ג'ירפה מטפסת

אני רוצה לישון אבל מתקשה,
אני רוצה לכתוב אבל מתעצל. ובכל זאת הנה זה קורה.

אני כרגע נגמל שוב מעישון (טבק או גראס, מבחינתי זה היינו אח).
זה לא שחזרתי לעשן כמו לפני.
פעם הייתי מעשן חצי חפיסה ביום.
מאז שנגמלתי לפני שנתיים, יוצא לי לעשן בין 0-3 סיגריות ביום.
בתקופות מסוימות בכלל לא. בתקופות אחרות קצת יותר.
אם יותר מכמה ימים רצוף אני מעשן, הגוף אומר לי בבירור - תפסיק. אבל אז אחרי כמה ימים אני חוזר.
ההתמכרות עדיין קיימת, עדיין לא התגברתי על מה שמסתתר מאחוריה, עדיין לא ברור לי מה הוא הדבר.
כעת אני בודק זאת שוב. וזה קשה.
המחשבה מגיעה, ההזדמנויות קורצות.
שקיעה ליד הים, ישיבה עם חברים, ליל כוכבים,
ישנם רגעים כאלה שפשוט מתבקש להיות עם משהו ביד, ולהתמלא מלוא הריאות, להתענג על העשן, להירגע מכל נשיפה.

                    

עכשיו למשל, לפני שהתיישבתי לכתוב, זו המחשבה שעברה בראשי. אולי נעשן?
במקום זאת אני כותב. כי כמו שאמר לי פעם ברמן שביקשתי ממנו לימונדה בטענה שאני נגמל מאלכוהול (לסם הגרוע הזה אף פעם לא  באמת הייתי מכור): התמכרות פשוט מחליפים בהתמכרויות אחרות.
ואני חושב שזה קצת נכון.

אז למה אני מתמכר עכשיו?
למדיטציה.
לפעילות גופנית - אופניים, תרגילי כוח, מתיחות.
לכתיבה.
ליצירה.
לעשייה.

השבוע יצא לי להיות פעמיים בהפגנה למען האסירים הפלסטינים שעצורים במעצר מנהלי ושובתים על כך רעב.
בכל יום בשעה שש נפגשים צעירים מיפו ומתל-אביב בככר השעון ביפו וקוראים לשחרור האסירים, ובעיקר סאמר עיסאווי ששובת רעב כבר למעלה מ-200 (!!!) ימים, לאחר שנעצר ונכלא ללא משפט.
כל יום תהיה הפגנה כזו, עד שסאמר ישוחרר. או ימות.
חשבתי על איך הויתור שלי קשור לויתור שלו. סאמר מוותר על האוכל שלו, ובכך למעשה מוכן לוותר על החיים.
אני בסך הכל מוותר על הנאה קטנה. אך הויתור הזה קשה לי. למה זה?
אולי כדי לעזור לי לצבור כוח, להאמין בעצמי, שאני מסוגל להשתנות, שיש בי את הכח הפנימי הדרוש כדי לחולל שינוי, כי הרי הכל מתחיל בנו.
ככה, לאט ובטוח, בסבלנות ובנחישות, להפיל עוד מחסום, עוד חומה, עוד סיפור כוזב, לבטל עוד משהו ש"אני לא יכול".

אני הפסקתי להקשיב לקול הזה של - אתה לא יכול.

להפך, זה רק מחזק אותי כשאני שומע אותו - בתוכי או ממישהו לידי.

הכל אפשרי, עד שלא הוכח אחרת. ובינתיים המדע הוכיח לנו מעט מאוד דברים.

אפשר לעוף ואפשר לצלול, אפשר לעשות שלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

בעוד כמה שעות אני נוסע למקום שנקרא אקו-מי, בצפון ים- המלח, בואך יריחו, להתנדב בסדנא של תשעה ימים בהשתתפות ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם.

מדובר בסדנת תקשורת מקרבת, או באנגלית - תקשורת לא-אלימה.

יש גם שקוראים לה שפת הג'ירף. ואני כידוע  סוג של ג'ירף :)

ג'ירפות אוהבות - בסכנת הכחדה

הג'ירפות, כמו רוב היונקים הגדולים, נמצאות בסכנת הכחדה.

כך גם התקשורת הלא-אלימה.

למדנו לתקשר בצורה כוחנית, בצורה תועלתנית.

לשים את המטרה שלנו, לפני הבן-אדם שמולנו.

האנוכיות שלנו והאדישות שלנו עלולים להביא לסופה של הג'ירפה, לסופו של סאמר עיסאווי, לסופה של האנושות כולה.

כך מצוטט בספר על תקשורת מקרבת - 

הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'ורז' ברנאוס (1943): "כבר זמן רב אני חושב, שאם יום אחד, בזכות יעילותה הגוברת של שיטת ההרס, ייכחד המין האנושי מעל פני האדמה, לא האכזריות היא שתישא באחריות להיכחדותנו, ועוד פחות ממנה, כמובן, ההתמרמרות שאכזריות זו מעוררת או פעולות התגמול והנקמה שהיא מביאה על עצמה... אלא הצייתנות, והעדר אחריותו של האדם המודרני, 'נתינותו' הבסיסית המתרפסת בפני צו שעה פשוט. הזוועות הגדולות שאותן ראינו, הזוועות הגדולות יותר שעוד נראה, אינן מעידות על גידול במספרם של מורדים, אנשים פורקי עול, שאינם ניתנים לאילוף, ברחבי העולם, אלא על צמיחה קבועה במספר האנשים הכנועים והצייתנים." 

אני מאמין שאפשר לשנות את כל זה.

אני מאמין שאפשר לשנות את השיטה, לנצח את המערכת, לחרוך את המטריקס, להפיל את בבילון.

אני מאמין שאפשר ליצור פה גן-עדן, לבנות את ציון.

שבו ג'ירפות ובני-אדם, ישראלים ופלסטינים ועוד מלא סוגים ומינים,

חיים זה לצד זה,

ומדברים בשפה שהיא מעבר למילים,

שפה של גינונים, שפה של סימנים.

סוג של תקשורת שמאפשרת לנו לבטא את עצמנו במלואנו,

שנותנת מקום לאחר, כמו שהייתי רוצה שייתן לי.

אני מאמין שיום יבוא והוא לא רחוק, ונתחיל לראות את זה קורה,

אם נרצה...