חופש מגיע עם אחריות

"החופש לא נכשל, עכשיו יש לנו חופש ואחריות. אלו זמנים מאוד מגניבים".
כך אומר אביר האור אוסטין פאוורס לדוקטור איוול הרשע והחמוד. וכל-כך צודק.

אחד הדברים שאני שומע רבות הוא: במה שונה מה שאתה וחבריך למהפכה של אהבה מציעים ממה שההיפים דיברו עליו. זה נכשל בשנות השישים, למה שעכשיו זה יצליח?
הם מדברים כמו דוקטור איוול, וזה לא כי הם מרושעים. הם פשוט ספקנים.
הספק הוא - הוא דוקטור איוול, לא אדם כזה או אחר שאומר לנו לוותר על החלום שלנו.
אבל אנחנו חולמים. חולמים בגדול. ואנחנו גם מגשימים.

החופש לא נכשל. מהפכת הסיקסטיז של PEACE AND LOVE עודנה מתרחשת.
עולם חדש והרמוני בו כל בני האדם והיצורים החיים חופשיים הוא לא בגדר בלתי אפשרי.
פשוט היינו צריכים להתבגר כדי להגשים אותו.
ההיפים של הסיקסטיז היו החלוצים. אבל לצרוך סמים מרחיבי תודעה, להתנסות באהבה חופשית, וליצור מוסיקה הם רק צד מסוים של מהפכה תודעתית שמתרחשת.
החלק הנוסף היתה ההבנה שכדי לעשות פריצת דרך, עלינו לשתף ולשחרר את כל הידע שקיים, ולשם כך המציאו את האינטרנט. כן אותם היפים הזויים הביאו לנו גם את מהפכת המידע.
אך חשוב מכך היה השינוי הערכי והתודעתי,  ההבנה שאנחנו אחראים למצב הקיים, אנו אלה שיוצרים את המציאות הקיימת. ושחופש אמיתי כרוך באחריות אישית.

זה אומר שהממשלה המושחתת - אנחנו יצרנו אותה.
מערכת כלכלית תחרותית ואנוכית - אנחנו יצרנו אותה.
תלות בנפט ויצירת זיהום - אנחנו יצרנו אותם.
מיליוני אנשים שחיים ללא חופש תנועה וביטוי - אנחנו יצרנו זאת.

וזה גם אומר שאנחנו יכולים לשנות הכל. וזה דורש מאיתנו לגלות אחריות.

אפשר לעלות ולצעוק מגג הבנין בקולי קולות, כדי להרגיש שאני חופשי, כי אנחנו באמת חופשיים.
אבל אם זה מפריע לשכנים שלי אז זה לא אחראי. ואולי אני יכול לעשות זאת תוך התחשבות ואחריות - ללכת למקום מבודד שבו אני יכול לצעוק כאוות נפשי, או בשעה שגם כך היא רועשת וקולי ייבלע בשאר הרעשים.

כמה להתחשב באחר, וכמה להרשות לעצמי לשחרר כל עול? זה כבר עניין של  מידתיות, של הקשבה ללב.

אפשר לקחת כדוגמא את אומנות הרחוב, המכונה -  'גרפיטי' .
השבוע נוצר דיון בין כמה מחברי החבורה, האם גרפיטי הוא מעשה אוהב ואחראי, או שמא הוא פוגעני ומסב נזק תדמיתי.

אומן הרחוב המפורסם בנקסי אמר על כך:

“Imagine a city where graffiti wasn't illegal, a city where everybody draw whatever they liked. Where every street was awash with a million colours and little phrases. Where standing at a bus stop was never boring. A city that felt like a party where everyone was invited, not just the estate agents and barons of big business. Imagine a city like that and stop leaning against the wall - it's wet. ” 

המסר שלו הוא שהשטח הציבורי נלקח מאיתנו ועלינו לקחת אותו חזרה. הוא מתאר אנרכיה של צבעים ודימויים, שבה אין לנו שליטה על איך ייראה המרחב הציבורי, אלא סוג של יצירה משותפת חסרת בעלות וחסרת שליטה.
זו צורת הסתכלות אחת על המצב.

נשאלות השאלות -

האם זה שאדם רוצה שהבניין שלו או הרחוב שלו יהיה צבוע בצורה מסוימת, לא אומר שעלינו לכבד את רצונו. האם החופש שלנו לצייר לא פוגע בחופש של האחר לשמור על מראה קיים וקבוע?

האם זה שהמרחב הציבורי מעוצב על ידי ממון, אומר שעלינו להפר אותו בכל מחיר כדי לשבור את שליטת המסרים המסחריים?
האם חוסר הסכמה אסתטית היא עילה מספקת כדי לאסור את חופש הביטוי במרחב הציבורי, ולהגדיר את אומנות הרחוב להשחתה לא חוקית?

וכאן אני רוצה להציף נקודה מאוד חשובה של חוקים.
אחד הדברים שמקדשים בדמוקרטיה המודרנית הוא  - שלטון החוק. קודם כל להקשיב לחוקים, גם אם לא מסכימים, כי אחרת אף אחד לא יקשיב לחוקים ותהיה אנרכיה.
הבעיה היא שהחוקים שנחקקים שוללים מאיתנו פעמים רבות את אפשרות הבחירה. הם הופכים אותנו לאוטומטים, להיות מונעים מפחד מענישה במקום מבחירה חופשית אמיתית.
וזו הנקודה, שחופש אמיתי מבחינתי הוא החופש לבחור. החופש להחליט בעצמי מה ראוי ומה לא ראוי. איך עושים את זה ללא חוקים שלטוניים כאלה ואחרים? על ידי הקשבה ללב.

השאמאן דון חואן, מספרו של קרלוס קסטנדה מספר:
"כל הנתיבים זהים: הם מובילים לשום מקום. ... האם לשביל הזה יש לב? אם כן, הנתיב הוא טוב, ואם לא, אז אין בו טעם. שני השבילים אינם מובילים לשום מקום, אבל לאחד יש לב, ולשני לא. אחד מוביל למסע מלא שמחה, כל עוד אתה מבין את זה, אתה אחד עם זה. השני יגרום לך לקלל את חייך. אחד הופך אותך לחזק, השני מחליש אותך."

כל כך פשוט. כל כך שכחנו להקשיב ללב שלנו שהמצאנו חוקים וכללים ותקנות,  ומרוב חוקים ותקנות שכחנו להקשיב ללב.
וזו גם האחריות האמיתית שלנו. כאשר אנחנו מצייתים לחוקים אנחנו לא מקשיבים ללב, אנחנו לא בוחרים. אנחנו מצייתים. אבל הבחירה תמיד קיימת, עלינו לשאול את עצמנו, האם הציות לחוק תואם את מה שהלב שלי אומר לי ?

בספרד אנשים החליטו להיכנס לסופרמרקט ולקחת אוכל עבור אלו שאין להם, אפילו לא עבור עצמם.
על פי חוק, הם עבריינים. אבל הלב שלהם אמר להם לעשות זאת. לסכן את עצמם ואת החופש האישי שלהם,לעבור על החוק,  כדי לעזור לאנשים רעבים.
ברק כהן, עורך-דין ופעיל חברתי, התראיין לאולפן שישי בשבוע שאחרי המעצרים האלימים של פעילי המחאה. כאשר נשאל מה הוא אומר לעצמו כאשר הוא מסתכל במראה ורואה את הפציעה באף, הוא ענה בגאווה - חירות.
כך הוא אמר לעיתונות אחרי המעצר: ""באנו לפה כדי להבהיר למשטרה שהחירות היא שלנו ולא שלהם. הם יכולים מקסימום להשתמש באמצעי כוח. בנפש שלנו, שהיא ספוגה בחירות, הם לא יוכלו לגעת בחיים" .

החופש שלנו מגיע עם אחריות. אחריות לכל אלה שאין להם חופש היום. כי עד שלא כולם יהיו חופשיים, אנחנו לא באמת נהיה חופשיים, אלא רק באשליה של חופש.

נסיים בשיר של ג'ניס, אבירת האור מהסיקסטיז, אחת מאותם אלו שדיברו איתנו על חופש - "חופש הוא רק מילה אחרת לאין שום דבר להפסיד".  גם לנו אין מה להפסיד, רק להיות חופשיים ולקחת אחריות. אם נרצה....