כמובן שיש בדידות שהיא מבחירה - התבודדות, מתוך חיפוש אחר שקט ושלווה. אך יש כל-כך הרבה בדידות בעולם היום. נג'יר גם הוא בודד. זה בודד לחיות בתוך קיר.
רובנו חיים בתוך קירות. בתוך חומות שבנינו לעצמנו בחוץ ובפנים.
חומות הפרדה מאנשים, מזרים, מאחרים.
חומות בשטחים ומול מצרים, חומת ברלין, החומה הסינית הגדולה.
חומות של ציניות וזלזול. חומות של ניכור ואנוכיות.
אחד הדברים שאני הכי אוהב זה להפיל חומות. חומות של בחוץ אבל בעיקר חומות של בפנים.
לראות את הבן-אדם שמולי משתנה בן רגע, שזה אומר שאני הצלחתי להשתנות, שאני הצלחתי לצאת מעצמי ולגעת בו.
אני מקווה שבקרוב נפיל את כל החומות. נבין שהן אלו שכולאות אותנו ולא באמת מגנות עלינו. שבגללן יש בדידות, ובגללן אנשים חיים בתוך קירות. בגללן אנשים הופכים לשקופים, ומאבדים את הצבע של החיים. בגלל זה נג'יר חי בקיר.
בקרוב זה יקרה, החומות יפלו ואנחנו נלמד לאהוב את האחר. כך אני מאמין.
אם נרצה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה